יתרו | מקומה של המשפחה בשליחות משה במצרים

 

 

י"ח, א    וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ-לֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ

כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.

        ב      וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת משֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ.

        ג      וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.

        ד      וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱ-לֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה.

        ה     וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל משֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱ-לֹהִים.

        ו      וַיֹּאמֶר אֶל משֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ.

א. משפחתו של משה – בפרשת שמות ובפרשתנו

חידושים גדולים נתחדשו בפסוקים אלה בכל מה שנוגע למשפחתו של משה. את הידיעות הקודמות בנושא זה מסרה לנו התורה בפרשת שמות. הבה נרכז את הכתובים העוסקים במשפחתו של משה בפרשת שמות, ולאחר מכן נציין את מה שנתחדש בפרשתנו.

א. לאחר שמשה ברח למדין, הושיע את בנות רעואל מיד הרועים והשקה את צאנן, ובעקבות כך הוזמן על ידי אביהן לאכול לחם, אומר הכתוב:

ב', כא     וַיּוֹאֶל משֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמשֶׁה.

     כב      וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.[1]

ב. לאחר מעמד הסנה שב משה אל חותנו והודיע לו:

ד', יח      ... אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים

וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם.

      יט     וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְיָן: לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ.

      כ        וַיִּקַּח משֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר

וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם

וַיִּקַּח משֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱ-לֹהִים בְּיָדוֹ.

ג. בדרכו למצרים התרחש אירוע שֶׁרב בו המסתורין:

     כד      וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן, וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ.

    כה       וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר: כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי.

    כו        וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ, אָז אָמְרָה: חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת.

ובכן, החידוש הגדול ביותר שנתחדש לנו בראש פרשת יתרו הוא, שבעת יציאת מצרים הייתה ציפורה אשת משה ושני בניו אצל חותן משה במדין, ולא עם משה במצרים, ועתה מביא אותם יתרו אל משה. דבר זה עומד בסתירה לְמה שנאמר בפרשת שמות (ד', כ) כי משה לקחת את אשתו ואת בניו והרכיבם על החמור בשובו ארצה מצרים.

רמז לפתרון הסתירה הזאת מסתתר במילים שבפסוק ב בראש פרשתנו "אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ". ובכן, בשלב כלשהו, לאחר שמשה לקח עמו בשובו למצרים את אשתו ואת בניו, הוא 'שילח' את אשתו, והיא שבה לבית אביה.

רמז זה מחייב פירוט והנמקה: ראשית, מתי אירע דבר זה במהלך שליחותו של משה המתוארת על פני פרשות שמות, וארא, בא ובשלח? שנית, מה הייתה הסיבה לשילוחה של ציפורה אל בית אביה? ושלישית, מה הפירוש המדויק של התיבה "שִׁלּוּחֶיהָ", או במילים אחרות: מהו 'המעמד האישי' של ציפורה לאור 'שילוחים' אלו?

בשאלות אלו עסקו הפרשנים והביעו דעות שונות. את דבריהם הם כתבו בקיצור בפרשתנו, אך ביתר אריכות בפרשת שמות, במקומות השונים שציטטנו לעיל.

באמת, הבעיה הפרשנית עולה ותובעת את פתרונה רק בפרשתנו, אך הפתרון עצמו תלוי בפרשנות הפסוקים השונים בפרשת שמות. מתוך כל דעה שנשמעה בדברי הפרשנים ניתן להסיק מסקנה ביחס לשאלה שהצבנו בכותרת לעיוננו: מה תפקידה ומה מקומה של המשפחה בחייו של 'איש השליחות'; האיש שחייו הם קודש למילוי שליחותו.[2]

שאלה זו מתעוררת במקרא, אם במפורש ואם ברמז, גם בנוגע לאישים נוספים, כגון שמואל הנביא[3] וכגון דוד מלך ישראל[4], והיא שאלה קיומית קשה, המלווה את אנשי השליחות המוסרים נפשם על קיומה, לעתים בנסיבות קשות, מאז משה רבנו ועד היום הזה[5].

בטרם ניכנס בעבי הקורה, נשלים את מה שהתחלנו בו, ונציין את החידושים הנוספים שמלמדים הפסוקים שבראש פרשתנו: בראשיתה של פרשת שמות (ב', כב) שמענו על הולדת בן אחד למשה ועל השם שניתן לו ועל נימוקו. והנה מלמדת פרשתנו על כך שלמשה שני בנים. באמת, דבר זה כבר נרמז בפרשת שמות, בתיאור שובו של משה למצרים: "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו" (ד', כ). מסתבר אפוא שתיאור ברית המילה "בדרך במלון" בהמשכו של אותו סיפור, מתייחס לבנו השני הזה של משה, אשר נולד ימים אחדים לפני צאתו של משה לדרכו אל מצרים. על כל פנים, שמו של בן זה, אליעזר, ונימוקו של השם לא נודעו לנו אלא עתה, בראש פרשת יתרו[6].

ב. "אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ" – האם גירש משה את ציפורה?

נחל את דיוננו דווקא בשאלה השלישית שהצגנו לעיל ביחס למילים "אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ": מה המשמעות המדויקת של המילים 'שילוחים' כאן?

'שילוח אישה' במקרא פירושו כרגיל גירושה מבית בעלה והתרת קשרי הנישואין עמה כך שתהא מותרת להינשא לאחר[7]. האם זאת כוונת הכתוב במקומנו? אם אכן זו כוונת הכתוב, אפשר שאין צורך לענות על שתי השאלות האחרות שהצגנו: מתי אירעו 'שילוחים' אלו ומה הייתה סיבתם. הסיבה לשילוחי אישה בדרך כלל מבוארת במצוות התורה בדברים כ"ד, א:

וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר

וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ.

