דילוג לתוכן העיקרי

מכות | דף יח | מקרא ביכורים ודין "כל הראוי לבילה"

"אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא: בכורים – הנחה מעכבת בהן, קרייה אין מעכבת בהן.

– ומי אמר ר' אלעזר הכי? והא אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא: הפריש בכורים קודם לחג ועבר עליהן החג – ירקבו; מאי לאו משום דלא מצי למיקרי עליהן, ואי סלקא דעתך קרייה אין מעכבת בהן, אמאי ירקבו?

– כדרבי זירא, דאמר ר' זירא: כל הראוי לבילה – אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה – בילה מעכבת בו" (יח ע"ב).

 

דין "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו", מקורו בדיני מנחות, אך הוא משמש כמושג כללי בהלכה. וכך ביאר אותו הרשב"ם (בפירושו לסוגיה המקבילה, בבא בתרא פא ע"ב):

 

"דכיון דכתיב 'ויצק עליה שמן' (ויקרא ב', א) וצוה לבלול, דכתיב 'בלולה' (שם, ה), שמע מינה שצוה הקב"ה להביא מנחה שיכול לקיים בהן מצות בלילה. וכשהוא מביא ששים ואחד, מנחה כזו לא צוה להביא, והרי הוא כמביא מנחה מן הקטניות, דאינה כלום. שכל דבר שצוה הקב"ה להביא, יש עיכוב בעיקר הבאתו להביא באותו ענין שצוה הכתוב ולא בענין אחר. אבל מצות האמורות באותה מצוה, כגון תנופה בקרבן בלילה במנחה, יש שמעכבין, אם גילה הכתוב לשנות עליו ולעכב, ויש שאין מעכבין".

 

הווה אומר: גם מצוה שאינה מעכבת עשויה ללמד מהו החפצא שעליו ציוותה התורה. אמנם מצוַת בלילה אינה מעכבת, אך אנו למדים ממנה כי המנחה שציוותה התורה להביא היא מנחה שראויה לבלילה, ומנחה שאינה ראויה לבלילה – הריהי כמנחה מן הקטניות, ואינה כלום.

 

בהמשך פירושו הרשב"ם מסביר כיצד פועל דין זה בביכורים:

 

"וגבי בכורים נמי: דחזו לקרייה בעינן. ואף על גב דאיכא מביאי בכורים שמביאין ולא קורין במסכת בכורים, הני מילי כגון גר, דמעיקרא כי מייתי, על מנת שלא לקרות מייתי להו; וכגון מהחג ועד חנוכה, דמביא ואינו קורא, כדנפקא לן מקראי בסיפרי. אבל הנך בכורים דמייתי להו מספיקא, שמא טעונין קרייה מן התורה, דשמא קנה קרקע, והלכך חזו לקרייה בעינן".

 

העולה מכלל דבריו, שביכורים שאין בהם דין קריאה מלכתחילה, אין הדבר מעכב בכשרותם; אבל ביכורים שנאמרה בהם מצוַת קריאה ולא ניתן לקרוא עליהם – הגם שאין הקריאה מעכבת, מכל מקום אין זה סוג הביכורים שציוותה התורה להביא, והרי זה דומה למנחה מן הקטניות. אמנם כאן השוני בחפצא אינו פיזי, כמו בשישים ואחד עישרון בכלי אחד, כי אם במצב ההלכתי של הפירות – אלו פירות שאינם בני קריאה.

 

לפי זה, יש פער מרחיק לכת בין המקרים שיש בהם חיוב קריאה ובין המקרים שאין בהם חיוב קריאה – מדובר בחפצא שונים: יש מצבים שבהם החיוב הוא להביא פירות בני קריאה, ויש מצבים שבהם החיוב הוא להביא סתם פירות.

 

מסתבר שהדבר קשור לרכיבי ההודאה השונים שבפרשת ביכורים (דברים כ"ו, א–יא). רכיב אחד הוא הודאה לה' על היבול, ובלבד שהיבול בא מהאדמה שנתן ה' למביא בארץ ישראל. אבל בפסוקי מקרא הביכורים הרכיב הבולט ביותר הוא ההודאה על הארץ עצמה דווקא. כאשר מסיבה זו או אחרת אי אפשר לקרוא מקרא ביכורים, הרי מלכתחילה ייצרה הפרשת הפירות חפץ שעניינו הודאה על היבול. לעומת זאת, כשיש חיוב קריאה, גם חיוב ההבאה הוא להביא חפץ שעניינו הודאה על הארץ, ולשם כך עליו להיות חפץ בר קריאה, ולכן אם אין הפירות בני קריאה – אין הם ביכורים כשרים.

 

[ועיין עוד בחידושי הרמב"ן על סוגייתנו, שהדבר עשוי להיות תלוי בדעת המפריש: אם הפריש לפני החג על מנת להביא לאחר החג – הרי יצר מלכתחילה חפץ שאינו שייך בקריאה; אך אם הפריש לפני החג על מנת להביאם לפני החג, ועבר עליהם החג – הרי אלו ביכורים פסולים, כדין אינו ראוי לבילה.]

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)