שמואל ב | פרק כ' | מרד שבע בן בכרי

 

א. כישלונו של עמשא בן יתר

דוד שולח את עמשא בן יתר, שר צבאו החדש, לאסוף את צבא יהודה, על מנת לדכא את מרד שבע בן בכרי במהירות. אבל עמשא נכשל כבר בתפקידו הראשון:

(ד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל עֲמָשָׂא הַזְעֶק לִי אֶת אִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד:[1] (ה) וַיֵּלֶךְ עֲמָשָׂא לְהַזְעִיק אֶת יְהוּדָה וַיּוֹחֶר מִן הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יְעָדוֹ:

סתם המקרא ולא פירש מדוע נכשל עמשא. עקרונית, ייתכנו שני הסברים לכישלון. אפשר שהוא נובע מן הנסיבות, קרי: מן המבוכה שלאחר מרד אבשלום. אנשי יהודה מצאו עצמם במצב מוזר: עד לא מכבר נמנו רבים מהם עם המורדים בדוד, וכעת, זמן קצר לאחר מכן, הם נקראים לצאת עבורו למלחמה בשאר שבטי ישראל. מציאות זו עשויה להיות הסיבה להססנות בהיענות לצו הגיוס של עמשא. מנגד, גם תומכיו של דוד בזמן מרד אבשלום התקשו, מן הסתם, להתייצב מאחורי עמשא בן יתר, האיש שהיה מזוהה כל כך עם מרד אבשלום.

ברם, ייתכן שהכישלון הוא בעיקר של עמשא עצמו. אם בגלל הנסיבות שנזכרו לעיל, אם בגלל העדר יכולת צבאית ברמה שהורגל בה דוד מיואב בן צרויה ואם מסיבה אחרת – נראה שהתפקיד היה פשוט 'גדול עליו'. עד כה לא ניכרו בעמשא יכולות פיקודיות מיוחדות, ובמבחן הצבאי היחיד שעמד בפניו כשר הצבא של אבשלום הוא נכשל לחלוטין.

על כל פנים, דומה שהמקרא סתם את סיבת הכישלון על מנת לחדד בכך את דבר כישלונו של מישהו אחר: המלך דוד. בפרק הקודם (שיעור 41) עמדנו על אי-ההגינות שבפיטורי יואב בן צרויה דווקא לאחר מערכה שניהל כראוי ומינוי עמשא בן יתר המורד במקומו. כעת דוד משלם את המחיר על צעד זה, ומצבו הולך ומחמיר: הסיכוי לקטוע את המרד בעודו באבו הולך וקטן, והמרד עלול לצבור מומנטום.

ב. הריגת עמשא

האיחור של עמשא בגיוס אנשי יהודה מטריד מאוד את דוד, ובלית בררה הוא פונה לאיש הצבא הבכיר האחרון שניתן לפנות אליו – אחיו של יואב, אבישי בן צרויה:

(ו) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי עַתָּה יֵרַע לָנוּ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי מִן אַבְשָׁלוֹם אַתָּה קַח אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ וּרְדֹף אַחֲרָיו פֶּן מָצָא לוֹ עָרִים בְּצֻרוֹת וְהִצִּיל עֵינֵנוּ:[2]

מי הם "עַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ"? רש"י מפרש שהכוונה לעבדי דוד המלך. אך נראים יותר דברי רד"ק, שהכוונה לאנשיו של יואב, שהיה מבוגר מאבישי.[3] וכן משתמע מן הפסוק הבא:

(ז) וַיֵּצְאוּ אַחֲרָיו אַנְשֵׁי יוֹאָב וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וְכָל הַגִּבֹּרִים וַיֵּצְאוּ מִירוּשָׁלִַם לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי:

לפי זה תובן גם התפנית המפתיעה בהמשך הדברים:

(ח) הֵם עִם הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן[4] וַעֲמָשָׂא בָּא לִפְנֵיהֶם וְיוֹאָב חָגוּר מִדּוֹ לְבֻשׁוּ...

