מצה זו שאנו אוכלים על שום מה

  • הרב יאיר קאהן

1. זמן אכילת מצת המצוה בתוך הסעודה

"יכול יצא ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר תלמוד לומר 'ושמרתם את המצות' מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח".  (פסחים לח ע"ב)

ממדרש הלכה זה למדו הראשונים, שכדי לקיים מצוות אכילת מצה, צריך לאכול כזית ממצה השמורה לשם מצה. ונחלקו הראשונים בדין מי שאין לו אלא כזית אחת של מצה שמורה. לפי הרי"ף (פסחים דף כז ע"א בדפי הרי"ף), בתחילת הסעודה מברכים רק המוציא ואוכלים את המצה שאיננה שמורה. רק בסוף הסעודה, בזמן שבדרך כלל אוכלים את האפיקומן, יש לברך את ברכת "על אכילת מצה" ולאכול את כזית המצה השמורה. הרי"ף הוכיח את שיטתו מדברי התוספתא (פסחים פ"ב הל' י"ג): "אין יוצאין לא בחלוט ולא במעיסה ולא בסופגנין ולא [בדובשנין] ולא באסקריטין אבל ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה".

הרא"ש (פסחים פרק י סימן לה) דחה ראיה זו: "ויראה שהברייתא דדובשנין איירי בזמן הבית הלכך צריך שיאכל כזית שמור באחרונה לקיים 'על מצות ומרורים יאכלוהו' אבל בזמן הזה שאין לנו חובת מצה אלא 'מבערב תאכלו מצות'... מוטב שיאכלנה בתחלה לתיאבון". הרי לנו, שנחלקו הרי"ף והרא"ש מתי עיקר הקיום של מצוות מצה בזמן הזה.  לדעת הרי"ף עיקר קיום המצוה גם בזמן הזה הוא במצה האחרונה, ואילו לדעת הרא"ש במצה שנאכלת בתחילת הסעודה.

למעשה, כבר נחלקו בשאלה זו רש"י והתוספות. לדעת רש"י, עיקר מצוות מצה היא בשעת אכילת הכזית בסוף הסעודה (כדעת הרי"ף). וכך כתב (דף קיט ע"ב, ד"ה אין מפטירין): "צריך לאכול מצה בגמר הסעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח, וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובת מצה אותה שלאחר אכילה". אך התוספות (דף קכ ע"א ד"ה באחרונה) קבעו: "ועיקר מצוה על הראשונה שהיא באה לתיאבון".  

2. זמן הברכה על אכילת מצה

הקושיה המתעוררת היא, שאם רש"י והרי"ף אכן סבורים שעיקר קיום מצוות אכילת המצה הוא בסוף הסעודה, מדוע אנו מברכים את ברכת המצווה כבר בתחילתה?

מסתבר, שהמקור לברכה 'מוקדמת' זו, היא בסוגיית 'מצוות צריכות כוונה' (דף קיד, ב). שם קבע רב חסדא, לגבי מי שאוכל מרור בטבילה הראשונה עבור כרפס, משום שאין לו ירק אחר, שיש לו לברך ברכת המצווה על אכילת המרור בטבילה הראשונה, ונימוקו עמו: "לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליה?!" (דף קטו ע"א). כלומר, אף על פי שהאכילה הראשונה מקיימת את מצוות הכרפס ולא את מצוות המרור, האוכל צריך לברך על אכילת מרור, כיוון שלא ייתכן שלאחר שאכל מרור ככרפס ישוב ויברך על אכילת מרור. כך יהיה הדין, אם כן, גם לגבי הברכה על אכילת מצה לשיטתם של רש"י והרי"ף – על אף שקיום המצוה הוא רק בסוף הסעודה, הברכה תעשה על המצה הראשונה הנאכלת.

אמנם, כל זה אינו אלא במי שאוכל מצה שמורה גם בתחילת הסעודה וגם בסופה. מי שאין לו אלא כזית אחד של מצה שמורה, ושומרו לאפיקומן, יש לו לברך את ברכת המצוה בסוף, כפי שפסק הרי"ף.

דין זה של רב חסדא זוקק ביאור. מדוע עלינו לברך ברכת המצוות בעת האכילה הראשונה, אם קיום המצוה הוא רק באכילה השניה?