ובכן, אין אנו צריכים להיכנס בדברים המעורבים בינו לבינה במה שנוגע לחיי משה: די לנו במה שגילתה התורה לצורך הסיפור הנוכחי, כי בשלב מסוים בחיי משה הוא 'שילח' את אשתו, ואין צורך לעסוק בשאלות הפרטיות הנוגעות לכך.

במכילתא דר' ישמעאל (מסכתא דעמלק פרשה א) נחלקו תנאים בשאלה הנידונה כאן: מה היו 'שילוחיה' של ציפורה:

"ויקח יתרו חותן משה את צפורה אשת משה אחר שלוחיה" – רבי יהושע אומר: אחר שנפטרה ממנו בגט. נאמר כאן 'שלוח' ונאמר להלן (- בדברים כ"ד, א, בפסוק המצוטט לעיל) 'שילוח', מה שילוח האמור להלן – גט, אף כאן גט.[8]

ר' אלעזר המודעי אומר: אחר שנפטרה ממנו במאמר...

ר' יהושע הולך אחר הלשון 'שילוחים', שבמה שנוגע לאישה נשואה, פירושו בכל מקום גירושה בגט, ואב לכל המקומות הללו הוא מצוַת גירושין בספר דברים.

ר' אלעזר המודעי, לעומת זאת, מפרש כי 'אחר שילוחיה' פירושו 'אחר שנפטרה ממנו במאמר' כלומר בדיבור. כוונתו מתבארת מתוך המשך דבריו (שיובאו במלואם בסעיף הבא): בנסיבות שאליהן נקלע משה, הוא הבין כי אין מקומם של אשתו ושל בניו במצרים, ועל כן "באותה שעה אמר לצפורה: לכי לבית אביך, ובאותה שעה הלכה לבית אביה ונטלה שני בניה...". ובכן, אין מדובר כאן בגירושין, אלא בפרידה זמנית מכורח הנסיבות. פרידה זו נקראת 'שילוחין' מכיוון שבפועל שילח משה את אשתו ואת בניו אל בית חותנו. אולם צפורה נותרה אשת משה אף בהיותה בבית אביה.[9]

בין הפרשנים הראשונים, יש שהתחבטו בשאלה זו. ראב"ע (בפירושו הקצר) מביא את שתי הדעות שבמכילתא בהיפוך הסדר:

"אחר שלוחיה" – יש אומרים, אחר ששלחה אל בית אביה מדרך מצרים. ויש אומרים שנתן לה גט.

ונראה כי אף רמב"ן מתחבט בין שתי האפשרויות הללו[10].

ברם נראה כי דעתם של רוב הפרשנים הראשונים היא כי משה לא גירש את ציפורה. את המילים "אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ" הם מבארים באחת משתי הדרכים: או כר' אלעזר המודעי, שהכוונה ששילחה לבית אביה להיות שם באופן זמני, אך לא שילחה מעִמו מלהיות אשתו[11]; או בדרך חדשה, המטעינה את התיבה "שִׁלּוּחֶיהָ" במשמעות חדשה ומפתיעה. ראב"ע בביאורו הקצר מביא את פירושו של הפרשן הקראי ישועה[12]:

וישועה אמר ששִׁלוחיה הם דורון ומנחה, כמו "[וַיִּתְּנָהּ (- פרעה את העיר גזר)] שִׁלֻּחִים לְבִתּוֹ [אשת שלמה]" (מל"א ט', טז). והטעם: אחר ששָׁלחה דורונהּ. וזה הקרוב אלי.

ובכן, ראב"ע נוטה לפרש את פסוקנו כך: 'ויקח יתרו חתן משה את צפרה אשת משה, אחר שזו שלחה למשה בעלה שילוחים – דורונות לקראת חידוש המפגש ביניהם'.

קדם להם בפירוש זה רבי יונה אבן ג'אנח בספר השורשים שלו, שורש של"ח:

"וַיִּתְּנָהּ שִׁלֻּחִים לְבִתּוֹ", "לָכֵן תִּתְּנִי שִׁלּוּחִים" (מיכה א', יד), "אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ" -  ענינם מנחה ומתנה.[13]

אף רשב"ם נוטה לפירוש מעין זה: לדעתו, 'שילוחים' פירושם 'נדוניה' שאב נותן לבתו בעת נישואיה, והשולח כאן הוא יתרו. וכך מתפרש לו הפסוק: 'ויקח יתרו חתן משה את צפרה אשת משה [ו]אחר [כך את] שילוחיה (-נדונייתה).[14]

אף ר"ע ספורנו הולך בדרך דומה, אלא שהוא מפרש "שילוחיה" – השליחות ששלחה ציפורה אל משה. וכך הוא מפרש:

"אחר שלוחיה" – אחר ששלחה אליו לדעת איזה מקום מנוחתו.[15]

המאמץ של הפרשנים הללו לפרש את התיבה 'שילוחיה' בדרך שונה מן המקובל, נועד, בין השאר, כדי לא להידחק ולפרש שמשה הוא ששילח את ציפורה, ובכל זאת אין אלו גירושין.[16]

 

נראה שצודקים המפרשים הנמנעים מלפרש כר' יהושע, שמשה גירש את ציפורה. ושני טעמים לכך: ראשית, האישה המגורשת מבית בעלה אינה נוטלת את בניה עמה. הללו נשארים בבית אביהם. אולם האישה הנפרדת זמנית מבעלה בגלל קשיים כלשהם, היא ודאי תיטול את בניה עמה, וכשם שהיא נותרת אשת אישה, אף הילדים שבחזקתה ממשיכים להיות בניו.

שנית, אם משה גירש את אשתו, מה עלה על דעתו של יתרו להשיבה אל משה? וכי בגלל שמשה וישראל יצאו ממצרים בטלה הסיבה שבגללה גירש משה את אשתו?[17] ולא זו בלבד שיתרו מניח כדבר מובן מאליו שעתה ישיב משה את אשתו אליו, אלא שהוא מכנה אותה בפירוש "אשתך" (פסוק ו), ואף הכתוב מכנה אותה "צפרה אשת משה". אין זאת, אלא שמעמדה של ציפורה כאשת משה לא היה מוטל בספק, ויתרו הבין בצדק, שעתה, לאחר היציאה ממצרים, הגיעה שעת איחוד המשפחה.

