ויגש | מפגש יעקב ויוסף

א. התעלמות התורה מיעקב אבינו במפגש עם יוסף

הצגת הקושי בפסוקים

בפרשתנו מתרחש המפגש המרגש בין יעקב ליוסף. לאחר שנים רבות של נתק, במהלכן סבר יעקב שיוסף מת, חוזרים האב והבן ומתאחדים. וכך מתאר הכתוב את המפגש:

וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד. (בראשית מ"ו, כט)

באופן מפתיע, הכתוב מתמקד ביוסף, ומתעלם לחלוטין מיעקב.[1] היינו מצפים שתיאור המפגש יתמקד ביעקב, במיוחד לאור התיאור של כאבו העמוק של יעקב על מותו (המדומה) של יוסף:

וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים.

וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו. (בראשית ל"ז, לד - לה)

מדוע, אם כן, התורה מתעלמת מתחושותיו של יעקב?

תירוץ המדרש לבעיה

רש"י מביא דרשת חז"ל שמתמודד עם הקושי:

אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע. (רש"י בראשית מ"ו, כט).

המקור לדברים נמצא ב"מדרש אגדה":

ולמה לא נשק יעקב ליוסף, לפי שהיה קורא באותה שעה בקריאת שמע. (מדרש אגדה [בובר], בראשית מ"ו, כט).

אולם, הסבר זה עדיין קשה: מדוע דווקא בשעה כה מיוחדת יעקב אבינו היה צריך לקרוא קריאת שמע? וכי הדבר לא יכול היה לסבול דיחוי של כמה רגעים עד לתום המפגש?[2]

ביאור המהר"ל למדרש

המהר"ל, בספרו "גור אריה"[3] (בראשית מ"ו, כט), מסביר את דרשת חז"ל לא לפני שהוא מעורר שני קשיים נוספים: ראשית, אם בדיוק ברגע המפגש הגיע זמן קריאת שמע, מדוע יוסף לא קרא קריאת שמע יחד עם אביו? שנית, מניין לחז"ל שיעקב קרא קריאת שמע, אולי הוא התפלל באותה שעה?

המהר"ל מסביר שקריאת שמע שקרא יעקב אבינו בשעת המפגש עם יוסף מבטאת את עוצמת התחושה של אהבת השם שחש יעקב אבינו באותו רגע מרומם. דווקא קריאת שמע, שיש בה קבלת מלכות שמים, ביטאה את רגשי הכרת הטוב והאהבה לבורא שמלאו את ליבו של יעקב.[4]

ישנן כמה תורות של ה"שפת אמת"[5] שעוסקות במדרש ובהסברו של המהר"ל למדרש. הנושא המרכזי שעולה לדיון בהקשר זה נוגע לשאלת היחס בין החוויות הטבעיות של האדם לבין חוויית הקשר עם השם יתברך.

ב. קריאת שמע כבריחה מן הגשמיות

נפתח בתורה משנת תרל"ז:

נודע דברי מהר"ל ז"ל בס' גור ארי' על מ"ש[6] חז"ל יעקב לא נשקו שקרא את שמע. וביאר כי בעת בוא אל הצדיק איזה אהבה ושמחה מכניסו לשמים לאהבת הבורא. לכן קרא אז בכוונה קריאת שמע. ועפ"י הפשוט טעם הדבר כי ירא לנפשו שעי"ז[7] האהבה ישכח ממנו אהבת הבורא לכן הוא מתדבק מקודם בו ית' ועי"ז נשכח ממנו אהבה הגשמיות. וזה ענין מ"ש "'בכל לבבך' (דברים, ו', ה) - בב' יצריך" (ספרי, לב) והיתכן לאהוב ה' ביצה"ר.[8] רק שע"י היצה"ר מתקשר האדם באהבת הבורא בעבור יראת היצה"ר. אם אמנם כי הפי' עמוק מזה. אבל ע"י זה הדרך יוכל אחר כך להפוך גם את כל היצה"ר לעבודת הבורא כי עי"ז הדרך נמצא נולד טוב מהיצר. ועי"ז מתהפך לטוב. וכענין זה אמרו חז"ל "כתיב 'לה' הארץ' וכתיב 'והארץ נתן לבני אדם'? כאן קודם ברכה" כו'[9] וכי אחר הברכה אינו לה' ח"ו.[10] אמנם אחר הברכה ניתן לבני אדם שיוכל להיות לה' אף כי הוא לבני אדם. שע"י הברכה מתקשר המעשה בקדושה. וזה הוא הברכה שאחר האכילה שהוא העיקר [שמפורש בתורה] כמ"ש חז"ל "כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כל שכן?!" (ברכות לה.) והיינו כנ"ל, שמקודם שבא ליהנות נזכר בהשי"ת[11] כדי שלא להתפרד ממנו ע"י הנאה גשמיות. ועי"ז הזכירה מקודם נשכח ונתמעט ממנו הגשמיות עד שמתהפך הכל לה'. (שפת אמת, פרשת ויגש, שנת תרל"ז).