התוספות (קטו ע"א ד"ה מתקיף) השוו דין זה למצוות שופר בראש השנה, שם אנו מברכים לפני תקיעות דמיושב, אף על פי שעיקר קיום מצוות שופר אינו אלא בתקיעה דמעומד הנעשות על סדר הברכות שבתפילת העמידה. ייתכן כי עיון בדוגמא זו יוכל להבהיר לנו את דינו של רב חסדא.

והנה, ברור שמי ששמע רק תקיעות דמיושב יצא ידי חובת תקיעת שופר, אף על פי שלפי תוספות, הקיום המלא של מצוות שופר אינו אלא על סדר הברכות. שהרי למדנו במסכת ראש השנה:

"ומצוה בתוקעין יותר מן המברכין כיצד שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין". (דף לד ע"ב)

ברור אם כן, שישנו קיום גם בתקיעה שלא על סדר הברכות, ולאור כך מסתבר, שהברכה לפני תקיעות דמיושב נובעת מכך שהשומע מקיים בהם מצוות שופר, לפחות באופן חלקי. לפי פירוש זה, נראה שהוא הדין לגבי מי שמקיים מצוה בלא כוונה, כגון האוכל מצה או מרור שלא מתוך כוונת קיום המצוה. זאת, למרות שלדעת הסוברים שמצוות צריכות כוונה לא יצא בכך ידי חובה כלל, והתוספות (שם) ביארו שזוהי דעתו של רב חסדא.

וכך מדויק מדברי התוספות:

"ואפילו אם עיקר מצוה באחרונה אין זה תימה אם אנו מברכין על הראשונה כדי לפטור המצה של אחרונה שהרי אין לברך על האחרונה משום שלאחר שמילא כריסו הוא אבל יכול הוא לברך על הראשונה ותיפטר האחרונה שהיא עיקר המצוה כדפרישית לעיל לרב חסדא" (דף קכ ע"א ד"ה אחרונה).

כלומר, עיקר המצוה הוא במצה האחרונה, אך משמע שיש קיום מסוים גם באכילת המצה הראשונה.

ואכן, בעל ספר העיטור (הלכות מצה ומרור) פסק הלכה למעשה, כי מי שאין לו אלא כזית מצה שנשמרה לשם מצוה, יאכלנה בסוף, אך את הברכה 'על אכילת מצה' יברך כבר במצה הראשונה, אף שאינה שמורה. כמקור לשיטתו, הוא ציין את דינו של רב חסדא שהובא לעיל .

הב"ח (או"ח סימן תפ"ב) הקשה על העיטור כיצד ייתכן לברך על מצה שלא נשמרה לשם מצוה, ושכלל לא ניתן לצאת בה ידי חובה.

ננסה לבאר את דברי העיטור על ידי הבהרת שיטתו של רש"י כפי שבארנו אותה לאור דברי רב חסדא. עלינו להבין, אם כן, מהו הקיום החלקי באכילת מצה בתחילת הסעודה, אשר בשלו אנו יכולים לברך כבר אז, ומהו הקיום השלם באכילתה בסוף, אשר רש"י קורא לו 'לשם אכילת מצה'.

3. טעם מצה

"אמר רבא בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא". (פסחים דף קטו ע"ב)

ופירש רש"י:

"בלע מצה ומרור - יחד, ולא אכל עדיין לא מזה ולא מזה יצא ידי מצה, שאינה צריכה טעם, אבל ידי מרור לא יצא, הואיל ולא לעסו ואוכל מצה עמו אין לו שום טעם".

כלומר, בניגוד למרור, אשר יש מצוה לחוש בטעמו המר, הרי שבמצה יש מצוות אכילה ללא צורך לטעימה. הרשב"ם על אתר מסביר מדוע יש צורך לטעום את המרור:

"דמשום הכי קפיד רחמנא למרר את פיו של אוכל זכר ל'וימררו את חייהם' " (ד"ה בלע מרור).

אלא, שהבנה פשוטה זו נתקלת בסוגיה הסותרת אותה, בברכות דף לח ע"ב. בגמרא שם נאמר, שמצה מבושלת פסולה "משום דבעינן טעם מצה וליכא". הרי לנו, שגם מצה זקוקה לטעם. המגן אברהם (סימן תע"ה ס"ק י"א) תירץ שהבעיה במצה מבושלת אינו החוסר בטעם מצה, אלא שהבישול מפקיע שם מצה. כלומר, לפי המגן אברהם, באמת אין צורך לטעום את המצה. אבל מצה מבושלת פסולה, מאחר ובתהליך הבישול פקע ממנה שם מצה.

