מצוות ציצית | 3

א. 'שמע' ו'והיה עם שמוע' למול פרשיית ציצית

שלוש פרשיות נתקנו לקרות בהן, על מנת לקיים את מצוות קריאת שמע. שתי הראשונות, 'שמע' ו'והיה עם שמוע' מובנות וברורות מכמה צדדים. בשתיהן מזכרת מצוות קריאת שמע, "ובשכבך ובקומך", ושתיהן נמצאות בספר דברים ומתוחות בין שני קצוות של פתיחת נאום המצוות של משה.

למעשה, ניתן לראות בנאומו של משה רבנו שני חלקים עיקריים:

• החלק הראשון (עד סוף פרק י"א) של נאומו עוסק ביסודות הזיקה של העם ל-ה', ובעיקר סביב חובות הלבבות הנדרשות מן האדם. מוקדן בשתי הדיברות הראשונות: אנכי ולא יהיה לך.
• החלק השני (מפרק י"ב ואילך) עוסק בפרטי המצוות המעשיות. תחילתו במצוות הקשורות במקדש, המקום אשר יבחר ה', דרך מצוות הציבור והמדינה אל המצוות האישיות הפרטיות.

חלקו הראשון של הנאום תחום משני עבריו בפרשת 'שמע' מכאן ובפרשת 'והיה אם שמוע' מכאן. לפיכך, פרשיות אלה, המבטאות את יסוד זיקת האדם לא-להיו, מהוות חלק מהותי של מצוות קריאת שמע.

אולם, פרשת ציצית מיובאת אל קריאת שמע מזירה אחרת, בחומש אחר ובהקשר שונה. מקומה בקריאת שמע, פחות ברור ומוצק[1].

 

 ב. יסודות בפרשת ציצית

נאיר את חלקה של פרשה זו בקריאת שמע, לאור דברי חז"ל במסכת ברכות:

"פרשת ציצית מפני מה קבעוה אמר רבי יהודה בר חביבא מפני שיש בה חמשה דברים [ויש גורסים: שישה[2]] מצות ציצית יציאת מצרים עול מצות ודעת מינים הרהור עבירה והרהור עבודה זרה בשלמא הני תלת מפרשן עול מצות דכתיב וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ציצית דכתיב ועשו להם ציצית וגו' יציאת מצרים דכתיב אשר הוצאתי וגומר אלא דעת מינים הרהור עבירה והרהור עבודה זרה מנלן דתניא אחרי לבבכם זו מינות וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלהים אחרי עיניכם זה הרהור עבירה שנאמר ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני אתם זונים זה הרהור עבודה זרה וכן הוא אומר ויזנו אחרי הבעלים" (ברכות יב:)

מה מיוחד בדברים אלה ובזיקתם לקריאת שמע?

ראשית, כמובן, מצוות ציצית. מצווה זו מופיעה ברשימה כפרט, אף על פי שהיא יסודה של הפרשה כולה. בשלב זה, נדגיש פן אחד שיוצר זיקה למהותה של מצוות קריאת שמע. עיקרה של מצווה זו היא בהכרת ייחוד ה' ובאהבתו, ביצירת החיבור והדבקות עם השם יתברך. מצוות ציצית היא כבגד הכהונה של כנסת ישראל, והיא המאפשרת להם 'להציץ' או לראות את הבורא המציץ על ישראל. כפי שהדגשנו בסוף השיעור הקודם, לראות ולהיראות לפניו.

מצווה נוספת היא יציאת מצרים. למצווה זו נקדיש את השיעור הבא, אך בכל אופן זיקתה ברורה, בהיותה הצלע השניה של אמונת הייחוד. צלע זו מבטאת את השגחת ה' על עמו ואת בחירת ישראל, "הבוחר בעמו ישראל באהבה".

כמו כן, מופיע בפרשייה עול מצוות. פרשתנו היא המשך ישיר לפרשה השנייה בנקודה זו, כפי שכבר הדגיש הרמב"ם בתחילת הלכות קריאת שמע:"ואחריה והיה אם שמוע שיש בה צווי על שאר כל המצות, ואחר כך פרשת ציצית שגם היא יש בה צווי זכירת כל המצות"  (רמב"ם קריאת שמע א', ב'

יסוד נוסף המופיע בפרשת ציצית הוא דעת מינים:

"דתניא אחרי לבבכם זו מינות וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין א-להים"  (ברכות יב:)

עד כה עסקנו בהיבט החיובי של קבלת העול ועבודת ה'. אולם, צריך להיזהר גם מן המינות שהיא אפיקורסות, שבה האדם נוהה אחרי יצרי לבבו ואינו מאמין.

