דילוג לתוכן העיקרי

מצוות אכילת מצה בערב ט"ו

קובץ טקסט

ידועה החלוקה בין חג הפסח (י"ד בניסן) ובין חג המצות שנחוג במשך שבעת ימים. כבר התוספות רי"ד (ריש פרק עשירי בפסחים) כותב שיום י"ד הוא הנקרא פסח, אך התנאים קוראים לפעמים לחג המצות - פסח. בשיעור השבוע נראה כי לחלוקה זו ישנן השלכות הלכתיות ולמדניות, הנתונות למחלוקות בין הראשונים בנוגע למנין המצוות, מצוות אכילת מצה והשלכות הלכתיות נוספות . היחס בין אכילת מצה לאכילת הפסח בליל פסח אנו מצווים באכילת קרבן פסח, מצה ומרור. מה היחס בין שלושת החיובים? בעניין זה נחלקו הגמרא והמכילתא. אומרת הגמרא: "אמר רבא: מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן. ומאי שנא מרור דכתיב על מצות ומררים בזמן דאיכא פסח - יש מרור, ובזמן דליכא פסח - ליכא מרור. מצה נמי הא כתיב על מצות ומררים! - מצה מיהדר הדר ביה קרא בערב תאכלו מצת. ורב אחא בר יעקב אמר: אחד זה ואחד זה דרבנן" (פסחים קכ.). הגמרא קובעת במספר מקומות שחובת אכילת מצה בזמן הזה הינה מדאורייתא. התפיסה העומדת מאחורי הלכה זאת היא שאכילת המרור קשורה מהותית לקרבן פסח, ולכן החיוב לאכול מרור בימינו הוא מדרבנן. בניגוד לכך מצוות אכילת המצה, שהיא בעלת משמעות עצמית גם ללא קרבן פסח, ועל כך נרחיב בהמשך. גישה שונה עולה מדברי המכילתא דר' ישמעאל: "צלי אש ומצות על מרורים. מגיד הכתוב שמצות הפסח צלי אש מצה ומרור, ומנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור הן יוצאין ידי חובתן בפסח? ת"ל יאכלוהו. אין לי אלא בזמן שאין להם מצה ומרור הן יוצאין ידי חובתן בפסח, יכול כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתן במצה ומרור? הרי אתה דן הואיל והפסח מצות עשה ומצה ומרור מצות עשה, הא למדת כמו שאם אין להם מצה ומרור הן יוצאין ידי חובתן בפסח כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתן במצה ומרור" (בא פרשה ו). המכילתא אומרת שמצה ומרור מהווים יחידה עצמאית המקבילה לקרבן הפסח. ניתן להבין מדברי המכילתא חידוש גדול, והוא כי ניתן לצאת ידי חובת קרבן פסח ע"י מצה ומרור בלבד. לפי המכילתא מצה ומרור מהווים ישות עצמאית והיא אלטרנטיבית לקרבן פסח. הבנה זו במכילתא היא חידוש גדול ולכאורה קשה מסברה. נראה כי לגישה זו יש להסביר שיש שתי מצוות שונות בקרבן הפסח: 1. מצוות אכילת הפסח (ספר המצוות מ"ע נו). 2. מצוות שחיטת הפסח (ספר המצוות מ"ע נה). כך למשל, על פי חילוק זה ניתן לומר כי חיוב ה'כרת', בא על ביטול שחיטת הפסח ולא על ביטול אכילתו. בדרך זו, ניתן להסביר כי המכילתא מחדשת שניתן לצאת ידי חובת שחיטת הפסח ולהימנות על חבורה על ידי אכילת מצה, אך ודאי שלא ידי חובת אכילת הפסח שהרי לא אכלו . לפי הגרסה שלפנינו במכילתא מהלך הדרשה נשאר למסקנה. מצאנו גרסה שונה למכילתא בספר המצוות לרמב"ם (עשה נו), בה יש