ג. דעות הפרשנים כי משה לא היה צריך ליטול עמו את משפחתו

בסעיף הקודם עלה בידנו כי משה לא גירש את ציפורה, אלא שציפורה, מסיבה כלשהי, שבה באופן זמני לבית אביה עם שני בניה, ועתה משיב אביה אותה ואת בניה אל משה. השאלות שהפרשנים מתמודדים עמן הן אפוא, מתי אירע דבר זה שציפורה שבה לבית אביה, ומה הייתה סיבתו.

את הדעות השונות של הפרשנים נסדר להלן בסדר כרונולוגי, לפי קביעתו של כל פרשן את הזמן המדויק שבו חזרה ציפורה לבית אביה. נתחיל במקדימים את שובה, קרוב ככל האפשר ליציאת משה ממדין למצרים, ונסיים במאחרים.

בסעיף הנוכחי נדון בדבריהם של המפרשים הסוברים ששובה של ציפורה למדין אירע עוד בטרם נכנס משה למצרים ועוד בטרם החל למלא את שליחותו בפועל. בסעיף הבא נדון בדברי רמב"ן המאחר את שובה של ציפורה למדין לשלב שבו משה כבר פעל במצרים. מתוך הדיון בדברי המפרשים יתברר שהבחנה זו אינה הבחנה כרונולוגית גרידא, אלא היא עקרונית, ונוגעת לשאלת הסיבה לשובה של ציפורה לבית אביה.

 

1. ר' עובדיה ספורנו

הפרשן המקדים ביותר את שובה של ציפורה לבית אביה, ר' עובדיה ספורנו, טוען בעצם שמשה מעולם לא נטל עמו את אשתו ואת בניו בהליכתו למצרים, ואת האמור בפרק ד' הוא מפרש בהתאם.

את נטילת הרשות שנטל משה מחותנו לשוב מצרימה בפסוק יח מפרש ספורנו:

"אלכה נא ואשובה אל אחי" – בין כך יהיו אשתי ובנַי אצלך.

"לך לשלום" – כי כן אעשה.

לשון היחיד בדברי משה מתפרשת לו אפוא: אלכה ואשובה אל אחי לבדי, והסכמת חותנו מתפרשת כנכונות, לא רק להליכת משה, אלא גם להשארת משפחתו אצל יתרו במדין.[18]

את פסוק כ, המתאר את שובו של משה למצרים, 'מפרק' ספורנו לשני חלקים.

"ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכבם על החמר" – להוליכם מן המדבר למדין ולבית חמיו.

"וישב ארצה מצרים" – הוא לבדו אחר שילוחיהם.[19]

המסקנה מפירושו ברורה: בנסיבות הקשות שבהן היה על משה לפעול להוצאת בני ישראל ממצרים, אין מקום כלל להבאת המשפחה למצרים! אדרבה, יש להשאירה במקום שתוכל להמשיך את חייה הנורמליים, כך ששליחותו של משה לא תפגע במשפחתו מחד, ושהטיפול במשפחתו לא יפריע למשה למלא את שליחותו מאידך.

 

פירושו של ספורנו דחוק מחמת סיבות אחדות:

א. אין זה סביר שבעת שמשה היה רועה את צאן יתרו אחר המדבר (ג', א) היה מביא אל המדבר את אשתו ואת בניו. הרועה את הצאן במדבר מצוי בתנועה מתמדת על פני מרחבים גדולים, ומה תעשה אישה מטופלת בשני ילדים לבדה במדבר?

ב. שובו של משה מן המדבר אל יתר חותנו מתואר כבר בפסוק יח, ושם היה צריך אפוא לכתוב את חלקו הראשון של פסוק כ. וכי כאשר שב משה אל יתר חותנו, השאיר את אשתו ואת בניו במדבר, ורק לאחר הסכמת חותנו חזר שוב למדבר להביא את אשתו ואת בניו? אתמהה.

ג.  פירושו של ספורנו בפרשת שמות מחייב את פירושו הדחוק בפרשת יתרו כי "אחר שלחיה" פירושו אחר ששלחה היא אליו לברר את מקום מנוחתו.[20]

 

2. רב סעדיה גאון

פירושו 'הארוך' של רב סעדיה גאון לספר שמות שנכתב בערבית מצוי בידנו רק בחלקו הקטן (ראה 'פירושי רב סעדיה גאון לספר שמות', מהדורת יהודה רצאבי, ירושלים תשנ"ח). שחזור פירושו לעניינו אפשרי רק בסיוע הפרשנים דוברי הערבית מימי הביניים שהכירו את פירושו והביאו את דבריו.

רס"ג מאחר את שובה של ציפורה רק במעט בהשוואה לר"ע ספורנו. ר' אברהם בן הרמב"ם מזכיר את דעת רס"ג בביאורו לְ-י"ח, ב:

"אחר שלוחיה" – טעמו מה שביאר ר' סעדיה ז"ל, ששלח אותה מן הדרך אשר בין מדין ומצרים, כאשר יצאה עמו, והחזיר אותה אל אביה, כמו שקדם בפרשת ואלה שמות.

אולם באיזה שלב בדרך החזיר משה את ציפורה? כך מובאים דברי רס"ג בספר השורשים של ר' יונה אבן ג'אנח (שורש של"ח):

ויש מי שאמר ב"אחר שלוחיה" אחר ששלחה אל בית אביה, אמרו שמה שאמר הכתוב "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכבם על החמור" (ד', כ) ראוי שיהיה סמוך לו 'וישלחה אל בית אביה', ואחר כן "וישב ארצה מצרים" (שם). אמר: ולא היה משה עמה כשארע מה שארע בעת שעכבה מילת אליעזר. ואלו הם דברי ראש הישיבה רבנו סעדיה ז"ל. [21]

שלא כפירושו 'הארוך', פירושו 'הקצר' – הלא הוא תרגום התורה של רס"ג לערבית – נשתמר בידנו, וחידושיו  הפרשניים תורגמו לעברית על ידי ר"י קאפח. ואכן את פסוק כ מתרגם-מבאר רס"ג בדרך זו:

ויקח משה את אשתו ואת שני בניו וירכבם על החמורים וישלחם וישב ארצה מצרים...

