מצווה הבאה בעבירה

מצווה הבאה בעברה

אחת התופעות המרתקות ביותר הקיימות בהלכה, היא מצב שבו מצווה ועברה באות כאחת. אחת הדוגמאות להתרחשות של מצב כזה היא כאשר ניתן לקיים את המצווה רק על ידי הפרת איסור או ביצוע עברה. אם אנו מגיעים לידי מציאות כזו, אנו מיישמים את הכלל "עשה דוחה לא תעשה"; זאת בהנחה שמתקיימים כמה תנאים, ובהם - שאין שום דרך אחרת לקיים את המצווה. דוגמה אחרת למצב של חפיפה כזו היא במקרה בו חכמים מחליטים להשעות קיום מצווה מסוימת, מתוך חשש שמא הציבור יעבור עברה כדי לקיים את המצווה. דוגמה לכך היא גזרת חכמים שאוסרת ליטול לולב ביום טוב ראשון של סוכות שחל בשבת, מחשש שמא יוציאו את הלולב מרשות לרשות כדי לברר אם הוא כשר. בשיעור זה נעסוק בצורה שלישית של התנגשות בין מצווה ובין עברה: 'מצווה הבאה בעברה' - מצב בו יש קיום של מצווה תוך כדי ועל ידי ביצוע עברה.

בסוגיות הגמרא מוזכר מונח זה רק פעמיים. במסכת סוכה (ל.) הגמרא קובעת שלולב וקרבן גזולים הם "מצווה הבאה בעבירה". בנוסף, הגמרא במסכת ברכות (מז:) משתמשת במונח זה כדי להקשות על רבי אליעזר, ששחרר את עבדו (פעולה אסורה במצב רגיל) על מנת שיוכל לצרף אותו למניין. בשני המקרים, הגמרא פוסלת מצווה שהתקיימה על ידי עברה. אולם הגמרא בברכות מצדיקה את מעשהו של רבי אליעזר, שכן דין מצווה הבאה בעברה אינו חל על מצווה של הציבור: "מצוה דרבים שאני".

רמת הדין ומקורו

בראשונים ישנה מחלוקת בשאלה האם פסול 'מצווה הבאה בעברה' התקבל להלכה. למעשה, הסוגיה במסכת סוכה (שם) מביאה מחלוקת בין רבי יוחנן ובין רבי יצחק בר נחמני, שאפשר שהיא סובבת סביב העניין זה. גם אם אנו מקבלים את הדין להלכה (כשיטת רוב הראשונים), עדיין לא ברור האם הפסול הוא מדאורייתא או מדרבנן. התוספות במסכת סוכה (ט. ד"ה ההוא מיבעי ליה) והרמב"ן במסכת פסחים (לה: ד"ה אמר רב ששת) פוסקים כי דין זה הוא מדרבנן מטבעו. ואכן, כאשר הגמרא (סוכה ל.) מחפשת מקור בפסוקים לדין מצווה הבאה בעברה, היא מביאה פסוקים מספרי מלאכי וישעיהו בלבד, ואינה מביאה מקור מן התורה. לעומת שיטה זאת, הריטב"א (סוכה לא. ד"ה אבל גזל) סבור שההלכה היא מדאורייתא, ולדעתו ישנן כמה סוגיות (סוכה ט., בבא קמא סו:) המצטטות פסוקים שיכולים לשמש כמקור מן התורה לדין מצווה הבאה בעברה.

אופי הדין על פי הירושלמי

התלמוד הירושלמי (שבת פי"ג ה"ג) מחלק חילוק מעניין שעשוי להצביע על אופיו של דין זה:

"הקורע בחמתו ועל מתו - כל המקלקלין פטורין... בעון קומי רבי יוסה: לא כן אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוצדק, מצה גזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח?! אמר לון: תמן גופה עבירה, ברם הכא - הוא עבר עבירה".

הירושלמי קובע שלא יוצאים ידי חובת אכילת מצה במצה גזולה, ככל הנראה משום שיש כאן מצווה הבאה בעברה. אך הגמרא רואה בזה סתירה לדין המשנה בשבת, שמי שקורע קריעה בבגדו על מתו בשבת יצא ידי חובת קריעה, אף על פי שעבר על איסור שבת במעשה הקריעה. הירושלמי מיישב את הסתירה בין שני הדינים בכך שמצה מהווה 'חפצא של מצווה' שבו נעברה העברה - "גופה עבירה", ואילו הבגד שנקרע אינו חפצא של המצווה, שהלוא ניתן היה לקיים את חובת הקריעה בכל בגד אחר.