שינוי קטן בסיום הדרשה בו המכילתא דוחה את ההבנה ולמסקנה חייבים קרבן פסח כדי לצאת ידי חובה. יסוד המחלוקת בין הגמרא והמכילתא מדברי המכילתא לפי גרסתנו אנו רואים שחובת אכילת מצה קשורה לקרבן פסח, ואינה תלויה בו. גם לפי גרסת הרמב"ם מה שנדחה זה הלימוד שיוצאים ידי חובה במצה ומרור בלבד, אך תפיסת המכילתא אינה נדחית- מצוות אכילת מצה היא חלק ממצוות אכילת קרבן פסח ונספחת לו. כדי לעמוד על יסוד דברי המכילתא, ועל גורמי המחלוקת יש לבחון את הפסוקים השונים המובאים במקורות אלו. המכילתא למדה את הדין מפרשת בא: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות י"ב, ח). הפסוק מובא בציווי של הקב"ה למשה בעניין פסח מצרים. נקודת ההנחה שעומדת בבסיס הדרשה היא שדיני פסח דורות זהים לקיום הפסח במצרים. ננתח את לשון הפסוק ונסביר כיצד למדה המכילתא את הדין מהפסוק: מהפסוק עולה כי מצה ומרור מהווים יחידה אחת שעומדת כנגד הפסח- 'צלי אש ומצות על מרורים'. בקיום קרבן פסח יש שני צדדים שווים- קרבן, ומצה ומרור. בסיום הפסוק המילה 'יאכלוהו' מופיעה בלשון יחיד. נראה שדבר זה מעלה תמיהה- שהרי יש כאן שלושה מיני מאכלים. המכילתא מבינה מלשון היחיד שמספיק בדיעבד רק יחידה אחת, ואין צורך בשתי היחידות. נסכם את הבנת המכילתא- כל שלושת המאכלים האלו מהוים מצות עשה אחת. אך גם כאשר אין קרבן ניתן לצאת יד"ח קרבן פסח ע"י מצה ומרור. המדרש קובע כי המצה והמרור הינם יחידה אחת, וניתן לצאת בהם יד"ח. הגמרא חולקת על המכילתא בנקודה יסודית. הגמרא שראינו לעיל לומדת מהפסוק בבמדבר ולא מספר שמות. יש חשיבות גדולה לנקודה זו כפי שנראה: "בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (במדבר ט', יב). לפני שנעיין בלשון הפסוק, ברור כי ישנה עדיפות בלימוד מפסוק זה שהרי הוא דן בציווי לדורות (אמנם הפרק עוסק בפסח שני, אך נראה שאין הבדל מהותי בעניין הקרבת הקרבן בין שני הפסחים). נעיין כעת בלשון הפסוק- פסוק זה נראה דומה לפסוק בשמות אך יש בו שינוי מהותי. גם בו יש סיום במילה 'יאכלהו' בלשון יחיד, אך כאן זה הגיוני יותר. בשמות הפסוק אומר- 'צלי אש ומצות על מרורים', אך בבמדבר- 'יעשו אותו על מצות ומרורים'. גם בספר במדבר מצה ומרור מופיעים כיחידה אחת כנגד לקרבן, אך בפסוק זה נראה שהעיקר הוא הקרבן, והמצה והמרור נספחים לו. העיקר הוא הקרבן והוא נעשה על מצה ומרור, אך ודאי שהם אינם עיקריים. מהפסוק בבמדבר נלמד שבזמן שאין פסח אין מרור, שהרי אין לו קיום עצמאי. הגמרא ממשיכה ושואלת שאם כך גם אין מצה, שהרי שניהם הוזכרו יחדיו. לכך הגמרא עונה שיש פסוק נוסף בהמשך פרק יב בספר שמות בו נאמר- 'בערב תאכלו מצות'. כאשר יש מצות מצה נוספת שאינה קשורה לקרבן פסח. דברי הגמרא אינם מוסכמים, ורב אחא בר יעקב חולק וסובר שאין מצווה עצמית לפסח שאינה קשורה לקרבן. נראה שתפיסתו העקרונית מקבילה