וביאר ר"י קאפח את התיבה שהוסיף רס"ג 'וישלחם' – "אחר שהחזיק בדרך, נמלך בדעתו ושלח את אשתו ואת בניו אל יתרו, ושב לבדו לארץ מצרים".

אם כן, הרכבת משה את אשתו ובניו על החמורים לא הייתה להביאם עמו למצרים, אלא להפך, להשיבם למדין. בכך דומה פירושו של רס"ג לפירוש ספורנו, אלא שאין הוא סובל מן הקשיים שהקשינו על פירוש ספורנו.

ובכן, משה חזר בו מדעתו ליטול את אשתו ואת בניו עמו למצרים עוד בתחילת הדרך, והורה לציפורה לשוב לבית אביה. אירוע המילה במלון התרחש בדרך חזרתה, ומשה, שהמשיך בדרכו למצרים לפני כן, לא נכח בו לדעת רס"ג.[22]

המסקנה שיש להסיק מפירושו של רס"ג ביחס למקומה של המשפחה בשליחותו של משה דומה לזו שהסקנו מפירוש ספורנו. ההבדל ביניהם הוא שלפי ספורנו, משה תכנן מראש שלא להביא את משפחתו עמו למצרים, ואילו לפי רס"ג בתחילה סבר משה לקחתם עמו, ואחר כך התעשת ושילחם חזרה למדין. וזהו גם הקושי בפירושו: מה חשב משה מעיקרא ומה חשב לבסוף? ובעיקר, מה גרם לו לשנות את דעתו? אין בכתוב תשובות לשאלות אלו.

 

 

3. ר' אברהם אבן עזרא[23]

ראב"ע מאחר את שובה של ציפורה למדין בשלב נוסף: לדעתו קשורה חזרתה למדין באירוע שהיה "בדרך במלון", והוא שגרם לה לשוב. בהתאמה לכך מקבלת חזרתה משמעות מיוחדת ושונה ממה שהייתה לה עד עתה, כפי שנבהיר להלן.

ראב"ע מחלק את דבריו בעניין זה בין פירושו לפסוק כ לבין פירושו לפסוק כד (שניהם בביאור הארוך), ואנו ננסה להציג את פירושו בדרך שיטתית.

ראשית, מברר ראב"ע מי הם "בניו" של משה שאותם לקח ביחד עם אמם למצרים. הבן הראשון הוא גרשום כמובן, "ובנו השני הוא אליעזר – נולד עתה בהנבאו" – כלומר, בעת שמשה הפך להיות נביא, במעמד הסנה. ואם כן בשוב משה למדין ובצאתו למצרים היה בנו השני בן ימים אחדים.

ובכן, מדוע לא המתין משה במדין עד ליום השמיני ללידת בנו כדי למול אותו? ראב"ע אינו מבאר דבר זה, ורמב"ן משלים זאת: "ובעבור כי היה דבר המלך נחוץ[24] – לא מל אותו".

הרי ה' ציווה את משה "לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם" (ד', יט), ועל משה מוטלת המשימה להתחיל למלא את שליחותו להוציא את ישראל ממצרים. האם הוא רשאי לעכב את קיום דבר ה'? כדי למול את הבן הנולד יש להמתין ליום השמיני, ואחר כך יש להמתין ימים אחדים נוספים עד להירפאו.

משה יכול היה ללכת למצרים לבדו, אך "חשב להוליך אשתו ובניו למצרים, ושייצאו יחדיו עם ישראל". צירופה של מחשבה זו עם דחיפותה ונחיצותה של שליחותו הביאו את משה לצאת לדרך עם בנו התינוק שלא נימול עדיין.

והנה "הייתה קבלה בידם, שלא יומל הבן ביום השמיני אם הוא חולה או הוא בדרך, שאין יכולת במוליכו להתעכב.[25] ובעבור כי משה לא יוכל להתעכב בשליחות השם, ראה בעצתו שלא יומל, כי יסתכן הנער אם יוליכו אותו בדרך". זו הסיבה שאף בהיותו בדרך במלון ביום השמיני ללידת בנו, לא מל משה את בנו. לפי מחשבתו של משה, רק בבואם מצרימה הוא יוכל למול את בנו.

מהו, אם כן, פשר האירוע שאירע בדרך במלון? לדעת ראב"ע זוהי הבעת הסתייגות א-לוהית מתכניתו של משה:

והנה שלח השם מלאך להזכיר משה שיניח עצתו (- לקחת עמו את אשתו ואת בניו), ויומל הנער, וילך לו (- משה למצרים) לבדו, והנער יהיה עם אמו עד שיתרפא.

אף חז"ל והמפרשים האחרים ראו באירוע במלון ביקורת על משה שלא מל את בנו,[26] אולם בפירושו של ראב"ע יש חידוש: הביקורת על כך שלא מל, איננה אלא ביקורת על תכניתו ליטול עמו את משפחתו למצרים! לו הייתה זו תכנית רצויה, היו שיקוליו של משה שלא למול את בנו נכונים. באמצעות התגלות המלאך, המורה למשה ולציפורה שעליהם למול את בנם, מקבל משה הוראה עקיפה להמשיך בדרכו למצרים כשהוא לבדו, שהרי עיכוב השליחות הא-לוהית עד שיתרפא הילד אינה באה בחשבון. ואם כן, ציפורה היא שתישאר במלון ימים אחדים עד שהילד יתרפא, ואחר כך תשוב עם שני בניה לבית אביה.