כשמגיעים אבישי ואנשיו לגבעון, מתברר פתאום שגם יואב עמם. מסתבר שיואב עודנו נאמן לדוד, וכראותו את מצוקת המלך, התגבר על העלבון מפיטוריו והצטרף ללוחמים על מנת לדכא את המרד. שוב אנו פוגשים בצד החיובי שבאישיותו המורכבת של יואב ובנאמנותו הגדולה לדוד.

ואולם, הדבר המפתיע יותר בפסוק הוא מציאת עמשא בגבעון. כזכור, עמשא נשלח לגייס את אנשי יהודה בתוך שלושה ימים, אך נכשל בתפקידו ואיחר. עמשא אמור אפוא להיות ביהודה, משלים את תהליך הגיוס האטי. במקום זאת אנו מוצאים אותו בגבעון, בלב לבה של נחלת בנימין[5] – שבטו של שבע בן בכרי!

מסתבר אפוא שעמשא בן יתר בוגד כאן בדוד בשנית. משנכשל במשימתו, מחליט שר הצבא של אבשלום במרד הראשון לערוק ולהצטרף גם למרד השני. אפשר שעמשא גם התאכזב מאי-ההתגייסות של אנשי יהודה, וראה בה אות לחולשתם של אנשי דוד. על כל פנים, נראה שהימצאותו בבנימין מלמדת כי בגד בדוד.

כאמור, במקום זה נמצא גם יואב בן צרויה, וכעת נתקלים זה בזה שני שרי הצבא של דוד – המודח והמורד:

...וְעָלָו חֲגוֹר חֶרֶב מְצֻמֶּדֶת עַל מָתְנָיו בְּתַעְרָהּ וְהוּא יָצָא וַתִּפֹּל:[6] (ט) וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא לִנְשָׁק לוֹ: (י) וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל הַחֹמֶשׁ וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה וְלֹא שָׁנָה לוֹ וַיָּמֹת וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו רָדַף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי:

יואב נוהג בערמומיות. הוא מאחז את עיני עמשא כאילו פניו לשלום, מחליש את עֵרנותו ומכהו מכה ניצחת. יש דמיון ניכר בין תיאור הריגת עמשא ובין תיאור הריגתו של שר צבא אחר – אבנר בן נר – שעליה עמדנו בהרחבה בפרק ג' (ראה שיעור 7):

1.   בשני המקרים יואב פוגע בשר צבא של האויב שהצטרף לדוד בעקבות כישלונו של הצד השני.

2.   בשני המקרים יואב מערים על הנרצח ומראה עצמו כמי שפניו לשלום. בסיפורנו יואב פונה לעמשא בשאילת שלום ובנשיקה, ובפרק ג' הוא נכנס עם אבנר בדברים.

3.   בשני המקרים יואב מנצל את חוסר הזהירות של יריבו ומכהו אל החומש.

4.   לשני האירועים זיקה לעיר גבעון: עמשא נהרג בגבעון, ואבנר נהרג כנקמה על דמו של עשהאל, אחיהם של יואב ואבישי, שאבנר הרגוֹ בקרב על הברֵכה בגבעון.

ואכן, גם דוד המלך כרך את שני האירועים כאחד, ובצוואתו לשלמה דרש ממנו למצות את הדין עם יואב בן צרויה על "אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו"[7] (מל"א ב', ה).

ואולם, הדמיון שבין שני התיאורים רק מבליט את ההבדל המהותי ביניהם; וכך גם הדמיון בין הניסוח "וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו רָדַף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי" לבין האמור לאחר הריגת אבנר: "וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו הָרְגוּ לְאַבְנֵר עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת עֲשָׂהאֵל אֲחִיהֶם בְּגִבְעוֹן בַּמִּלְחָמָה" (ג', ל). בהריגת אבנר פעלו יואב ואבישי מתוך אינטרס אישי, כגמול על הריגת עשהאל; וכבר ראינו בהרחבה בפרק ג' (שיעורים 7–8) שנקמת הדם הזאת לא הייתה מוצדקת, ואף הסבה נזק גדול לדוד. כאן, לעומת זאת, המקרא מעיד שההריגה לא באה ממניע אישי, כי אם מרצון לקטוע את מרד שבע בן בכרי בעודו באִבו, וניתן לראות בכך הצדקה של המקרא להריגת עמשא בן יתר, שר הצבא הבוגדני.