נראה, שמדברי הרשב"ם עולה תירוץ אחר לסתירה שבין הסוגיות. בסוגיה בפסחים דף קטו ע"ב, האומרת כי הבולע מצה יצא, כותב הרשב"ם

"ומיהו לכתחלה טעם מצה בעינן" (ד"ה בלע מצה)

נראה, שהרשב"ם למד את הצורך לטעם מצה לכתחילה, מהסוגיה בברכות האומרת שמצה מבושלת פסולה, "משום דבעינן טעם מצה וליכא". כלומר, מדין תורה לכתחילה צריך לטעום את המצה, ולכן המצה שהתורה הכשירה לקיום המצווה, היא מצה המאפשרת את קיום המצווה בשלמותה. ממילא, מצה מבושלת, שאשר אין לה כלל טעם של מצה, פסולה לגמרי, שהרי "כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו" (עיין גם בפירוש רבנו מנוח על הלכות חמץ ומצה לרמב"ם, פרק ו הלכה ב).

נמצא, שלפי הרשב"ם, על מנת לקיים מצוות מצה בשלמותה, לא די באכילה לחודה. לכתחילה, מצוות מצה זקוקה לטעימה, ודין זה הוא מן התורה. ולכן, מצה מבושלת שאיננה ראויה לטעימה, פסולה מן התורה לקיום המצוה, שכן אינה ראויה לקיום הנמטה בשלמותה. אך מכלל קושי עדיין לא יצאנו - היכן מצאנו בתורה חיוב לטעום את המצה?

4. לחם הפנים – שיש לו פנים לכאן ולכאן

בכלל, יש לדון בחיוב מצוות מצה מן התורה בזמן הזה. בסוף פרק ערבי פסחים, מביאה הגמרא ברייתא התומכת בשיטת רבא, הסבור שמצה בזמן הזה מן התורה:

"תניא כוותיה דרבא: 'ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' א-להיך' - מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות. מאי טעמא? הוי דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. יכול אף לילה הראשון רשות? תלמוד לומר 'על מצת ומררים יאכלהו'.

אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים. בזמן שאין בית המקדש קיים מנין? תלמוד לומר 'בערב תאכלו מצת' הכתוב קבעו חובה" (פסחים קכ ע"א).

ישנן שתי אפשרויות להבין את הדרשה מ"בערב תאכלו מצות". אפשרות אחת היא, שדרשה זו באה ללמד שאותה מצווה הנלמדת מ"על מצות ומרורים יאכלוהו" נמשכת גם בזמן הזה כאשר אין לנו קרבן פסח (כפי שמצינו בטמא או במי שהיה בדרך רחוקה שחייב לאכול מצה ומרור מן התורה, מדין "על מצות ומרורים יאכלוהו", אף על פי שהוא מנוע מלאכול את קרבן הפסח).

אפשרות שניה היא, שאין לנו שום חיוב לאכול מצה בזמן הזה מצד "על מצת ומררים יאכלהו", שהרי אין לנו קרבן פסח, ודרשת "בערב תאכלו מצות" באה לחדש חיוב נוסף. 

והנה, ידועה שאלת המפרשים, מדוע צוותה התורה בפסח מצרים לאכול את הפסח "צלי אש ומצות על מררים יאכלוהו" (שמות יב, ח). הרי את המצה אנו אוכלים על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ, אירוע שקרה בבוקר ולא בעת אכילת קרבן הפסח, קודם ליציאה. מדוע אם כן היה צורך באכילת מצה אף בפסח מצרים?

נראה לתרץ, שבאמת המצה שאוכלים עם הפסח אינה לזכר העובדה שלא הספיק בצקם של יוצאי מצרים להחמיץ.

סיבת אכילת המצות עם קרבן הפסח נרמזת בפסוק אחר:

"וזבחת פסח לה' א-להיך ... שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני" (דברים טז, ב-ג)

וכך פירש רש"י (שם):

"לחם עוני - לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים"

הרי לנו, שהמצה שאוכלים עם קרבן הפסח אינה לחם הגאולה שלא הספיק להחמיץ כאשר יצאו אבותינו ממצרים, כי אם לחם עוני, המזכיר את העינוי של השעבוד.

נמצא, שהחיוב לאכול את הפסח על מצות ומרורים, מחייב את הפסח עם סימני השעבוד. חיוב אכילת מצה על שום לחם הגאולה שלא הספיק להחמיץ, אם כן, הוא חיוב נוסף, הנלמד מהפסוק "בערב תאכלו מצות".