בביאורו הארוך ל-י"ח, ב – "אחר שלחיה" – משלים ראב"ע את פירושו לפרק ד' ומבאר את 'שילוחיה' של ציפורה: "אחר שנתן לה רשות במלון ללכת לבית אביה בשובו לבדו לארץ מצרים".

 

השאלה האם ראוי לו למשה ליטול את משפחתו עמו למצרים, מבחינת שיקול הדעת האנושי, יש בה צדדים לכאן ולכאן: מחד, הדבר יביא סבל על משפחתו, ואולי אף יקשה במקצת על משה את מילוי שליחותו מחמת הצורך לטפל במשפחתו. מאידך, הדבר עשוי דווקא לחזק את משה במילוי שליחותו: מאחוריו תעמוד משפחה התומכת בו. אף מבחינת המשפחה עצמה, ראוי הדבר שתהא שותפה לאירועים הגדולים העומדים על הפרק, "ושייצאו יחדיו עם ישראל" כלשון ראב"ע (המייחס מחשבה זו למשה). ואכן, קיומה של התלבטות מעין זאת אצל משה אנו מוצאים בפירושו של רס"ג: בתחילה לקח עמו משה את משפחתו למצרים, אך לאחר שכבר יצא לדרך גברה בו המחשבה ההפוכה והוא שילחם בחזרה למדין.

כל אלו הם שיקולים אנושיים לגיטימיים, וההכרעה בין השיקולים הסותרים הללו אמורה להינתן ביד האדם. הכרעתו של השליח אם אכן לערב את משפחתו במהלך שליחותו, ועד כמה לעשות זאת, תלויה גם באישיותו של השליח כמו גם ברצונם של בני ביתו ובמערכת היחסים המשפחתית.

במצבים כאלה אין ההשגחה הא-לוהית מתערבת בדרך כלל, אלא היא מותירה את ההכרעה בידי האדם. ראב"ע חש היטב בדבר זה, ומכיוון שעל פי פירושו, ה' הוא שמנע ממשה את לקיחת משפחתו עמו למצרים, היה עליו לתת טעם מיוחד להתערבות זו בחייו של משה. לא מחמת הטעמים הקודמים מנע זאת ה' ממנו, אלא מחמת טעם הקשור במהות שליחותו של משה:

ולא הייתה עצה נכונה (- מחשבת משה לקחת עמו את משפחתו), כי הוא בא להוציא ישראל, והם יראו שבא עם אשתו ועם בניו לגור שם.

כדי לעמוד על כוונת דברי ראב"ע הללו עלינו להקדים מילים אחדות. הנביא שליח הא-ל במקרא נתבע להעמיד לרשות משלחו לא רק את פעילותו הישירה הנדרשת ממנו לצורך מילוי שליחותו, אלא את כל אישיותו: את חייו הפרטיים, את עברו ואת עתידו. במסגרת התביעה הטוטאלית הזאת מן השליח להעמיד את כל כולו לרשות תפקידו, כלולה אף משפחתו. אירועים שונים הקשורים במשפחתו של הנביא, ואף בני משפחתו עצמם, משמשים לצרכים שונים של הנבואה. והעם, השומע את דברו של הנביא, מתבונן גם במשפחתו, וקולט מסרים שונים מהתנהלותה.[27]

על רקע זאת יש להבין את דברי ראב"ע: להבאת משפחתו של משה למצרים או לאי-הבאתה, ישנה משמעות החורגת מן השיקולים האישיים של משה, כיצד ישפיע הדבר על יכולתו לפעול. העם הנושא עיניו אל משה, נושא עיניו אף אל משפחתו, והבאתה או אי-הבאתה היא בבחינת מסר נבואי ביחס לעם. לפיכך, שאלה זו אינה עניין אך למשה האיש, אלא היא עניין לתוכן שליחותו, ותוכן זה הוא עניינו של ה' כמובן.

משה אמור להופיע בקרב אחיו במצרים כדי  לבשר להם: "פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם. וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם..." (ג', טז-יז). העם נדרש להאמין שגאולתו קרבה, ואילו המשך השעבוד הוא בבחינת פרפורי הגסיסה של הגלות המרה הבאה אל סיומה במהרה. ובכן, מה היא המשמעות הסמלית של הבאת אשתו ובניו של משה למצרים? העם יראה את הנביא המבשר להם על גאולתם המהירה ממצרים, טורח למצוא דירה למשפחתו במצרים זו! האם לא יהא בכך סתירה לתוכן דבריו?

אפשר שלמשה האיש הפרטי יהא הדבר נח וכדאי שאשתו ובניו יחכו לו בבית במצרים, אולם משה שליח הא-ל להוציא את ישראל ממצרים חייב לוותר על נוחות זו. שהייתו במצרים לצורך גאולת ישראל צריכה להבהיר לכול, כי זוהי שהייה זמנית קצרה. אף חייו האישיים צריכים להיראות חיי עראי, בהתאמה לתוכן נבואתו. הבאת אשתו ובניו למצרים יש בה אפוא כדי לחבל במהות שליחותו הנבואית, ועל כן מתערב ה' בהחלטתו של משה ומשנה אותה.

 

הסברו של ראב"ע מעורר שאלה חמורה: הייתכן שהנביא פעל בדרך מוטעית המנוגדת לכוונת ה', עד שה' העמיד אותו על טעותו? הנה תשובתו:

ואל תתמה, איך יחשוב נביא בדברי העולם דבר שאיננו נכון. כי הנה מצאנו דוד, ששאל אל נתן הנביא, היש ישר לבנות בית לשם, והוא השיב 'כל אשר בלבבך עשה וה' עמך' (שמ"ב ז', ג בשינויים), ובלילה נאמר לו בנבואה שיאמר אל דוד שהוא לא יבנה הבית (שם, ד ואילך).

