דילוג לתוכן העיקרי

מרד יהוא (מל"ב ט', א–י', ל) | 4

קובץ טקסט
ד. מדוע הטיל אלישע את השליחות למשוח את יהוא על אחד מבני הנביאים?*
 
ט', א                  וֶאֱלִישָׁע הַנָּבִיא קָרָא לְאַחַד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים וַיֹּאמֶר לוֹ:
חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח פַּךְ הַשֶּׁמֶן הַזֶּה בְּיָדֶךָ וְלֵךְ רָמֹת גִּלְעָד.
     ב                    וּבָאתָ שָׁמָּה וּרְאֵה שָׁם יֵהוּא בֶן יְהוֹשָׁפָט בֶּן נִמְשִׁי
וּבָאתָ וַהֲקֵמֹתוֹ מִתּוֹךְ אֶחָיו, וְהֵבֵיאתָ אֹתוֹ חֶדֶר בְּחָדֶר.
     ג                    וְלָקַחְתָּ פַךְ הַשֶּׁמֶן וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַרְתָּ:
כֹּה אָמַר ה', מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל יִשְׂרָאֵל
וּפָתַחְתָּ הַדֶּלֶת וְנַסְתָּה, וְלֹא תְחַכֶּה.
 
מדוע מבצע אלישע משימה נבואית זו של משיחת יהוא באמצעות שליח – אחד מבני הנביאים – ואינו הולך בעצמו לרמות גלעד למשוח את יהוא?[1]
 
שאלה זו מתבלטת על רקע הסיפור הקודם אודות אלישע (ח', ז–טו): בסיפור ההוא הולך אלישע בעצמו עד לדמשק למנות את חזאל למלך על ארם. והרי שתי המשימות הללו הוטלו כאחת על אליהו בהר חורב:
 
מל"א י"ט, טו      וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק
וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם.
   טז        וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל...
 
אף שאין הדבר מפורש במקרא, נראה שאליהו העביר את שתי המשימות הללו לאלישע תלמידו. מדוע אפוא מבחין אלישע ביניהן? מדוע הוא מעדיף לבצע בעצמו את זו שיש בה מינוי מלך נכרי על ממלכה אויבת לישראל, ואילו את מינוי המלך מישראל הוא מוסר ביד שליח?
 
1.       תשובתו של ר"י אברבנאל: שמירת החשאיות
 
לר"י אברבנאל תשובה מעשית לשאלה זו, המתחשבת בסיטואציה שבה מתרחשת משיחת יהוא:
 
לפי שלא יכול (– אלישע) ללכת את רמות גלעד למשוח את יהוא, כי יחרד כל העם בבואו שמה ויתגלה הדבר, עשה הדבר על ידי שליח וישלח אחד מבני הנביאים שהיו לפניו למשוח אותו.
 
תשובת ר"י אברבנאל מזכירה לנו שליחות דומה שהוטלה על נביא, למשוח מלך בחייו של מלך אחר:
 
שמ"א ט"ז, א       וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל... מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן
וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי
כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ.
 
החשש שמעשה זה יתגלה, הביא את שמואל לתמוה:
 
שמ"א ט"ז, ב        אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי!
וה' ענה לו:
עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי.
שמואל נהג לפי מצוות ה', ואף על פי כן, בבואו לבית לחם נאמר:
 
             ד            וַיֶּחֶרְדוּ זִקְנֵי הָעִיר לִקְרָאתוֹ, וַיֹּאמֶר: שָׁלֹם בּוֹאֶךָ?
 
ומכאן לקח ר"י אברבנאל את מליצתו "כי יחרד כל העם בבואו שמה".
 
בואו המפתיע של נביא הדור המוכר למקום שאין מצפים לו שם, גורם לחרדת כל העם לקראתו. לשמואל היה הסבר מוכן – "לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי", והסבר זה הסתיר את המטרה האמתית לבואו. אולם אלישע, לו היה מופיע בסביבות רמות גלעד באמצע מערכה צבאית, כיצד היה מסביר את בואו המפתיע למקום מסוכן זה, מקום כינוסם של שרי הצבא? כיצד היה מרגיע את חרדת החיילים ושרי הצבא לקראתו?
 
במקרה כזה היה הסוד קרוב להתגלות, וכדי שלא יתגלה הסוד שלח אלישע את אחד מבני הנביאים שאינו מוכר לרבים. בואו של זה לא יעורר תשומת לב מיותרת.
 
