שלושת השבועות | מקצת דיני ימי בין המצרים

לשלושת השבועות אין מקור קדום. המקורות היחידים הם רק כמה מדרשים שמזהים את התקופה כתקופה מסוכנת אשר בה לא מכים ילדים, לא יוצאים לדרכים וכו', וכן בפסיקתא דורשים על תקופה זו את שלוש ההפטרות של פורענות. אם כן, יש ביטוי מסויים לדיני שלושת השבועות במדרשים, אלא שכישות הלכתית אין דינים של שלושת השבועות. בראשונים נזכרו מנהגים שונים: לא לאכול בשר ויין, לא להסתפר וכו'. כאמור, הדברים נוהגים מכוחו של מנהג, ולא מעיקר הדין. הגרי"ד פירש שאכן מדובר על מנהג, אלא שהדבר משתלב במערכת הכללית של האבילות שהיא אבילות של י"ב חודש.

בפרשנות הגרי"ד יש שתי בעיות:

ראשית- עצם הגישה היא די בעייתית מאחר והדבר הומצא במנהג, ולא ברור האם ניתן למצוא לו פרשנות הלכתית קונספטואלית ומבוססת. כך קרה גם לתרומת הדשן: הוא הבין שדיני תשעת הימים מבוססים על אבילות, אך אמר שהמנהג לרחוץ בצונן הוא גם אחרי ראש חודש. כמובן, מבעיה זו עולה השאלה האם ניתן להשליך את כל דיני י"ב חודש על שלושת השבועות? למשל- הגילוח בערב שבת. בי"ב חודש מותר כשיגערו בו חביריו, ולכן התיר הגרי"ד גם בשלושת השבועות שכן, אם באים בתפיסה קונספטואלית, דבריו של הגרי"ד מובנים. אולם, אם מדובר על מנהג בלבד, הרי שפוק חזי מאי עמא דבר, ואם נהגו לא להתגלח, לא נתגלח גם אם המערך של הגרי"ד של י"ב חודש אינו עולה יפה.

שנית-במישור הקונספטואלי, עלינו לשאול האם דיני י"ב חודש נוהגים בשלושת השבועות. בי"ב חודש יש דין משונה מכל דיני אבילות- הם נוהגים רק באבילות על הורים. אפשרות אחת היא, שהאבילות על ההורים היא אבילות עמוקה יותר ושורשית יותר בחינת, 'ונפשו קשורה בנפשו'. לחילופין, ניתן לפרש שאין כאן מדרג של מערכות יחסים בהלכות אבילות, משום שהלכות אבילות נוהגות רק ל' יום. י"ב חודש, אם כך, מעוגנים בכיבוד אב ואם. הנפק"מ הפשוטה לחקירה היא מחלוקת האחרונים ביחס למחילה; בש"ך ביו"ד סי' שד"מ קובע שמחילה מועילה, משום שמדובר על דין בכיבוד אב ואם. כמובן, אם נקבל את הגישה הזו, קשה ליישם את מהלך הגרי"ד בשלושת השבועות, משום שאין כאן כיבוד אב ואם. רק אם נפרש שמדובר על אבילות שורשית ומהותית יותר, יש מקום לומר שהאבילות של י"ב חודש מקבילה לאבילות של שלושת השבועות.

כידוע, נהגו לא לברך שהחיינו בשלושת השבועות. המג"א בסימן תקנ"א פוסק, שאם שלושת השבועות היו מדיני אבילות, לא היה מקום לאסור שהחיינו. לפיכך, יש לומר שהמנהג מעוגן בסיבות אחרות: אין זה ראוי לדבר על 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה' כשמדובר על זמן של פורענות. הגר"א מסביר, שהמשתנה היחיד שקיים כאן הוא דיני אבילות. לפיכך, אם הלכות אבילות מתירות לברך שהחיינו, יש להתיר לברך שהחיינו בשלושת השבועות. אם כן, הגר"א לוקח קונספציה ומיישם אותה למעשה. המג"א מסביר שאין חשיבות לאותה קונספציה, מאחר ומדובר על מנהג עם ישראל, וגם אם דיני אבילות מתירים לברך, יש לאסור מכוחו של המנהג. אבילות ישנה פירושה הזדהות עם סבל העבר. הגרי"ד פירש, שמסייעים לאבל להשתלב מחדש במעגל החיים, לא מתוך אדישות ואטימות, אלא מתוך בכי וצער. ב-'אבילות ישנה', הבעיה היא שאנו לא מספיק קשורים למה שקרה. לפיכך, ההלכה מנסה ליצור מהלך הפוך: שלושת השבועות, תשעת הימים, ואח"כ שבוע שחל בו ותשעה באב. ההלכה מכניסה אותנו לאווירה.