אם כנים הדברים, לא צדק דוד בכרכו את שני המעשים בחדא מחתא. הריגת אבנר הייתה מעשה רצח, ואילו הריגת עמשא הייתה מעשה נכון. שוב אנו עדים לתופעה שכבר עמדנו עליה כמה פעמים בעבר, שהמקרא יוצר ניגוד בין דוד ובין יואב: במקום שדוד נוהג כשורה יואב הוא הדמות השלילית, ולהפך. בהקשר שלנו, בפרק ג' דוד הוא שנהג כשורה, בניסיון לאחד את כל שבטי ישראל תחתיו, ויואב הוא שכמעט הרס את תהליך האיחוד, כשהרג את אבנר מאינטרס אישי (בלתי-מוצדק!) ועורר את חשדו של העם כי דוד הוא שעומד מאחורי המעשה. בפרקנו התמונה הפוכה: דוד הוא שפילג את העם ביחס המועדף שנתן לשבט יהודה, ובכלל זה הדחת יואב ומינוי עמשא בן יתר במקומו; אבל יואב, למרות היחס שקיבל, לא נמנע מלסייע לדוד בשעת מצוקה, נחלץ לעזרתו, ובסופו של דבר דוכא מרד שבע בן בכרי בזכותו.[8]

ואכן, לאחר הריגת עמשא חזרו העניינים למסלולם:

(יא) וְאִישׁ עָמַד עָלָיו מִנַּעֲרֵי יוֹאָב וַיֹּאמֶר מִי אֲשֶׁר חָפֵץ בְּיוֹאָב וּמִי אֲשֶׁר לְדָוִד אַחֲרֵי יוֹאָב: (יב) וַעֲמָשָׂא מִתְגֹּלֵל בַּדָּם בְּתוֹךְ הַמְסִלָּה וַיַּרְא הָאִישׁ כִּי עָמַד כָּל הָעָם וַיַּסֵּב אֶת עֲמָשָׂא מִן הַמְסִלָּה הַשָּׂדֶה וַיַּשְׁלֵךְ עָלָיו בֶּגֶד כַּאֲשֶׁר רָאָה כָּל הַבָּא עָלָיו וְעָמָד: (יג) כַּאֲשֶׁר הֹגָה מִן הַמְסִלָּה עָבַר כָּל אִישׁ אַחֲרֵי יוֹאָב לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי: (יד) וַיַּעֲבֹר[9] בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָבֵלָה וּבֵית מַעֲכָה[10] וְכָל הַבֵּרִים[11] וַיִּקָּהֲלוּ וַיָּבֹאוּ אַף אַחֲרָיו:

נערו של יואב הכריז באוזני אנשי דוד בבירור, כי מכאן ואילך אין עוד ניגוד בין יואב לבין דוד, ולכן "מִי אֲשֶׁר לְדָוִד אַחֲרֵי יוֹאָב!". בסצנה הבאה יש ביטוי ספרותי ברור ליחסו של המקרא לעמשא בן יתר: גופתו של עמשא, המתבוססת בדמה, עיכבה את הלוחמים שיצאו לדכא את המרד; רק לאחר שהוזזה בביזיון אל השדה שבצד הדרך, ובגד הושלך עליה, המשיכו כל הלוחמים לרדוף אחרי שבע בן בכרי. בכך המקרא מבקש לומר, שגם במותו עיכב עמשא בן יתר את המשימה שבה נכשל, עד אשר הושלך מן הדרך כנצר נתעב,[12] והלוחמים המשיכו בעקבות יואב בן צרויה.