יומא | דף נב | מקראות שאין להם הכרע

הגמרא בדפים נ"א-נ"ב עוסקת בהבדל בין הכניסה לקודש הקודשים בבית ראשון ובין הכניסה לקודש הקודשים בבית שני. בבית ראשון הבדיל בין הקודש ובין קודש הקודשים כותל, המכונה "אמה טרקסין". בכותל זה הותקן פתח, ועליו פרוכת שדרכה נכנסו לקודש הקודשים. מפאת גובהו הרב של הבית השני לא היה אפשר להתקין בו את הכותל החוצץ בין הקודש ובין קודש הקודשים, ולכן החליפו את הכותל שתי פרוכות גדולות, וכדי להיכנס לקודש הקודשים היה צורך לעבור את שתיהן.

הצורך בשתי פרוכות במקום פרוכת אחת נבע מן הספק שהתעורר לגבי מעמדו של המקום שבין הפרוכות – האם הוא חלק מן הקודש או מקודש הקודשים. ספק זה נוגע לביאור המקראות בספר מלכים המתארים את מבנה הקודש ומבנה קודש הקודשים, אשר ניתנים להתפרש בשתי צורות הפוכות. מכיון שחכמים לא הצליחו להכריע בספק זה, בחרו בהתקנת שתי פרוכות, התוחמות ביניהן את המקום המסופק.

הגמרא מקשה על אותו ספק בביאור המקראות במלכים מברייתא המונה חמישה מקראות בתורה שאין להם הכרע. אם צדקו דברי הגמרא הנ"ל, הרי שלפנינו מקרא נוסף שאין לו הכרע – בספר מלכים. הגמרא מיישבת בפשטות שבתורה יש חמישה מקראות ללא הכרע, אך בנביאים יש מקראות נוספים שפירושם איננו ברור.

חמשת המקראות שאין להם הכרע היו לשם דבר. רבי עקיבא איגר בגיליון הש"ס כאן מציין לסוגיית הירושלמי בעבודה זרה (ב, ז), שבה התפתח דיון בין שני חכמים ואחד מהם החליט שהדיון איננו במקומו, ועל כן ביקש להטות את הנושא באופן יזום. הירושלמי מבהיר שהדרך הטובה להטות דיון היא בעזרת הסטתו לעיסוק בחמשת המקראות הללו:

"אם להפליגו בדברים היה מבקש, היה לו להשיא בחמש השואות שבתורה".

כלומר, חמשת המקראות הללו נושאים עימם דילמה עמוקה, וכל המבקש להטיל את חברו אל מחשבות עמוקות ולהשיאו לעניין אחר יזכיר לו את המקראות הללו.

ארבעה מבין חמשת המקראות עוסקים בפרשיות הסיפוריות שבתורה, ולספק הפרשני לגביהם אין נפקא-מינה להלכה. עם זאת, יש פסוק אחד העוסק במבנה המנורה, ואף לגביו מתעורר ספק. כך נאמר בתורה (שמות כה, לד):

"וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ".

חכמים הסתפקו אם הגביעים שבגוף המנורה אמורים להיות משוקדים, או שמא הכפתורים והפרחים הם שאמורים להיות משוקדים.

אמנם, המעיין בתורה יגלה שטעמי המקרה לכאורה פושטים את הספק: תחת המילה "גביעים" יש אתנחתא, ומכאן שהמילה "משוקדים" מוסבת על הצלע השנייה בפסוק – ביחס לכפתורים והפרחים. הריטב"א בסוגייתנו כבר עמד על כך, וקבע:

"חמש מקראות אין להם הכרע – נראה פירושו שאין להן הכרע מלשון דקראי כל היכא דליכא פיסוק דקראי או הפסק טעמים, דאילו השתא דאיכא פיסוק דקראי והפסק טעמים נתברר ספיקן".

לדעת הריטב"א, הספק המוזכר בברייתא נבע מחוסר בקיאות או חוסר היכרות עם טעמי המקרא, אך משיודעים אנו את פיסוק הטעמים היטב, שוב אין כל ספק.

הרמב"ם (בית הבחירה ג, ב) לא קיבל את דברי הריטב"א, ופסק:

"ובכל קנה וקנה מהן שלשה גביעים וכפתור ופרח, והכל משוקדים כמו שקדים בעשייתן".

הכסף משנה ביאר את הדברים בשם המהר"י קורקוס:

"ומה שכתב והכל משוקדים, כתב הר"י קורקוס ז"ל שכתב כן רבינו מדאמרינן ה' מקראות אין להם הכרע, ואחד מהם משוקדים... ולכך מפרש אתרוייהו, דמספיקא עבדינן כולהו משוקדים, שאף אם יעשו משוקדים ואין צריך להיות משוקדים אין בכך הפסד".

אם כן, המהר"י קורקוס סבור שהלכה למעשה הספק עומד בעינו, ולכן מורה הרמב"ם לצאת ידי שתי האפשרויות ולעטר הן את הגביעים הן את הכפתורים והפרחים.

מדוע לא קיבל הרמב"ם, וכנראה גם הברייתא עצמה, את ההכרעה על פי טעמי המקרא? שאלה זו נשאלה כבר לרבי יוסף קארו (בשו"ת אבקת רוכל, סימן ד'), והוא משיב:

"ומה שתמה על ההיא דחמש פסוקים שאין להם הכרע למה לא הכריעו הדברים מפיסוק הטעמים שכתב עזרא, אין זו קושיא, דבפיסוק טעמי דעזרא איכא כמה מילי דאית בהו פלוגתא בין מערבאי למדנחאי ובין בן אשר לבן נפתלי... ובהדייא אמרו בפרק קמא דקידושין אנן לא בקיאינן בחסירות ויתירות, ובפסוקי נמי קאמר התם דלא בקיאינן".

אם כן, הבית יוסף קובע שאין לראות את טעמי המקרא כטעמים שהם בהכרח מדויקים ומדוקדקים, ואין לנו אלא מילות הכתוב עצמן, שאכן עשויות להתפרש לכאן ולכאן.

יש מן האחרונים שהסיקו מקביעה זו של הבית יוסף מסקנה מעשית בנוגע לקריאת התורה. כך כתב בספר "שערי אפרים":

"יש לו לקורא שלא לעשות הפסק במקום זה, ולא יעשה עצמו מכריע, רק יקרא תיבה זו עם התיבה שלפניה ושלאחריה בתכיפה אחת, והקב"ה יודע הכרעות".

כלומר, אף שפיסוק הטעמים אכן מכריע את הספק, ראוי לבעל הקורא להשתדל שלא להדגיש את העצירה וההפסקה שבאתנחתא, אלא לקרוא את המילים ברצף.