למעשה, ההלכה חוששת מכך שהדברים יראו לנו רחוקים ומנותקים. כל אלה שמתו על קידוש השם לפני אלף שנה בלאו הכי היו מתים עד היום, ועל כן הם לא כל כך מטרידים אותנו. מילות המפתח הן אדישות ואטימות. חשוב לזכור! שחיים שנגדעו באיבם יקפאו לנצח. ילד שנרצח לעולם ישאר ילד: חיים שלא מומשו! הטרגדיה לא תפחת, הכאב לא ידעך, האובדן עומד בעיניו. אבילות ישנה נועדה בדיוק למטרה הזו- זיכרון הדברים הללו מעורר אותנו לשוב ולהתאבל, לצאת מהאדישות, ולחוש את הכאב גם כיום. הדברים אמורים, כמובן, גם לגבי המקדש: עלינו להבין מהי משמעותה של גלות השכינה, ומהי משמעותו של חורבן המקדש.

איסורי רחיצה ואכילת בשר ויין בתשעת הימים

כמובן, יש לדון גם במנהגנו היום לגבי חומרות נוספות הנוהגות מראש חודש אב, ובראשן- רחיצה, שתיית יין ואכילת בשר. מדובר על תקנות די קדומות כבר מהמאה ה-11, אך בגמרא הן לא נזכרות. בהקשר זה, יש מקום לחלק בין רחיצה ובין בשר ויין. רחיצה מוכרת, ברמה מסוימת, בהלכות אבלות- אבל בתקופת השבעה, ואולי אפילו בשלושים ,אולם איסור בשר ויין לא מוכר באבילות.

הביטוי הברור למעמדה של הרחיצה בתשעת הימים נזכר בדברי תרומת הדשן והמהר"י ברונא שחקרו, האם איסור רחיצה מכוח המנהג, קשור בדיני אבילות או בדיני תענית ותשובה. הגמרא במסכת תענית קובעת בהדיא, שיש הבדל בין איסור רחיצה בתענית ובין איסור רחיצה של אבל. לאבל אסור לרחוץ גם בצונן, ואילו בתענית מותר לרחוץ בצונן, אך לא בחמין. אם נפרש ש-'אבילות ישנה' היא אבילות קלאסית, הרי שהאיסור הוא גם על רחיצה בצונן, וכך קובע גם תרומת הדשן בסימן ק"נ. אמנם, בסיום תשובתו הוא מעיר שבימי חורפו ראה שרוחצים בנהרות הקרים גם אחרי ראש חודש. כך או כך, המנהג הפשוט הוא מנהג של אבילות. המהר"י ברונא בסימן י"ב הביא גם הוא, שרבים מקלים להיכנס לנהרות ואוסרים רק את בית המרחץ. הסיבה להיתר היא, שבימי אב החמים כולם איסטניסים דהיינו, יש להם ההיתר של רבן גמליאל מפרק שלישי בברכות. הווה אומר , מדובר על אבילות, ולכן יש להתיר אותה באמצעות הפרמטרים של הלכות אבילות.

הצד השווה לתרומת הדשן ולמהר"י ברונא הוא שמדובר על אבילות.

לגבי בשר ויין, יש לבחון את פסקיו של הרמב"ם (הל' תעניות פ"ה, ה"ו) באופן מדוקדק יותר:

"משיכנס אב ממעטין בשמחה, ושבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס וללבוש כלי מגוהץ אפילו כלי פשתן עד שיעבור התענית, ואפילו לכבס ולהניח לאחר התענית אסור, וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו ולא יכנסו למרחץ עד שיעבור התענית, ויש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מראש החדש עד התענית".

הגרי"ד פירש, שאבל אינו אסור בשחיטה כלל, ועל כן יש לפרש שמדובר על איסור שהוא זכר לחורבן. לאמור - אם במקדש לא שוחטים, הרי שגם אנחנו לא נשחט. אם כן, מדובר על מערכת רחבה יותר של זכר לחורבן, ואין כאן קשר ישיר לאבילות ולבכי. עיקרון זה מופיע גם בדברי הראשונים. הארחות חיים (הל' תשעה באב, ס"ק ד') כתב:

"כתב רבי אשר ז"ל: וראיתי נשים יקרות שנמנעות משתות יין ומאכילת בשר מי"ז בתמוז עד עשרה באב, ואומרות שכך קבלו מאמותיהן דור אחר דור".

אם כן, יש כאן גורם שלישי בדיון: מלבד האבילות והתשובה, יש צורך לעשות גם זכר לחורבן. הדברים מתחברים, כמובן, עם הגמרא המפורסמת בב"ב ס' :

"ת"ר: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם: א"כ, לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות! -אפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים! -אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים! שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר - שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר - שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה, דכתיב: במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו, אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט. וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה. אמר רב חסדא: כנגד הפתח. עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט. מאי היא? אמר רב פפא: כסא דהרסנא. עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט. מאי היא? אמר רב: בת צדעא, שנאמר: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי וגו'. מאי על ראש שמחתי? אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים. א"ל רב פפא לאביי: היכא מנח לה? במקום תפילין, שנאמר:  "לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר". וכל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר: שמחו את ירושלים וגו'. תניא, אמר ר' ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה".

מערך נוסף של חומרות הוא זה של הרמ"א, שכותב שכל איסורי שבוע שחל בו נוהגים כבר מראש חודש אב. הרמ"א הבין, כנראה, שמדובר על דיני אבילות, ועל כן יש להקדימם בכמה ימים.