ה"שפת אמת" מתייחס לדברי המהר"ל ומבאר אותם. יסוד הדברים הוא שהצדיק מצוי בקונפליקט מתמיד בין חוויות העולם הזה לבין האהבה לה'. החוויה הגשמית מרחיקה את הצדיק מאהבת הבורא, ולכן הצדיק בורח מחוויות העולם, ומדבק עצמו באהבת הבורא. לפי פירושו של ה"שפת אמת", באמצעות קריאת שמע ברח יעקב אבינו מחוויית המפגש עם יוסף, מתוך פחד להשתעבד לחוויה האנושית של אהבת אב לבנו. בהמשך טוען ה"שפת אמת" שזהו אחד המובנים של עבודת השם בעזרת היצר הרע: תפקידו של היצר הרע הוא להרתיע את הצדיק, לגרום לו לברוח מהעולם ולדבוק באהבת השם יתברך. באותו אופן מתפרשת, לפי ה"שפת אמת", משמעותה של הברכה לפני האכילה. מטרת הברכה היא להזכיר לאדם שכל העולם שייך לה', וכך מתמעטת החוויה הגשמית ונמנעת השקיעה בחוויה החומרית.

נדמה לי שהנקודה של המאבק בין המשיכה החומרית לבין קרבת אלוקים, שמעלה ה"שפת אמת", לא נמצאת אצל המהר"ל. על פי המהר"ל, יעקב אבינו לא בורח מהמפגש עם יוסף ומהחוויה האנושית, אלא דווקא מתוך החוויה החזקה והטבעית של המפגש עם בנו מתעצמת אצלו אהבת השם, ומוצאת את ביטויה בקבלת עול מלכות שמים. להבנתי, המהר"ל לא רואה סתירה בין החוויה הטבעית וחוויה הרוחנית אלא השלמה הדדית.

ג. המצוות כחיבור לה' דרך העולם

בהזדמנות אחרת מציע ה"שפת אמת" תירוץ לשאלת המהר"ל מדוע לא קרא יוסף ק"ש בשעת המפגש:

על מה שאמר אא"ז מורז"ל נ"ע[12] פירוש מה שאמרו חז"ל יעקב לא נשקו שהי' קורא קריאת שמע. ופירש כי הצדיקים כשיש להם אהבה מתדבקין באהבת הש"י (ומיחדין עד שנתבטלו מכל וכל שכן אהבה גמטריא אחד). וזה שהי' קורין שמע וכן כתב המהר"ל ז"ל, ולכאורה קשה אם כן גם יוסף הצדיק בוודאי כן הי', ולדברי מהר"ל אתי שפיר אך הוא אמר כמו שכתבתי בקצת שינוי ממה שכתוב במהר"ל. ונראה להוסיף, כי יוסף זה הנשיקה והחיבוב הי' בכלל מצות כיבוד אב שיראה התשוקה הגדולה שהי' לו, ואם כן מלבד מה שעוסק במצוה פטור ממצוה, בלא זה קיום המצוה הוא עצמו אהבת הש"י ואין צריך להפרד מלקיים. שכן כל המצות יש להם אורות באופן שיוכל אדם לקיים במעשה גשמיות, ועל שם זה נקראים מצוות מלשון צוותא, כמו שכתבתי במקום אחר. אבל ביעקב שלא הי' מצוה, רק אהבת בנו, הי' צריך להתיחד בהש"י וניתק מעצמיות אהבת בנו. והבן כי נכון. (שפת אמת, ליקוטים, פרשת ויגש).