לתפיסת המכילתא שאכילת המצה היא חלק ממצוות אכילת הפסח. לסיכום חלק זה נאמר, שמחלוקת הגמרא והמכילתא נובעת ממחלוקת הנוגעת לעיקר מצוות אכילת מצה בליל הסדר. לגמרא, בנוסף לאכילת מצה כחלק ממצוות קרבן הפסח ישנה מצווה של אכילת מצה, ותוקפה מדאורייתא אף בימינו. למכילתא, מצוות אכילת מצה היא חלק ממצוות קרבן הפסח. שיטת הרמב"ם במנין המצוות הרמב"ם מונה במניין המצוות שתי מצוות שונות- קרבן פסח (עשה נו) ואכילת מצה (עשה קנח). הרמב"ם מבין שיש כאן שתי עקרונות שונים, ולכן הוא מונה אותם כמצוות שונות, וזאת לפי מהלך הגמרא. הרמב"ם מדגיש את עצמאותה של מצוות אכילת מצה במשנה תורה: "מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר (שמות י"ב) בערב תאכלו מצות, בכל מקום ובכל זמן, ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה... (פ"ו, הלכה א). ר' דניאל הבבלי משיג על דברי הרמב"ם, וטוען שאין למנות את אכילת מצה כמצווה בפני עצמה. ר' דניאל משיג על הרמב"ם בשתי נקודות עיקריות. שאלתו הראשונה היא כיצד הרמב"ם הוכיח את דבריו מהמכילתא: "ומאלו המה מה שסובר ז"ל, כי אכילת מצה מצוה בפני עצמה, אבל אכילת מרור אינה מצוה בפני עצמה, אבל היא טפילה לאכילת הפסח ודבוקה בו... וכאשר התבוננתי במאמרים האלו בעניות דעתי הבנתי הפך מה שהוכיח מהם ז"ל, אם מהנאמר על מרורים יאכלוהו ואמר בעל המכלתא צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו מגיד הכתוב שמצות הפסח מצה ומרור, והנה ראיה כי השוה מצה למרור, אם היה המרור טפל לאכילת פסח ואינו מצוה בפני עצמו אז תהיה כמשפטה גם המצה, ואם היתה המצה מצוה בפני עצמה יהיה גם המרור כמוה" (שו"ת מעשה נסים סי' ו). ר' דניאל גורס במכילתא כרמב"ם ומבין שדין מצה ומרור שווה. לפי המכילתא אין סיבה לטעון שמצה תהיה מצוה בפני עצמה בניגוד למרור, שהרי המכילתא השותה בין שניהם. לכן ר' דניאל מסביר את המכילתא שאדם שאכל פסח בלי מרור ומצה יצא ידי חובתו ואינו חייב בפסח שני. אך אדם שאכל מרור ומצה ללא פסח חייב בפסח שני (זאת ע"פ גרסת הרמב"ם למסקנת הלימוד), כאשר לא ניתן להוכיח דבר לגבי מניית המצוות מתוך מכילתא זו. שאלה שניה אותה מעלה ר' דניאל נובעת מהגמרות שהרמב"ם הביא: הוכחות הרמב"ם תקפות לאחר החורבן, אך בזמן שביהמ"ק היה קיים, כל מין היה מצוה בפני עצמו בניגוד ללאחר החורבן, שאינם מצווה בפני עצמם. אנו נדון בטענתו הראשונה, שבה טוען ר' דניאל שאין למנות את אכילת מצה כמצווה בפני עצמה. ר' אברהם בן הרמב"ם (שו"ת מעשה נסים שם) דוחה את דברי ר' דניאל. לטענתו, יש לחלק בין מצה הקשורה לאכילת הפסח (שעליה דנה המכילתא), ובין מצווה נפרדת שקיימת במצה ולא במרור בליל טו. יש להבחין בין המקורות והפסוקים השונים ולהבדיל בין קרבן הפסח מחד וחג המצות מאידך. הרמב"ם הבין שיש מצווה מיוחדת של מצה שקשורה לחג המצות. ר' דניאל אינו