הסברו של ר"י אברבנאל משתלב היטב בהוראות שנתן אלישע לשלוחו, ושאותן גם ביצע. כך הורה לו אלישע:
 
ב         ... וְהֵבֵיאתָ אֹתוֹ חֶדֶר בְּחָדֶר.
ג         ... וּפָתַחְתָּ הַדֶּלֶת וְנַסְתָּה וְלֹא תְחַכֶּה.
וכך קיים השליח:
ה        ... וַיֹּאמֶר דָּבָר לִי אֵלֶיךָ הַשָּׂר...
ו         ... וַיָּבֹא הַבַּיְתָה וַיִּצֹק הַשֶּׁמֶן אֶל רֹאשׁוֹ...
י         ...וַיִּפְתַּח הַדֶּלֶת וַיָּנֹס.מדובר אם כן במעשה שיש לשמור על חשאיותו.[2]
 
2.       שלוש מטרות לשמירת החשאיות במשיחת יהוא
 
כאן יש לשאול: לשם מה יש לשמור על החשאיות במשיחת יהוא?
 
כך ממשיך ומפרש ר"י אברבנאל את מטרת הוראותיו של אלישע:
 
וציווהו שיעשה זה בהחבא חדר בחדר, כדי שלא יוודע הדבר למלך ולא יוכל להימלט מידו, וכדי שלא יסתכן הנביא. וציווהו שמיד ינוס ולא יעמוד שם עוד.
 
הנושא של המשפט "ולא יוכל להימלט מידו" נראה שהוא המלך. מטרת החשאיות על פי דבריו היא אפוא כפולה: ראשית כדי למנוע מן המלך לברוח מיד יהוא ולהינצל, ושנית "כדי שלא יסתכן הנביא".
 
לו היה אלישע מופיע ברמות גלעד, לא הייתה החשאיות נשמרת. עצם בואו היה מעורר הדים, אף לו היה מושח את יהוא "חֶדֶר בְּחָדֶר" ואף לו היה ממהר להסתלק מן המקום. בכך היה אלישע מסכן הן את עצמו והן את מטרת שליחותו.
 
נראה להציע מטרה נוספת, שלישית, לחשאיות המשיחה ולמנוסה שאחריה: הנבואה אינה מצווה על יהוא לפעול מיידית, אלא משאירה בידיו את בחירת הזמן המתאים לחולל בו את המרד. כדי לאפשר ליהוא שיקול דעת עצמאי ובלתי מונחה, יש צורך כמובן שסוד משיחתו לא יתגלה ברבים.
 
ואכן, כאשר יצא יהוא מאותו חדר, עדיין לא החליט מתי לחולל את המרד. אדרבה: כאשר שואלים אותו חבריו (פסוק יא): "הֲשָׁלוֹם? מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה אֵלֶיךָ?", דחה אותם יהוא בקש: "אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת הָאִישׁ וְאֶת שִׂיחוֹ". בעל המצודות מוסיף כאן הערה חשובה: "והיה חפץ להעלים הדבר עד עת יראה כי יש לאל ידו". רק בלחצם של חבריו האומרים לו (פסוק יב): "שֶׁקֶר! הַגֶּד נָא לָנוּ!", נשבר יהוא וגילה את סוד משיחתו למלך, ומכאן התחיל כדור השלג של המרד להתגלגל במהירות.
 
לו היה אלישע זה שמבצע את המשימה של משיחת יהוא, יהוא בוודאי לא יכול היה להסתיר זאת מעיני חבריו, הם היו מבינים מעצמם מדוע בא אלישע, והדבר היה מחייב את יהוא לפתוח מיידית במרד, ללא כל שיקול דעת מצדו.
 
3.       בשבח הזהירות
 
ואם תשאל: הרי בפועל התברר שלא היה כל צורך, לא בחשאיות המשיחה ולא במנוסה המיידית של אותו בן נביאים! הרי מייד בצאת יהוא מאותו חדר שבו נמשח למלך גילה את הדבר לחבריו (לאחר לחץ קל שהפעילו עליו), והללו הגיבו בהתלהבות ובהסכמה מלאה, ובאותו רגע המליכו עליהם את יהוא. ובכן, במצב זה לא הייתה כל תועלת בצעדי הזהירות שנקט אלישע.
 
אלא שזוהי חכמה שלאחר מעשה. לכתחילה היה על אלישע לנקוט בכל צעדי הזהירות המתחייבים, שהרי האירועים עשויים היו להיות שונים ממה שאירע בפועל, ובקרב אנשי הצבא עלולים היו להימצא שרי צבא נאמנים ליורם. הללו היו מעבירים את הידיעה על משיחת יהוא אל יורם, ואולי אף היו מנסים לפגוע במורדים כבר ברמות גלעד.
 
בכך אמנם יישבנו את צעדי הזהירות שנקטו אלישע והנער הנביא במשיחת יהוא. אולם עדיין קשה, מדוע האריך הכתוב בתיאור צעדי הזהירות הללו, שאינם נחוצים להתפתחות האירועים בהמשך הסיפור?
 
נראה כי דבר גדול חפץ המקרא ללמדנו במקום זה ובעוד כמה מקומות דומים לו: חובת הזהירות מוטלת על האדם אף במקום שהזהירות מתבררת בדיעבד כמיותרת. ושבח הוא לאדם שנהג בזהירות אף במקרה כזה, ועל כן מאריך המקרא לציין את התנהגותו הראויה של אותו אדם.
 