הנצי"ב בפירושו הוסיף לומר שמעמדה של נהייה אחר יצרי לבבו אין משמעות למעשה המצוות:

"לימדנו בזה מעשה המצוות, שלא נחשבו למצווה אלא אם עושה ומאמין עכ"פ שהוא מצווה ועושה, לאפוקי אם לבבו פונה אחרי מינות שאינו מאמין במצווה[3] כלל, אין בעשייתו נחשב למעשה, וזהו אחרי לבבכם, ופי' בגמ' ברכות פ"א [י"ב:] - זו מינות"    (נצי"ב, במדבר ט"ו)

יסוד נוסף הוא הרהור עבירה. "אחרי עיניכם", כאמור בשיעור הקודם, הוא כאשר העיניים תרות אחרי התאוות. הדבר מביא לשקיעה בהנאות הגוף, ויצירת ניתוק בין שאיפת ההתעלות והדבקות של הנשמה, לבין רוח הבהמה היורדת היא למטה אל הארץ (על פי קהלת ג', כ"א).

בדומה לכך, ישנו הרהור עבודה זרה, כפי שנאמר "אשר אתם זונים אחריהם". הרהור עבירה הוא זנות הגוף, והרהור עבודה זרה היא זנות הנפש השוקעת בתוך טומאתה.

 

ג. מצוות ציצית – ארציות ורוחניות

אמנם, אף על פי שנראה מן הדברים הללו כי לפנינו ששה נושאים בפרשה זו המצדיקים את הכללתה במצוות קריאת שמע, מסתבר שהכול יונק משורש אחד. השורש הוא מצוות ציצית, שיש בה הקריאה לראייה והקריאה להיזהר מלתור.

שורש האמונה ושורש הכפירה מונחים בנקודה אחת: העין הרואה או המתייראת, הציץ המציץ באור של אדמה וארציות או באור של תכול שמיים.

בעל ספר החינוך קישר את הלבן עם הארציות ואת התכלת עם הרוחניות:

"ועוד אומר לי לבי שיש בו רמז וזכרון שגופו של אדם ונפשו הכל ל-ה' ברוך הוא, כי הלבן רמז לגוף שהוא מן הארץ שנבראת מן השלג שהוא לבן, כדאשכחן בפרקי רבי אליעזר [פ"ג], הארץ מהיכן נבראת, משלג שתחת כסא הכבוד. וחוטין רמז אל הגוף, כענין אמרם כי תחילת בריאת הגוף הוא כעין חוטין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה בפרק המפלת [נדה כה:], אמר רב עמרם תנא שני ירכותיו כשני חוטין של זהורית, שני זרועותיו כשני חוטין של זהורית. והתכלת אשר עינו כעין הרקיע ירמוז לנפש שהיא מן העליונים, ולזה רמזו באמרם [מנחות מ"ג:], מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין, מפני שהתכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר [שמות כ"ד, י'], ויראו את א-להי ישראל וגו', ואומר [יחזקאל א', כ"ו], כמראה אבן ספיר דמות כסא, ותחת כסא הכבוד מקום שנפשות הצדיקים גנוזות שם, ומפני כן אמרו [מנחות לט.] שכורכין חוט התכלת על הלבן, שהנפש היא העליונית והגוף תחתון" (ספר החינוך שפ"ו)

הקריאה המהדהדת מן הציצית היא חיבור הארץ לשמיים, ובלשון ספר קהלת:

"מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה..." (קהלת ג', כ"א)

על ידי ראיית פתיל התכלת הרוח עולה למעלה, ומעלה היא יחד עימה את הגוף ואת האדם כולו.

הציצית מונעת את ירידת האדם לתחתיות, שהיא הסכנה הרובצת לפתחו. "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" – הנהייה אחר המשיכה החושית ואחר שרירות המחשבה מסוכנת, ומפניה הכתוב מזהיר. הלב והעיניים מושכים את האדם לזנות האמונה והתאוות, לעבודה זרה ולגילוי עריות.

תחת זאת, מוצבת האלטרנטיבה של המבט העליון, נשיאת העיניים אל התכלת ואל מהותה של חובת האדם בעולמו של הקב"ה – "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם". בסופו של תהליך, נשיאת עיניים זו אף תוביל את האדם אל מחוזות הקדושה, החיבור והדבקות ל-ה' – "והייתם קדשים לא-להיכם".

 

ד. תפילין, מזוזה וציצית – אנשי הקודש ואנשי החול

חז"ל חיברו בין מצוות התפילין והמזוזה שבפרשה הראשונה עם הציצית שבפרשה השלישית, ויצרו מערכת תמיכה והגנה לאדם:

"תנו רבנן חביבין ישראל שסיבבן הקדוש ברוך הוא במצות תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן ועליהן אמר דוד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך... רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם" (מנחות מג:)

שתי הדעות מדברות בשבח מעטפת המצוות שסביב האדם. רבי אליעזר בן יעקב מדגיש את ההגנה והשמירה שמצוות אלו מעניקות לאדם. לדבריו, יחדיו הן יוצרות חומה בצורה המחלצת ומגינה מפני החטא. חכמים, לעומת זאת, עומדים על הזיקה שבין האדם לא-להיו. החומה היא חומת שכינה, מחיצה שהחביבים זוכים לעמוד לפנים ממנה, ולהיות מבני מדוֹרָהּ.