מפריד בין התחומים. חג הפסח אינו חג בפני עצמו, ולכן אין למנות את אכילת המצה כמצווה בפני עצמה. עיקר ראייתו של ר' דניאל היא מהמכילתא, ועיקר ביסוס שיטת הרמב"ם היא מהגמרא. איסורי אכילת חמץ יתכן שניתן לעקוב אחר שיטה עקרונית בדברי הרמב"ם ובהשגות ר' דניאל, בנוגע לאיסורי חמץ. הרמב"ם במניין המצוות מבדיל בין שתי מצוות נוספות: איסור אכילת חמץ בשבעת ימי הפסח (לא תעשה קצ"ז), ואיסור אכילת מצה ביום יד (לא תעשה קצ"ט). נראה כי הבחנה זו של הרמב"ם נובעת מהבנת היחס בין שתי סוגיות במסכת פסחים, העוסקות בשאלה מדוע חמץ אסור ביום יד מחצות היום (סוגיה אחת בדף ד והשנייה בדף כח). נראה כי הרמב"ם הסיק שכל אחת מהסוגיות עוסקת במצווה אחרת. הסוגיה הראשונה (ד:) לומדת את איסור אכילת חמץ במסגרת עיסוק במצוות השבתת חמץ, שמטרתה שלא יהיה חמץ בשבעת ימי הפסח. לעומת זאת, הסוגיה השניה (כח:) דנה במחלוקת תנאים האם יש לאו נפרד על אכילת חמץ ביום י"ד. הרמב"ם מבין שסוגיה זאת עוסקת בלאו של יום י"ד בלבד, ולאו זה קשור לקרבן פסח. בעקבות כך הרמב"ם מבחין בין שתי מצוות שונות שעוסקות בעניינים שונים, ונדונות בסוגיות שונות. הוכחה לכך שהרמב"ם מחלק חלוקה זו, ניתן להביא מהפסוקים שהרמב"ם מביא במצוות השונות. באיסור אכילת חמץ (לא תעשה קצז) הרמב"ם מביא את הפסוק "ולא יאכל חמץ" (שמות יג) בדומה לפסוק שהוא מביא במצוות עשה קנו שעוסקת במצוות השבתת חמץ. לעומת זאת, באיסור אכילת חמץ ביום יד (לא תעשה קצט) מביא הרמב"ם את הפסוק מהסוגיה בדף כח- "לא תאכל עליו חמץ" (דברים טז) ומדגיש: "וכנוי הזה מוסב לכבש הפסח אשר חובה לשחטו בין הערבים יום ארבעה עשר בניסן, לפיכך נאמר כי משיחול זמן שחיטתו לא תאכל עליו חמץ". ניתן לסכם את הסבר דברי הרמב"ם בסוגיות הגמרא בטבלה זו: מצוות תשביתו- חג המצות שבעת ימים קרבן פסח – יום י"ד סוגיות הגמרא מניין שחמץ אסור משש שעות ולמעלה? אביי- "ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם". רבה- "לא תשחט על חמץ דם זבחי". מסכת פסחים דף ד הגמרא שואלת מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה. ונחלקו התנאים: ר' יהודה- "לא תאכל עליו חמץ". ר' שמעון- אין לאו בערב פסח. מסכת פסחים דף כח מניין המצוות בספר המצוות מצוות עשה קנו- נצטוינו להסיר את החמץ מרשותינו ביום ארבע עשר. "ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". (מקביל לל"ת קצז) לא תעשה קצט- האזהרה שהוזהרנו מלאכול החמץ אחר חצות יום ארבע עשרה. "לא תאכל עליו חמץ". פסיקת הרמב"ם במשנה תורה רמב"ם הלכות חמץ ומצה ב,א מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם רמב"ם הלכות חמץ ומצה א,ח: אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה... שנאמר לא תאכל עליו חמץ, כלומר על קרבן הפסח... לאור הסבר הרמב"ם בסוגיות, נקרא את דברי התוספתא: "האוכל