נציין כאן שני מקומות במקרא נוספים המדגימים רעיון זה, ובהערה נציין עוד שני מקומות שאולי אף הם מתכוונים לכך.
 
בשמ"א כ' מסופר על תכניתם של דוד ויהונתן לבחון את יחסו של שאול להיעדרותו של דוד מסעודת ראש החודש. דוד מסתתר בשדה מפחדו מפני שאול החפץ להרגו, ויהונתן קובע עמו סימנים מוסכמים שבאמצעותם יוכל להודיע לדוד אם שאול התפייס ושלום לדוד, או שהסכנה עומדת בעינה ועליו לברוח. הנחת העבודה הייתה שיהונתן לא יוכל להיפגש עם דוד המסתתר, משום שבשדה מסתובבים בני אדם שעלולים להלשין.
 
אך הנה התברר, שבשדה לא נכחו בשעה היעודה אלא דוד המסתתר ויהונתן ונערו, וכך יכלו דוד ויהונתו להיפגש פנים אל פנים. סימני החצים שנקבעו ביניהם התבררו כמיותרים, ואף על פי כן, האריך הסיפור בפרטי התכנית ואמצעי הזהירות שנקטו יהונתן ודוד, משום שבאותן הנסיבות היו השניים צריכים לפעול בזהירות, בלא קשר למה שהתברר בדיעבד.
 
בשמ"ב י"ז מסופר כיצד הצליח חושי הארכי, מרגלו של דוד במחנה אבשלום, לדחות את עצת אחיתופל, שיעץ להתקיף את דוד עוד באותו לילה בערבות הירדן. חושי יעץ לאבשלום לדחות את ההתקפה לזמן רב, עד שיאסוף את כל ישראל אליו למלחמה. אבשלום נתפתה לקבל את עצת חושי. אף על פי כן, שלח חושי בסתר אל דוד (שם טז) "אַל תָּלֶן הַלַּיְלָה בְּעַרְבוֹת הַמִּדְבָּר, וְגַם עָבוֹר תַּעֲבוֹר (– את הירדן) פֶּן יְבֻלַּע לַמֶּלֶךְ וּלְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ". ואכן דוד ואנשיו העייפים, קמו באותו לילה, ועברו את הירדן עד אור הבוקר, פן יחזור בו אבשלום ויקבל את עצת אחיתופל. אבשלום אמנם לא חזר בו ולא נהג כעצת אחיתופל, ואף שהמעשים שנעשו מחמת חשש זה נתבררו כמיותרים, הסיפור מאריך לדווח עליהם.[3]
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ח
עורכת: נחמה בן אדרת 
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
* עיון זה הוא חלקו הראשון של עיון בעל כותרת זהה בספר 'פרקי אלישע', עמ' 619–621. הדברים עברו עיבוד ושנויים שונים. וראה הערה 2 להלן.
[1] והרי "מצווה בו יותר מבשלוחו" (קידושין מא ע"א)!
[2] מלבד הטעם הזה לכך שאלישע שלח שליח למשוח את יהוא ולא הלך לעשות זאת בעצמו – שמירת החשאיות, הבאנו בעיון הנזכר בהערת הכוכבית עוד שני טעמים, הקשורים ביחסו המשוער של אלישע למרד יהוא. טעמים אלו קשורים לדמותו של אלישע כפי שתיארנו אותה בספר 'פרקי אלישע', והחפץ בהם ייקחם ממקומם.
[3] בבראשית ל"ב מסופר על ההכנות שערך יעקב לקראת המפגש עם עשו (שם ח–ט):"וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ, וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. וַיֹּאמֶר: אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ, וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה". התורה מתארת באריכות את הכנותיו של יעקב למפגש אלים, אך בדיעבד התברר שהמפגש בין שני האחים היה לבבי (ל"ג, ד) "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ, וַיִּבְכּוּ". נראה שהתורה רוצה להדגיש את מידת הזהירות של יעקב גם אם בפועל לא נזקק לה (אולם ראה עיוננו לפרשת וישלח, סדרה ראשונה, שם ניתן טעם אחר לכך).
ביהושע ב' מסופר על כך שיהושע שלח שני מרגלים לרגל את יריחו לקראת המלחמה על כיבושה. הכתוב מספר על הכנותיו הצבאיות של יהושע למלחמה טבעית, כשעדיין לא ידע כיצד עתידה יריחו להיכבש. אולם בדיעבד התברר שאלה היו מיותרות. בפרק ו' מסופר כיצד נכבשה יריחו בדרך נִסית שהוכתבה בידי ה'. אף על פי כן מציין הכתוב את ההכנות שנקט יהושע למלחמה טבעית (אמנם מסתבר שסיפור המרגלים סופר בעיקר לשם תיאור המפגש עם רחב). 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)