טעותו של נתן הנביא, כמו גם זו של משה, לא הייתה "בדברי העולם", אלא במה שנוגע לעצם שליחותם הנבואית. ובכל זאת, כל זמן שהנביאים פועלים על פי שיקול דעתם וללא הוראה א-לוהית מפורשת, הם עשויים לטעות. ואל הדוגמה שהביא ראב"ע ניתן להוסיף עוד דוגמאות אחדות.[28]

 

יתרונו הגדול של פירוש ראב"ע הוא בכך שלפיו יש הסבר רחב בכתוב לחזרתה של ציפורה אל בית אביה.[29] אגב כך נפתרת בעיה אחרת: פרשת 'חתן דמים' מעוררת קשיים פרשניים חמורים, כידוע, אולם קושי מרכזי נוסף שהיא מעוררת הוא בהשתלבותה בהקשרה – בסיפור שיבתו של משה ממדין למצרים. מה מוסיפה פרשה זו לנושא הסיפור השלם שבתוכו היא משובצת? ראב"ע יענה על כך תשובה ברורה: פרשה זו משנה את אופי שיבתו של משה למצרים, ומבטלת את העובדה שקראנו עליה בתחילת הסיפור, כי משה נטל עמו את אשתו ואת בניו. נושא זה אינו שולי בסיפור, שכן הוא נוגע לעצם תוכנה של שליחותו הנבואית של משה.

 

4. ר' אלעזר המודעי במכילתא (רש"י)

 המאחר ביותר את שובה של ציפורה למדין במחנה המפרשים הנידון בסעיף זה, הוא ר' אלעזר המודעי שדבריו במכילתא הובאו באופן חלקי בסעיף ב לעיל. הנה דבריו במלואם:

ויקח יתרו חותן משה את צפורה אשת משה אחר שלוחיה" – ... ר' אלעזר המודעי אומר: אחר שנפטרה ממנו במאמר. שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה 'לך הוצא את עמי בני ישראל ממצרים', שנאמר: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה" (ג', י), באותה שעה נטל אשתו ושני בניו, והיה מוליכם למצרים, שנאמר: "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם" (ד', כ). באותה שעה נאמר לאהרן "לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה" (שם כז). יצא לקראת משה וחבקו ונשקו. אמר לו: משה, היכן היית כל השנים הללו? אמר לו: במדין. אמר לו: מה טף ונשים אלו עמך? אמר לו: אשתי ובניי. אמר לו: ולאן אתה מוליכם? אמר לו: למצרים. אמר לו: על הראשונים אנו מצטערים, ועכשיו נצטער גם באלו?! באותה שעה אמר לציפורה: לכי לבית אביך. ובאותה שעה הלכה לבית אביה ונטלה שני בניה. לכך נאמר "אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ".

רש"י, בפירושו לְ-י"ח, ב מאמץ דעה זו, והוא מביא את דברי המדרש הללו תוך קיצור ועיבוד שלהם.[30]

הנימוק שמשמיע אהרן באזני משה למניעת הכנסתם של ציפורה ושני הבנים למצרים, דומה לכאורה לזה שבדברי ראב"ע. אולם באמת אין הנימוקים זהים: נראה כי אהרן אומר את דבריו מתוך חמלה על אשתו ועל בניו של משה: "ועכשיו נצטער גם באלו?!". זהו נימוק של קרוב משפחה המיצר על הכנסת אשת אחיו ובניו של אחיו לגלות מצרים המרה. ושים לב: דו-שיח דמיוני זה שבין אהרן למשה, נכנס על ידי הדרשן מיד אחר המילים "וַיִּשַּׁק לוֹ" (שבסוף פסוק כז), ולפני שמשה מגיד לאהרן "אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ" (בפסוק כח). כלומר, לא לשליחותו הנבואית של משה, שעליה עדיין אינו יודע, דואג אהרן אלא לטובתם של בני משפחתו.

הנימוק שבדברי ראב"ע, לעומת זאת, הוא נימוקו של ה', המתנגד להבאתם של ציפורה ושני הבנים למצרים, והוא נובע מן הפגיעה שיש בכך בתוכן שליחותו של משה, כפי שהוסבר לעיל.

החולשה בפירוש זה, בהשוואה לכל הפירושים שהובאו עד עתה, היא בכך שאין הוא נסמך על דברי הכתוב כלל.[31] דברי אהרן למשה אינם כתובים לפנינו וגם אינם רמוזים בשום דרך בלשון הכתוב. וזו הסיבה שדרשה זו, כמו גם פירושו של רש"י על פיה, אינם נסובים על הפסוקים בפרק ד' – שם אין להם אחיזה בשום פסוק (גם לא בפסוקים כז-כח שעליהם נסובה הדרשה!). רק בראש פרשת יתרו, בפרק י"ח, מופיעים בכתוב "שִׁלּוּחֶיהָ" של ציפורה, ועתה יש מקום לדרשן (ולפרשן הבא אחריו) לשער מה היו הנסיבות שתוארו בסיפור קודם, שאליהן ניתן לייחס את השילוחין הללו; המפגש עם אהרן נמצא מתאים לכך.

 

ד. רמב"ן: לקיחת המשפחה למצרים הייתה "עצה נכונה"

1. רמב"ן הכיר את שני הפירושים האחרונים שהובאו בסעיף הקודם: את המכילתא ואת רש"י שהביא אותה בפירושו לְ-י"ח, ב ואת פירוש ראב"ע לפסוקים בפרק ד'.[32] אף שלא הסתייג מפורשות מפירושים אלו, נראה מפירושו שלו כי לא הסכים עמם בנקודה עקרונית, והוא מנהל עמם פולמוס נסתר.

נראה כי הדבר שהפריע לו ביותר בפירושים אלו הוא הביקורת המשתמעת מהם ביחס למשה: על פי פירושו של ראב"ע משה טעה בזיהוי הכוונה הא-לוהית, וה' היה צריך לפעול כדי לסכל את תכניתו להביא את משפחתו למצרים, ואף לפי פירוש המכילתא מתברר שמשה פעל בדרך לא נכונה, ואהרן היה צריך להעמיד אותו על טעותו ולגרום לו להחזיר את אשתו למדין.