מסתבר, ששני החיובים נבדלים גם לגבי הצורך לטעום את טעם המצה. "בערב תאכלו מצות" מחייב רק אכילה, ולא טעימה של טעם המצה. "על מצות ומרורים יאכלוהו", לעומת זאת, שבא להזכיר את העינוי שבשעבוד, זקוק לטעימה, כעין מרור שבא להזכיר את מרירות העבודה. על פי זה מבואר מדוע מן התורה צריך לטעום את המצה לכתחילה, אך בדיעבד אם לא טעם, יצא ידי חובתו. מי שרק אכל ולא טעם את המצה, אמנם קיים את מצוות אכילת לחם הגאולה, אבל כל עוד לא הרגיש את הטעם של לחם השעבוד, לא קיים את המצווה בשלמותה. ממילא, מובנים דברי הרשב"ם, האומר כי לכתחילה יש צורך בטעימת המצה, ומצה שכלל לא ניתן לטעום אותה פסולה מדין 'כל שאינו ראוי לבילה'.

כעת, נשוב לדברי רש"י אותם הבאנו בראשית הדיון:

"שצריך לאכול מצה בגמר הסעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח, וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובת מצה אותה שלאחר אכילה". (פסחים קיט ע"ב, ד"ה אין מפטירין)

על פי ביאורנו, ניתן להסביר מדוע עיקר הקיום הוא דווקא במצה שאוכלים בגמר הסעודה. הקיום של מצוות מצה בשלמותה הוא רק בזמן אכילה שיש בה גם קיום של אכילת לחם השעבוד, וגם קיום של אכילת לחם הגאולה. באכילה הראשונה שבתחילת הסעודה, אין אלא הקיום של אכילת לחם הגאולה, כיוון שהמצה אינה נאכלת עם מרורים. רק האכילה האחרונה, שם נאכלת המצה ביחד עם קרבן הפסח על מרורים, מהווה קיום הן של לחם הגאולה והן של לחם השעבוד.

נראה שלדעת רש"י, גם בזמן הזה, אף על פי שאין לנו קרבן פסח, והמצה האחרונה לא נאכלת ביחד עם קרבן הפסח והמרור, מכל מקום מאחר והיא נתקנה כזכר לכך, הרי שהיא מהווה את הקיום השלם של לחם הגאולה עם לחם השעבוד.

אמנם, מאחר ואף באכילה הראשונה יש קיום של לחם גאולה, מדין "בערב תאכלו מצות", מובן מדוע הברכה נעשית בכל אופן על האכילה הראשונה.

על פי המבואר, יש פתח להסביר גם את שיטת בעל העיטור, הסובר שמי שאין לו אלא כזית מצה שמורה לשם מצוה יאכלנה בסוף הסעודה, ובכל זאת את הברכה על אכילת המצה יברך על האכילה הראשונה. ייתכן שהחיוב כי המצה תהא שמורה לשם מצת מצוה הנלמד מן הפסוק: "ושמרתם את המצות" (שמות יב, יז), אינו נוגע אלא ללחם הגאולה הנלמד מ"בערב תאכלו מצות" הכתוב בסמוך (שם, יח). לחם זה, בדומה לקרבן הפסח שהיו אבותינו אוכלים על שם הגאולה, שאותו צריך להקריב לשם קרבן פסח (זבחים ב ע"א) צריך גם הוא שייעשה לשם מצת מצוה. בניגוד לכך עומד לחם העוני, שהוא לחם השעבוד, אשר בדומה למרור אינו דורש לשמה.

העיטור, כפי הנראה, חולק על דעת רש"י, ולדעתו אכילת המצה בתחילת הסעודה היא שמהווה את אכילת לחם השעבוד, בעוד שהמצה שבסופה, הנאכלת עם קרבן הפסח, מהווה קיום הן של לחם שעבוד והן של לחם גאולה. כיוון שכך, המצה הנאכלת בתחילת הסעודה, כלחם עוני, אינה צריכה להעשות לשם מצת מצוה, בעוד שהמצה הנאכלת בסופה, המשמשת גם כלחם גאולה, צריכה להעשות לשם כך. אמנם, הברכה תהיה דווקא בתחילה, שכן קיום מסויים, של אכילת לחם שעבוד, יש גם באכילת המצה הראשונה.