חמץ אחר חצות וחמץ שעבר עליו הפסח הרי זה בלא תעשה ואין בו כרת - דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים כל שאין בו כרת אין בו בלא תעשה" (א', ח). חכמים אינם מכירים באיסור של אכילת חמץ ביום י"ד, וזאת משום שאין לאו שאין בו כרת. בשבעת הימים יש כרת, ולא יתכן שיהיה איסור שאין בו כרת. לעומתם, לדעת ר' יהודה יש לאו נפרד השונה מהאיסור של שבעת הימים, בו יש לאו אך אין בו כרת. ר' דניאל הבבלי (שו"ת מעשה נסים סימן יג) חולק על מניין המצוות של הרמב"ם גם בנושא זה. ר' דניאל טוען שאין למנות שתי מצוות שונות, ולכן אין לאו מיוחד על איסור חמץ ביום יד. ר' דניאל פוסק להלכה בסוגיה בדף כח כשיטת ר"ש (וכרוב הראשונים), והוא אומר שיש עשה להשבית אך אין לאו ביום י"ד. ר' אברהם בן הרמב"ם מסביר את שיטת הרמב"ם בכך שפוסקים הלכה כר"ש רק לאחר הפסח אך לפני הפסח הלכה כר"י לפי כללי הפסיקה המקובלים. נראה שגם מחלוקת זאת בין הרמב"ם ור' דניאל, יסודה באותו עניין . הרמב"ם מבין שישנה הפרדה בין יום יד ובין חג שבעת ימים, ולכן הוא מונה אותם כשתי מצוות. ר' דניאל אינו עושה הפרדה בין שני מועדים אלו ולכן הוא חולק פעמיים על מניין המצוות של הרמב"ם בענייני פסח. נראה שניתן להציג את המחלוקת דרך אחת מהשגותיו של ר' דניאל: "אי אמרת בשלמא דבעיין לעשה דהשבתה ואיסור הנאה דרבנן היינו דקא סמכינן ליה להני קראיי, אלא אי אמרת אליבא דר' יהודה בעינן לה מנא לן דמדאורייתא אסור באכילה, אמאי לא פשטינן מלא תאכל עליו חמץ כדקתני בברייתא בפירוש בפ' כל שעה, (פסחים כח, ב) ומניין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בל"ת ת"ל לא תאכל עליו חמץ בלא ספיקות ולא קושיות כדברי אביי ורבא ושאר רבנן, אלא ש"מ מדלא פשטינן הכי דלית הילכתא כר' יהודא..." (שם). ר' דניאל מוכיח שאין הלכה כר"י, שהרי בסוגיה בדף ה לא הביאו את לימודו של ר"י. מכך הוא לומד שלא פסקו כר"י. אך תשובת הרמב"ם לכך היא ברורה- ישנה הבחנה גדולה בין שתי הסוגיות, ולא יכלו להביא את דברי ר"י כראיה בדף ה. ר"י מדבר על לאו של יום יד, וזה לאו עצמאי. הסוגיה בדף ה עוסקת בתחילת השבת חמץ, ומצוות אלו קשורות לשבעת הימים, ואין לעשות סלט בין שני העניינים השונים. אין מפטירין אחר הפסח כידוע, בליל הסדר אנו אוכלים מצה בתחילת הארוחה ובסופה. הראשונים נחלקו בשאלה באיזו מצה מקיימים את מצוות אכילת המצה מהתורה, במצה שבתחילת הסדר, או במצת האפיקומן. נראה כי לאור דברינו לעיל, ניתן לתלות מחלוקת זו במחלוקת הרמב"ם ור' דניאל. רש"י והרשב"ם סוברים שמצת המצווה היא המצה שאנו אוכלים בסוף הסעודה. ואלו דברי רש"י: "שצריך לאכול מצה בגמר הסעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח, וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובת מצה אותה שלאחר אכילה, ועל כרחינו אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה, [אף על פי שאינה באה] לשם חובה, כדאמר רב חסדא לעיל (קטו.) גבי מרור דלאחר שמילא כריסו הימנו היאך חוזר ומברך עליו, הכי נמי גבי מצה, הלכך תרוייהו מברך ברישא, והדר אכיל מצה באחרונה בלא ברכה, אבל לא מרור דלאו חובה הוא" (ד"ה אין מפטירין). רש"י מבין שהמצה העיקרית זו המצה שנאכלה עם קרבן הפסח, ונראה שהוא סובר כשיטת ר' דניאל. לפירושו, יש היום מצווה דאורייתא לאכול מצה, אך נראה שיסוד החיוב קשור לקרבן פסח ואינו עניין עצמאי. אם אנו מבינים שחיוב המצה הוא נפרד, המצה העיקרית היא המצה הראשונה שאנו אוכלים בערב. ר' דוד חולק על רש"י ורשב"ם בהסבר הגמרא. בראשית דבריו הוא סובר שאכן יש כאן דין של זכר לפסח, אך הוא דוחה זאת ואומר- "שהרי אין הפסח והמצה דומין זה לזה בדין זה" (ד"ה ושמואל אמר). נראה שניתן להביא סיוע להבנתנו בדברי רש"י, וזאת לאור סיום דברי המכילתא: "ד"א על מצות ומרורים יאכלוהו מכאן אמרו הפסח נאכל אכילת שבע, ואין מצה ומרור נאכלים אכילת שבע" (שם). לפני הדרשה הראשונה, המכילתא הבינה שיוצאים ידי חובת קרבן פסח במצה ומרור. לפי הדבר אחר, מצה ומרור אינם נאכלים על השובע, ונראה שיש כאן מחלוקת בין הלשונות. לפי דרשת המכילתא הראשונה, גם מצה ומרור נאכלים על השובע, והדבר אחר חולק על כך. רש"י סובר שהמצה העיקרית זאת המצה שבסוף האוכל שהיא נאכלת על השובע. לפי זה נראה שרש"י תופס עקרונית כתפיסה הראשונה במכילתא, שאכילת מצה היא חלק מקרבן הפסח. בדרך זאת רש"י יכול להסתדר עם דברי המכילתא, וראה שר' דוד מקשה על רש"י מתוך דעה זו במכילתא אך לאור דברנו אין קושיה כלל. ניתן לראות עקביות בשיטת רש"י במקום נוסף במסכת פסחים (מ.). רבא סובר שיש חובה לשמור את המצה לפני אכילתה מדין "ושמרתם את המצות", ובעקבות כך רב הונא מעיר שניתן לאכול בצק של נכרי בפסח אך יש חובה לאכול גם כזית מצה. רש"י מדגיש על אתר שיש חיוב לאכול את מצת המצווה האחרונה: "באחרונה - היא מצות אכילתה, שעם הפסח היא חובת אכילתה, דכתיב קרא (שמות יב) על מצות ומרורים יאכלוהו, ופסח נאכל על השובע, כדתנן (פסחים קיט:): אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". רש"י עקבי לשיטתו שהמצה העיקרית היא המצה שבסוף האכילה, וכפי שהוא מדגיש שהחובה היא המצה שבאה עם הפסח. סיכום בפרשת בא אנו קוראים על שתי מצוות שונות- הקרבת קרבן פסח, וחג מצות שבעת ימים. ישנה מחלוקת שתחילתה בדברי התנאים וממשיכה בימי הראשונים והלאה, בשאלה האם אנו רואים בציווים אלו מקשה אחת, או שמא יש להפריד ביניהם לשתי מצוות שונות בעלות נקודות ממשק. מחלוקת זו אינה פרשנית בלבד אלא בעלת השלכות בנוגע למניין המצוות ובפסיקת ההלכה בחג הפסח. בשיעור זה עסקנו במחלוקת זו, וניסינו לראות קו מנחה בשיטת הראשונים בנושא. .

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)