רמב"ן אינו מזכיר את הדעות שעליהם הוא חולק, לא את דעת ראב"ע ולא את דברי המכילתא המובאים ברש"י. רמב"ן מצא מדרש אחר – שמות רבה – שממנו משתמע כי בוויכוח מעין זה שהתנהל בין משה לאהרן – צדק דווקא משה! הנה דברי המדרש (ד, ד):

"וילך משה [וישב אל יתר חתנו]" (ד', יח) – ... למה נאמר 'וילך משה', להיכן הלך? שהלך ליטול אשתו ובניו. אמר לו יתרו: להיכן אתה מוליכן? אמר לו: למצרים. אמר לו: אותם שהם במצרים מבקשין לצאת, ואת מוליכן?! אמר לו: למחר הן עתידין לצאת ולעמוד על הר סיני לשמוע מפי הקדוש ברוך הוא 'אנכי ה' א-להיך", ובניי לא ישמעו כמו הם?! מיד: "ויאמר יתרו למשה לך לשלום" – אמר לו: לך לשלום ותיכנס לשלום ותבוא לשלום.

במדרש זה יתרו משמיע באזני משה טענה מעין זו של אהרן (ובאמת, דומה יותר לטענתו של ראב"ע מדוע לא היה צריך משה להכניס את אשתו ואת בניו למצרים), אך משה עונה לו תשובה ניצחת, ויתרו מודה לו! רמב"ן מביא מדרש זה בסוף פירושו לפסוק כ, ושמא בזכות מדרש זה 'הִרשה' רמב"ן לעצמו להתעלם מדברי המכילתא ולחלוק עליהם.

2. את דעתו העקרונית במה שנוגע למעשהו של משה, שנטל את אשתו ואת בניו עמו, משמיע רמב"ן דווקא בפירושו לפסוק יט בפרק ד':

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְיָן: לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ.

ראב"ע מתקשה בפסוק זה: והרי כבר בפסוק שלפניו נאמר שמשה נטל רשות מחותנו ואמר לו "אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם". לפיכך אומר ראב"ע:

אין מוקדם ומאוחר בתורה, ופירושו 'וכבר אמר'... ורבים כאלה.

כלומר, דבר ה' למשה בפסוק יט "כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים" קדם לנטילת הרשות שנטל משה מיתרו בפסוק יח.

רמב"ן מתנגד לשימוש הנפוץ שעושה ראב"ע בפירושו בכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה", וחולק עליו במקומות רבים, וגם במקומנו.[33] לדעתו, דבר ה' נאמר למשה בדיוק במקום שבו הוא כתוב, דהיינו בין הנטילה שנטל רשות מיתרו בפסוק יח לבין לקיחת אשתו ובניו בפסוק כ. ועל הקושי שבו התקשה ראב"ע – אם כבר הודיע משה ליתרו על הליכתו למצרים, מה צורך עוד בדבר ה' אליו בפסוק יט – הוא עונה:

כאשר קיבל משה ללכת בדבר השם (- במעמד הסנה), וחזר למדין ליטול רשות מחותנו, היה סבור ללכת מתנכר (- מחופש, מפני פחדו מפרעה החפץ להרגו). ולכן אמר אליו: "אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים" (פסוק יח). כלומר, אראה את אחיי העודם חיים ואשוב, כי הוא כדרך בקור (ויש גורסים: 'בחור') הנכסף לראות את אחיו.

ובכן, תכניתו הראשונה של משה הייתה להסתנן מחופש למצרים, כשהוא לבדו, על מנת 'לבדוק את השטח' שבו הוא עתיד לפעול, ולשוב חזרה למדין. אלא שאז התגלה לו ה' וגרם לו לשנות את תכניותיו:

ואז אמר לו ה' במדין (- בפסוק יט) "לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם", כלומר, קום צא מן הארץ הזאת, ושוב אל ארץ מצרים ואל תפחד שם, כי מתו כל מבקשי רעתך, ותהיה שם עם העם עד שתוציאם משם.

עתה  יכול הוא לשוב למצרים בגלוי, ושלא על מנת לחזור למדין. דבר זה משנה את תכניתו של משה:

ולכן לקח אשתו ובניו (- כמבואר בפסוק כ, שהוא תולדת התגלות ה' אליו בפסוק יט), כי היה זה עצה נכונה להוליכם עמו[34],  כי בעבור זה יבטחו בו ישראל יותר. כי בהיותו בן חורין במדין, יושב בביתו בשלום עם בניו ועם אשתו, חתן כהן הארץ, לא יביא אותם להיות שם עבדים וימררו את חייהם בעבודה קשה, רק אם היה נכון לבו בטוח שייצאו בקרוב ויעלה עמהם לארץ כנען. ולא יצטרך בצאתם לשוב למדין לקחת אשתו ובניו משם.

המשפט האחרון בדברי רמב"ן הוא חזרה על דברי ראב"ע כי משה "חשב להוליך אשתו ובניו למצרים ושייצאו יחדיו עם ישראל". אלא שראב"ע חושב שזו הייתה עצה לא נכונה, ואילו רמב"ן רואה בכך עצה נכונה.

ברם את עיקר דבריו מפנה רמב"ן כנגד טענתו של ראב"ע כי הבאתם של ציפורה ושל בניה למצרים תפגע במסר הנבואי שעמו בא משה לישראל – "כי הוא בא להוציא ישראל, והם יראו שבא עם אשתו ועם בניו לגור שם". אדרבה, אומר רמב"ן, הבאתם למצרים רק תחזק את האמון בנבואתו של משה: היא תוכיח לישראל את ביטחונו של משה בגאולתם המהירה של ישראל, שכן לולי כן לא היה מכניס את אשתו ואת בניו אל בית העבדים!