5. ראה ראיתי את עני עמי

ראינו, אם כן, שמצוות אכילת מצה היא מצוה המורכבת הן מאכילת לחם שעבוד והן מאכילת לחם גאולה. אלא שבירור הלכתי זה מעלה שאלה מחשבתית - מדוע צריך שני סמלים לגאולה, גם מצה וגם פסח, ומדוע צריך שני סמלים לשעבוד, מצה ומרור. כמו כן, עלינו לבאר כיצד ייתכן שהמצה מסמלת דבר והיפוכו: את השעבוד את הגאולה בו זמנית.

הגמרא בברכות דף ד ע"ב מבארת, כי רבי יוחנן דורש הסמכת גאולה לתפילה אף בערב, כיון שלדעתו הגאולה החלה כבר מהערב. זאת, אף על פי שהוא מודה כי 'גאולה מעלייתא' לא הייתה עד הבקר. כלומר, אף על פי שבחצות הלילה הקב"ה הכה את בכורי מצרים ופסח על בתי אבותינו, גאולת ישראל מעבדות לחירות הייתה רק בבוקר. כל הלילה לא יכלו בני ישראל לצאת מבתיהם, שהרי משה ציוה אותם לאמור: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" (שמות יב, כב).

עולה מכאן, כי ישנן שתי גאולות – גאולת הלילה וגאולת הבקר. דווקא המצה, ולא קרבן הפסח, היא שמסמלת את גאולת הבקר, את היציאה הסופית ממצרים:

"מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים" (פסחים פרק י משנה ה)

קרבן הפסח לא בא כדי לציין את הגאולה, כי אם את גילוי השכינה כאשר הקב"ה, הוא ולא אחר, פסח והגן על בתי אבותינו במצרים ולא נתן לרשות למשחית. אם כן, אין שום כפילות בין קרבן פסח למצה, שהרי כל אחד עוסק בנקודה שונה של ליל השמורים, עם הפרדה ברורה, גם מהותית וגם כרונולוגית, ביניהן.

העינוי והמרירות שבשעבוד מצרים מתוארים כבר בתחילת ספר שמות:

"וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ ויקצו מפני בני ישראל ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבדה בשדה את כל עבדתם אשר עבדו בהם בפרך" (שמות א, יא-יד)

כבר בברית בין הבתרים, הקב"ה הבחין בין שני מאפיינים של הגלות, עבדות ועינוי: "ועבדום וענו אותם" (בראשית טו, יג). העבודה הובילה למרירות, כמו שכתוב: "וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבדה בשדה". אבל בניגוד למרירות, עינוי הוא ביטוי לחוויה עמוקה של פגיעה נפשית, כאשר אדם אחד פוגע בזולתו. עבודה קשה בשדה יכול לגרום להרגשה של מרירות, אך רק המצרים עצמם יכלו לענות את בני ישראל, כמו שכתוב: "וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם ... וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ".

העינוי הפוגע בפנימיות האדם והעם, בניגוד למרירות, מוביל לצעקה הבוקעת ועולה מתוך הנשמה אשר בסופו של דבר מביאה את הגאולה: "ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו כי ידעתי את מכאביו וארד להצילו מיד מצרים" (שמות ג, ז-ח). כך מצאנו בהגר: "ותענה שרי ותברח מפניה: וימצאה מלאך ה' על עין המים במדבר על העין בדרך שור ... ויאמר לה מלאך ה' הנך הרה וילדת בן וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה אל עניך" (בראשית טז, ו-יא). וכך קבעה התורה לגבי יתום ואלמנה: "כל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו" (שמות כב, כא-כב).

המרור והמצה, אם כן, מסמלים את המרירות לעומת העינוי, ואינם מכפילים זה את זה.

כל שנות השעבוד, בני ישראל אכלו לחם אשר הזכיר להם את חווית העינוי שבשעבוד. בעצם אותו יום, כאשר בני ישראל יצאו ממצרים, כאשר נשאו את בצקם טרם יחמץ ואפו את הבצק עוגות מצות כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, גילו פתאום שהלחם המסמל יותר מכל את הגאולה שבאה כהרף עין, אינו אלא אותו לחם שזיהו כל השנים עם העינוי. רק אז הבינו את הסוד של כאשר יענו אותם כן ירבה וכן יפרוץ. רק אז הבינו, שהעינוי הוא שהביא את הצעקה וקרבה את הגאולה.   

נמצאנו למדים, שהמצה הנאכלת עם קרבן הפסח מהווה שילוב וחיבור של לחם העוני עם לחם הגאולה.