בתחילת הדברים מזכיר ה"שפת אמת" את פירושו של סבו, הרי"ם, לדרשת חז"ל. הרי"ם מסביר שכשהצדיקים חווים חוויית אהבה גשמית, הם דבקים באהבת השם באופן שמבטל את החוויה הגשמית. למעשה, התורה משנת תרל"ז, בה עסקנו קודם, מבוססת על פרשנותו של הרי"ם למדרש. בתורה שלפנינו מציין ה"שפת אמת" שפירושו של סבו אינו זהה לחלוטין לפירוש המהר"ל, ונראה שהוא מתכוון לנקודה שעמדנו עליה לעיל. בכל אופן, לפי פירושו של סבו חוזרת השאלה של המהר"ל: מדוע יוסף לא קרא קריאת שמע בשעת המפגש, והרי גם הוא היה צדיק שצריך לדבוק באהבת השם יתברך כדי להתרחק משעבוד לחוויה האנושית? על כך משיב ה"שפת אמת" שהיות ובמפגש עם יעקב ובביטוי השמחה שכרוכים בו יוסף מקיים את מצוות כבוד אב, הותר לו לחוות את החוויה הטבעית. במצוות יש כוח מיוחד, שלמרות שהן מעשים גשמיים וכוללות חוויות גשמיות, הן מחברות את האדם לבורא. זוהי סגולתן המיוחדת של המצוות, שעל שמה הם נקראים מצוות מלשון "צוותא". לעומת זאת, יעקב, שלא קיים מצווה במפגש, אלא מבחינתו הייתה זו חוויה טבעית, הוצרך לקרוא קריאת שמע.

ד. חיבור לה' דרך העולם

במקום אחר מציע ה"שפת אמת" תירוץ נוסף לשאלת המהר"ל מדוע לא קרא יוסף קריאת שמע:

אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד דברי מהר"ל יעקב לא נשקו שקרא ק"ש. שנתדבק באהבת השי"ת ע"ש.[13] ויוסף אמאי לא קרא ק"ש? ונראה שזה בחי' יוסף שהי' בבית אדוניו המצרי, שבחינתו הוא להתדבק בה' אף שעושה עניני עוה"ז לא יתפרד כלל. אבל יעקב הוא למעלה מהטבע, ולכך נתדבק בהשי"ת ולא יכול לנשקו כנ"ל. [והמשכיל יבין]. (שפת אמת, פרשת ויגש, שנת תרל"א)

בתורה זו מקבל ה"שפת אמת" את האפשרות שעולה מדברי המהר"ל שאין סתירה בין החוויה הגשמית לבין חוויה הרוחנית. ה"שפת אמת" מציע שהיכולת המיוחדת לדבוק בה' מתוך החוויה הגשמית מייחדת את יוסף הצדיק: כוחו המיוחד של יוסף הוא להיות מחובר לעולם הרוח מתוך העיסוק החומרי.[14] לעומת זאת, אצל יעקב אבינו, שביסודו היה "איש תם יושב אוהלים" (בראשית כ"ה, כז), הייתה סתירה בין החוויות, ולכן הוא העדיף לדבוק באהבת השם על חשבון החוויה הטבעית.

ה. פירוש נוסף לדרשת חז"ל

לסיום, ברצוני להציע פירוש אחר לדרשת חז"ל. אני מציע לקבל את פירוש ה"שפת אמת" שבאמצעות קריאת שמע יעקב אבינו ברח מחוויית המפגש. אולם, בריחה זו לא נבעה מרצון להתרחק מהחוויה הטבעית, אלא מחוסר יכולת לשאת את עוצמת המעמד, שהרי בשעה שסיפרו לראשונה ליעקב אבינו שבנו יוסף חי נאמר:

וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם. (בראשית מ"ה, כו)

הידיעה על כך שבנו האהוב חי גרמה ליעקב אבינו התרגשות יוצאת דופן, ומסתבר שהמפגש עצמו היה קשה ליעקב אבינו שבעתיים. לאור זאת, יתכן שקריאת שמע באותה שעה לא הייתה סתם בריחה, אלא מעין קבלת עול מלכות שמים שקודם המוות. יעקב אבינו לא האמין שהוא יוכל להמשיך לחיות לאחר החוויה המסעירה של המפגש עם בנו. זו משמעות דברי יעקב בפסוק שבא לאחר תיאור המפגש:

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי. (בראשית מ"ה, ל)

יעקב אבינו חשש שהוא לא יצליח לעמוד בעוצמת הרגשות של המפגש, ולכן הוא קורא קריאת שמע. במובן מסוים, פירוש זה הפוך מפירושו של ה"שפת אמת" בשם סבו: יעקב אבינו אינו בורח מהחוויה הטבעית, אלא להיפך - חווה אותה בעוצמה יתרה, עד כלות הנפש.