מתוך חילוק זה של הירושלמי בוקעת ועולה הבנה באופיו של דין מצווה הבאה בעברה: חפצא של מצווה לא יכול להיות גם חפצא של עברה. היות שהמצה היא החפץ בו מתקיימת המצווה, לא ניתן להשתמש במצה שהשתתפה בעבר בתהליך שהוא עברה, כמו למשל גזל.

היקף הדין

להגדרה זו של אופי הדין השלכות משמעותיות גם על היקפו. ניתן למשל לטעון, כי דין זה יחול רק על מצוות בהן יש צורך בחפץ ידוע על מנת לקיים את המצווה. במקרה שסביבו דן הירושלמי - קריעה על מת מן הקרובים - אין צורך בחפצא של בגד מסוים כדי לצאת ידי חובת קריעה; הדרישה ההלכתית היא רק שיהיה מעשה של קריעה ("מעשה גברא"), שיכול מצד עצמו להיעשות על כל בגד שהוא. הבגד שבו קורעים את הקריעה איננו צריך להיות בעל תכונות מיוחדות, בניגוד למצה - שצריכה להיאפות בדרך קבועה וממרכיבים קבועים.

כמו כן, ניתן לומר כי הדין יחול רק אם החפץ שבו נעשית המצווה הוא בדיוק אותו חפץ בו נעשתה העברה. הרמב"ם (הלכות שופר פ"א ה"ג) פוסק שמותר לצאת ידי חובת תקיעת שופר בשופר גזול:

"שופר הגזול שתקע בו - יצא, שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע, ואין בקול דין גזל".

הסיבה שמציין הרמב"ם להיתר זה היא שהמצווה היא לשמוע את הקול שמפיק השופר, ואין היא תלויה בשופר עצמו; ואת קול השופר לא ניתן לגזול. כאן המקום בו הרמב"ם מביא לידי ביטוי את שיטתו המפורסמת שמצוות תקיעת שופר היא מצווה בשמיעת הקול ולא במעשה התקיעה. ממילא יוצא שהקול, ולא השופר, הוא החפצא של המצווה; ומכיוון שהשופר הוא שנגזל ולא קול התקיעה, הרי שהחפצא של המצווה לא השתתף בעברה, ולכו מותר לצאת ידי חובה בשופר גזול.

התמקדות זו בהגדרת ה'חפצא' של המצווה עשויה גם ליצור הבחנה בין עברות שיכולות לפגוע בקיומה של המצווה לעברות אחרות. הגמרא מזכירה את הדין רק בהקשר של איסור גזל או גנבה. במקרה זה ברור שהחפץ אכן השתתף בתהליך של עברה; ואז קובע דין מצווה הבאה בעברה שחפץ ש"חווה" עברה איננו יכול לשמש למצווה. האם הדבר נכון גם לגבי סוגים אחרים של עברות? הרמב"ם (פירוש המשנה, סוכה פ"ג מ"א) טוען כי לולב שעבדו בו עבודה זרה פסול למצוות ארבעה מינים מדין מצווה הבאה בעברה:

"מצוה הבאה בעברה אינה מצוה, ולפיכך לולב הגזול ושל אשרה ושל עיר הנדחת פסול".

גם במקרה זה ניתן להגדיר את החפץ כ"חפצא של עברה" - בלשון הירושלמי, "גופו עברה" - היות שעבדו בו עבודה זרה. אף על פי כן, מתקבל על הדעת לחלק בין חפץ שנגזל ובין חפץ שנעבדה בו עבודה זרה. במקרה של חפץ שנגזל, עדיין רובצת חובת השבה על החפץ ("והשיב את הגזלה אשר גזל"), ולפיכך הוא עדיין מושפע מהעברה בהווה ונושא את השלכותיה. לעומת זאת, במקרה של עבודה זרה, למרות שבעברו של החפץ נעברה בו עברה, הרי שמעשה העברה כבר הסתיים, ואי אפשר כבר להגדיר את החפץ כ"חפצא של עברה". חילוק זה עשוי להזכיר את הדוגמה האחרונה המובאת בהמשך סוגיית הירושלמי (שם):

"... אמר לון: תמן גופה עבירה, ברם הכא - הוא עבר עבירה; כך אני אומר, הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים - אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח?!".