לאמיתו של דבר, קיימת זיקה בין הדברים, על בסיס הפסוק מתהילים:

"אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר" (תהלים קכ"ז, א')

אין משמעות לשמירה ולהגנה אלא בשמירת ה', הוא השומר, הוא "מלך עוזר ומושיע ומגן". אין שמירה אלא לבא במחיצתו, "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם" (תהלים ל"ד, ח').

לאמיתו של דבר נראה, שמצוות אלו מסמלות את הזיקה ל-ה' מצד שני סוגי אנשים. נכנה אותם במסגרת זו, בכינויים. אנשי התפילין והמזוזה הם אנשי הקודש. ומנגד, אנשי הציצית הם אנשי החול.

למדנו במסכת מנחות:

"אמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה קל וחומר מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא תסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה' (מנחות לו:)

וכבר כתבנו בשיעור קודם:

'התפילין, הפאר החבוש על ראשם, מרומם אותם למעלה מן הארציות, ומנכיח בהם את פאר חי העולמים. וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ואמר רבי אליעזר הגדול אלו תפילין שבראש" (מגילה טז:)

בזה באה לידי ביטוי עוצמתם של התפילין, בין האנושיות בין הא-לוהיות, שאינן אלא ביטוי לזיקה העצומה שבין ישראל לקדוש ברוך הוא. ישראל מתעטרים בחותם המלך, והם ו-ה' מאמירים זה את זה. "אנחנו מאמיריך ואתה מאמירנו".

אנשי התפילין העליונים הם החשים את 'שויתי ה' לנגדי תמיד' כתחושה קיומית. עומדים הם לפניו תמיד ומייחלים לקירבתו. מתקשטים הם בו, ונכספים הם תכלית הכוסף לבוא במחיצתו. עולם הקודש הוא עולמם.

מנגד, אנשי הציצית חיים את חייהם הארציים. עולמם סובב רבות סביב צרכיהם החומריים. שאיפות ורצונות, תאוות אכילה ושאר הנאות העולם ממלאות אותם. יחד עם זה, הם נשמעים למצוות ה' להטיל ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם.

השפעת הבגד על תפיסת עולמם, על עידון התאוות ועל תיעולן והגבלתן מתוך הבנה וראיה פנימית ועמוקה יותר של מהות החיים ומשמעותם, היא תהליך ארוך ונפתל עבור אנשים אלה. שלא כאנשי התפילין, שעיניהם וליבם נטויות אל השמים ואל היושב במרומים תמיד, עיניהם של אנשי הציצית מופנות לחזיתות שונות. לעיתים, פוזלות הן אל "כרכי הים", לתור אחר תאווה ואחרי מראה עיניים והלוך נפש. לעיתים, מובילות הן אותו אל מרחבי התכלת שבים, ומתוך כך יש תקווה כי יינשא המבט אל על, אל השמיים.

מבנה זה של קריאת שמע, כפי שעוצב על ידי חז"ל, נהוג הוא בעם ישראל מדורי דורות[4]. מערך מצוות ספר האהבה נע בין מצוות תפילין ומזוזה מן הפרשה הראשונה, ובין מצוות ציצית מן הפרשה השלישית, כשפרשת אם שמוע תשמעו אל כל מצוותי בתווך.

מבנה זה נועד לומר ולהודיע באופן בהיר ומבורר: כל ישראל יש להם חלק בעבודת ה', כל ישראל יש להם חלק באהבתו, כל ישראל יכולים ומסוגלים להגיע ולהתקרב ולחסות בצל ש-די.

עם ישראל כולו ניצב על המרחב הזה שבין הקצה העליון של אנשי התפילין והמזוזה, אנשי הקודש[5], לבין הקצה התחתון של אנשי הציצית. אלו ואלו נקראים למשימה, אלו ואלו יכולים ומסוגלים, מי באופן ישר ומי בדרך מסובכת וקשה, להתקרב ולהידבק בשכינה. אלו ואלו זוכים ל"וראיתם אותו". יש המורים באצבע בהירה וחדה: זה א-לי ואנוהו[6], ויש בעקיפין - דרך "וראיתם אותו", את פתיל התכלת. במהלך ארוך, מזהים בפתיל התכלת את ה' א-להי ישראל, דרך גזירה שווה של "את ה' א-להיך תירא"[7].

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ח

עורך: אורי יעקב בירן