פירושו של רמב"ן מתאים למדרש שמות רבה רק בכך ששניהם מסכימים כי הבאת משפחתו של משה למצרים הייתה 'עצה נכונה'. אולם מבחינה פרשנית אין התאמה ביניהם: המדרש הרי מכניס את הדו-שיח בין משה ליתרו בעניין לקיחת האישה והבנים כבר לפסוק יח, ואילו רמב"ן טוען שבפסוק זה משה מתכוון ללכת לבדו למצרים על מנת לחזור למדין. רמב"ן חש בכך, ועל כן לאחר הביאו את דברי המדרש בסוף פירושו לפסוק כ, הוא 'מתקן' את פירושו הקודם:

ועל דעתם (- של חז"ל) ראוי שנפרש: אחרי שהסכימו בכך (- משה ויתרו שמשה יקח את משפחתו עמו), ציווהו הקב"ה שישלים עצתו וישוב למצרים עם בניו ואשתו, כאשר פירשתי.

3. אם תכניתו של משה ליטול את אשתו ואת בניו עמו למצרים הייתה 'עצה נכונה', ואף הקב"ה ציווהו "שישלים עצתו וישוב למצרים עם בניו ואשתו" וכך אכן עשה משה, נשאלת השאלה: כיצד הגיעה ציפורה בכל זאת עם שני בניה חזרה למדין, ומדוע אירע דבר זה? ועוד: מדוע הכתוב מכנה זאת "שִׁלּוּחֶיהָ"? שאלות אלו קשות במיוחד דווקא לשיטת רמב"ן, משום שלדעתו הבאת המשפחה למצרים הייתה מעשה נכון וראוי. רמב"ן עונה על כך במקומות שונים בפירושו ארבע תשובות שונות.

התשובה הפשוטה ביותר נרמזת בפירושו של רמב"ן לְ-י"ח, ב: משה גירש את ציפורה, ועל כן היא שבה לבית אביה![35]

שתי תשובות מציע רמב"ן לשאלה זו בפירושו לְ-ד', כ. את הראשונה שבהן הוא מביא מדברי ראב"ע:

ור' אברהם אמר: "וישב ארצה מצרים" – הוא לבדו שב, כי כאשר פגש השם משה – נימול אליעזר, ובהתרפאו שבה ציפורה עם בניה אל אביה. וייתכן זה, כי בעבור שנימול אליעזר, לא היה יכול להביאו בדרך עד שיתחזק הילד, ולא רצה לעכב שליחותו של הקב"ה, ולכן עזבם במלון, וציווה אותה לשוב אל בית אביה בהתרפאו, וזהו שנאמר "אחר שלחיה".

אין לטעות בדברי רמב"ן הללו: הוא מוכן לקבל מראב"ע אך ורק את ההסבר הטכני לשובה של ציפורה לבית אביה, אבל לא את המשמעות שראב"ע נתן לכך. האירוע במלון לא היה בגדר הוראה למשה מאת ה', שטעה בלקיחת אשתו ובניו. הרי ה' הוא שדחפו לכך! אלא שמה שאירע במלון (ורמב"ן נמנע מלפרש אירוע זה) שיבש את תכניתו הנכונה של משה, והרי זה בגדר תאונה מצערת.

והנה ההסבר השני שנותן רמב"ן לשובה של ציפורה באותו דיבור המתחיל:

גם אפשר שהלכו למצרים, וכאשר נתעכבו שם, נכספה אל אביה, ושלחה עם הבנים.[36]

ובכן, שובה של ציפורה למדין הוא ביקור משפחתי של אישה המתגעגעת אל בית אביה. האם ראוי לקרוא לכך "אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ", והרי לא משה שִׁלחהּ אלא היא ביקשה ללכת למדין? רמב"ן חש בקושי הזה, והנה תשובתו:

וזה טעם 'שלוחיה', כי פחד יתרו שמא היה דעתו לגרש אותה.

את התשובה הרביעית להימצאותה של ציפורה במדין מביא רמב"ן בשם מדרש שמות רבה (ה, יט) בפירושו לסופה של פרשת שמות (ה', כב). רמב"ן מעלה שם את ההשערה כי מעשה הכבדת הגזרות על  ישראל נמשך ימים רבים עד לחידושו של המאבק בפרעה (המתואר בפרשת וארא). כחיזוק להשערתו הוא מביא את דברי המדרש הללו:

"ויצאו נגשי העם ושטריו [ויאמרו אל העם לאמר: כה אמר פרעה, אינני נתן לכם תבן]" (ה', י) – כיוון שגזר (- פרעה) כן, הלך משה למדין ועשה שם ששה חדשים, ואהרן היה יושב במצרים, ואותה שעה החזיר משה אשתו ובניו למדין.

על פי פירוש זה, קשה עוד יותר להלום את הביטוי "אחר שלחיה", שהרי הנסיבות לבואה של ציפורה אל בית אביה ביחד עם משה הן ברורות, וקשה לכנות זאת 'שילוחין' של ציפורה.

 

מהו מקומה של המשפחה בשליחותו של משה על פי פירוש רמב"ן? אף שרמב"ן חולק על ראב"ע בשאלה אם עצת משה להביא את אשתו ובניו למצרים הייתה 'עצה נכונה', מסכימים שניהם כי להתנהלותה של משפחת הנביא יש תפקיד במילוי שליחותו. על פי ראב"ע, בהישארותה במדין, כשהיא מנותקת ממשה, תורמת המשפחה למסר הנבואי על היציאה הקִרבה ממצרים, ולפי רמב"ן, דווקא בכניסתה למצרים היא תורמת לאותו מסר עצמו.

דווקא במדרשים השונים נידונה המשפחה מצד עצמה, ולא מצד תרומתה לשליחותו של משה: במכילתא נשמעת טענתו החומלת של אהרן: "על הראשונים אנו מצטערים, ועכשיו נצטער גם באלו?!", ואילו בשמות רבה אנו שומעים את טיעונו הנגדי של משה: "למחר הן עתידין לצאת ולעמוד על הר סיני לשמוע מפי הקב"ה 'אנכי ה' א-להיך' ובניי לא ישמעו כמו הם?!".