מה יהיה הדין במקרה בו אדם הוציא מצה מרשות לרשות בשבת? האם ניתן לצאת ידי חובת מצוות אכילת מצה במצה זו? הירושלמי מתיר קיום מצוות מצה במצה כזו, היות שלא נעשה מעשה איסור בחפץ שבו מתקיימת המצווה; הָעֲבֵרָה של הוצאה מרשות לרשות הסתיימה לאחר שהחפץ הונח במקומו החדש. ממילא, לא נותר בחפץ עוד שום רושם מן העברה, ועל כן הוא אינו מוגדר כחפצא של עברה.

ואכן, הגמרא במסכת סוכה (לא:) פוסלת שימוש בלולב של עבודה זרה לשם קיום מצוות ארבעה מינים בהתבסס על נימוק אחר ולא על פסול מצווה הבאה בעברה; ומשתמע מכך שלא ניתן ליישם את גדרי מצווה הבאה בעברה למקרה זה. חרף זאת, הרמב"ם, כאמור, השתמש במושג של מצווה הבאה בעברה ביחס ללולב שנעבדה בו עבודה זרה.

אופי הדין על פי הראב"ד

מדברי הראב"ד (הלכות לולב להראב"ד, שו"ת הראב"ד סימן ו') על אתרוג של עבודה זרה משתמעת הבנה שונה במקצת בדין מצווה הבאה בעברה:

"אבל לענין אתרוג, נראה לי בכל אשרה שבעולם, ואפילו ממשמשי עבודה זרה, פסול בכל הימים ואפילו דיעבד, מאי טעמא, משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה... וטעמא מאי משום דקא מתהני נמי בחזותא ובריחא, ואפילו בנטילה לבדה, מה שאין כן במיני לולב... וכיון שאי אפשר לנטילתו בלא הנאה, פסול משום מצוה הבאה בעבירה".

לדעת הראב"ד, יתר המינים (לולב, הדסים וערבות) אינם נפסלים מכוח מצווה הבאה בעברה אף אם הם באים מעצים שעבדו בהם עבודה זרה. לעומת זאת, אסור להשתמש באתרוג שגדל בעץ שעבדו בו עבודה זרה. הראב"ד מסביר כי בשל ריחו העז של האתרוג, לא ניתן להימנע מלהריחו בשעת קיום המצווה. במצב זה, בו מקיים המצווה מבצע עברה תוך כדי קיום המצווה, חל דין מצווה הבאה בעברה. אם כך, לדעת הראב"ד דין מצווה הבאה בעברה איננו ליקוי בחפצא של המצווה אלא במעשה המצווה. אם מעשה המצווה מתקיים בו זמנית לביצוע עברה, אזי מעשה המצווה נפסל. במקרה של גזלה, גזלן המקיים מצווה בחפץ הגזול במקום להשיבו לבעליו, גורם על ידי מעשיו את הימשכותו של מעשה הגזלה, ואז נעברת עברה בו זמנית לקיום המצווה. מי שמקיים את מצוות נטילת לולב באתרוג של עבודה זרה, נאלץ תוך כדי קיום המצווה להריח ממנו ובכך ליהנות מעבודה זרה; הוא עובר עברה תוך כדי קיום המצווה, ועל כן המצווה שלו נפגמת. נראה לומר, שהבנה כזו בדין מצווה הבאה בעברה מרחיבה את היקף המקרים שבהם מיושם הדין; מסתבר שקיום כל עברה שהיא, במהלך עשיית כל מצווה שהיא, יגרום לביטול המצווה. כך, למשל, לפי הבנה זו לא יהיה מקום להתיר שימוש בשופר הגזול על מנת לצאת ידי חובת מצוות תקיעת שופר, כפי שהתיר הרמב"ם. על אף שה'חפצא' של המצווה - קול השופר - איננו גזול, מובן כי מי שתוקע בשופר כזה גורם להימשכותו של מעשה הגזלה. לכן, מעשה זה פוגע בקיום המצווה, והמצווה אמורה להיפסל מדין מצווה הבאה בעברה. (למען האמת, עמדתו של הרמב"ם ביחס למצווה הבאה בעברה במקרה של תקיעת שופר מורכבת יותר, אולם לא נוכל להיכנס לפרטיה בשיעור זה.)