דילוג לתוכן העיקרי

מעשי העם במקדש

קובץ טקסט

1. המראה הא-לוהי (ח', א-יז)

עתה, לאחר שניבא יחזקאל לעם על חילולו של המקדש, יחזקאל מנסה להסביר לעם שעל אף שבנין המקדש עדיין עומד על תילו, הוא למעשה מרוקן מתוכן.[1] פרק ח' מוקדש לסיבות שגרמו לכך, ומטרתו 'להראותו המעשים שבעבורם חרב הבית ונסתלק הכבוד' (רד"ק).[2]

ברקע לכל תיאורי העבודה הזרה שבפסוקים, מושם דגש על כך שיחזקאל רואה את המראות כנציג ה', וזאת באמצעות שימוש חוזר ונשנה בשורש רא"ה בנוסף לאיזכור של העיניים,[3] וזאת בניגוד לתפישת העם כי עזיבת ה' את הארץ משמעה שאין ה' רואה (פס' יב, וכן להלן ט', ט). מסר זה מודגש גם בפסוק יח (בו מסתיים החלק הראשון של המראה):

"וְגַם אֲנִי אֶעֱשֶׂה בְחֵמָה לֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמֹל".

פרק זה נחלק לארבעה חלקים שבכל אחד מהם עבודה זרה אחרת שתיאורה מסתיים במילים: 'וְעוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת' (פסוקים ו, יג, טו ובוריאציה בפסוק יז).[4] נראה גם כי אין הכרח לפרש שהעבודה הזרה נעשתה בו זמנית בכל חלקי המקדש, אלא שזהו מראה אלוקי באמצעותו רואה יחזקאל ארבעה חטאים סמליים (אולי אף לאורך השנים): סמל הקנאה (ה-ו), תבניות על הקירות והקטרת קטורת (ז-יג), ביכוי התמוז (יד-טו), והשתחוות לשמש (טז-יז).[5] בכל חלק יחזקאל רואה מראה קשה מקודמו, הנעשה במקום חדש.[6] במראה השני אף מזהה יחזקאל את 'זקני בית ישראל' המקטירים את הקטורת והוא אף מציין את יאזניהו בן שפן בשמו.[7] קבוצת זקנים זו מנוגדת ל'זקני יהודה' היושבים לפני יחזקאל בבבל בשעה שהוא רואה את מראות אלו. נראה כי כך מחודד ההבדל שבין 'זקני יהודה' (שגלו בגלות יהויכין עם יחזקאל) לנשארים בירושלים, שכבר אינם חלק מ'יהודה' והם מכונים עתה 'ישראל'. באמצעות הכינוי 'ישראל' מתחדדת זהותם של יושבי ירושלים כקבוצה שממנה תהיה המשכיותו של העם. מצב זה מתהפך לאחר חורבן יהודה, אז מתברר כי המשכו של העם ייצא דווקא מתוך גולי יהויכין. מכאן נפתח פתח לדברים שיאמר יחזקאל בעתיד על כך שהעם ישתקם לאחר חורבנו דווקא מתוך "בית יהודה" (ועוד נעמוד על כך להלן בפרק ט').

תיאורי העבודה הזרה בפרק ח' ובדברים ד'

ראינו בעבר, כי יחזקאל משתמש במונחים רבים ומגוונים על מנת לתאר בנבואותיו את העבודה הזרה בה עסק העם – יש שהוא מסתפק באמירה כללית, ויש שהוא מפרט ומדגים. עסקנו בשיעור השישי בכינויים שבפרק ו' ובויקרא כ"ו, על מנת לעמוד על הרקע המקראי שלהם. לכך יש להוסיף עתה את העיון בתיאור המפורט ביותר של חטאי העם בפרק ח', המעמיד לנגד עינינו את פרק ד' בספר דברים (ובעיקר פסוקים טו-יט שם), על מנת לעמוד על מלוא משמעותה. המונחים המשותפים לפרקנו ולדברים ד' הם: סמל (הקנאה), תבנית רמש ובהמה שקץ, והשתחוות לשמש. להם יש להוסיף את הגילולים שהופיעו גם בספר ויקרא אשר עמדנו על משמעותם בעבר, ואת ביכוי התמוז שהוא תיאור ייחודי ליחזקאל.[8]

א. הסמל הוא המראה הראשון של העבודה הזרה אותו רואה יחזקאל בפרק ח', והוא מוזכר פעמיים כחלק מהצירוף "סמל הקנאה":

"אֲשֶׁר שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה" (ג),

"וְהִנֵּה מִצָּפוֹן לְשַׁעַר הַמִּזְבֵּחַ סֵמֶל הַקִּנְאָה הַזֶּה בַּבִּאָה" (ה).

נראה כי משמעו של מונח זה הוא פסל, בדומה לצלם. בתורה מופיע סמל רק פעם אחת, בדברים ד', טז:

פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה.[9]

ב. כמו המראה הראשון, גם המראה השני (הכולל את הצירוף 'תבנית כל רמש') קשור בקשר ישיר לדברים ד',[10] ומתאר צורה נוספת של עבודה זרה. הרקע המקראי לתיאור השני של מעשי העם הנעשים במקדש נמצא בפסוקים המזהירים את העם מעשיית תבניות שונות הלקוחות מדברים ד':

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל... תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה..." (טו-יח).

ג. למראה השלישי, בו 'הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת, מְבַכּוֹת אֶת-הַתַּמּוּז' אין מקבילה מקראית. עם זאת, ידוע לנו ממקורות אחרים על מהותה. נביא כאן מתוך סיכומו של יעקב קליין (חוקר מזרח קדום) לפולחן זה:

" 'תמוז' הוא שמו של אל הרועים השומרי דומוזי (שמשמעותו: הבן הנאמן, הבן החוקי). דומוזי נחשב במסופוטמיה גם לאל הצמחייה, אשר מילא תפקיד מרכזי בפולחן הפריון [...] לצד בת-זוגו איננה-אשתר. בספרות השומרית מתואר דומוזי גם כדמות הטראגית של האל הגווע, היורד שאולה וקם לתחיה מידי שנה בשנה. בעת שהותו בשאול נערכו לכבודו טקסי קינה וטקסים אחרים בעלי אופי מאגי-סימפאתטי...

האגדות על מותו הטראגי של דומוזי וירידתו שאולה משמשות נושא לקינות שומריות רבות...

הפולחן העממי של ביכוי התמוז, היה ללא ספק פולחן של נשים... ניתן להסיק זאת מן העובדה, שבקינות השומריות [...] מיוחסת תמיד הקינה לדמויות של נשים. יתר על כן, מרבית הקינות השומריות על תמוז נכתבו בניב האופייני לנשים ולכוהנים מקונני, שחיקו כנראה את הנשים בקולם ובמבטאם...".[11]

מכאן כי התיאור התמציתי של הנשים היושבות ומכות את התמוז במקדש, מתאים לפולחן האלילי כפי שהוא מוכר לנו מכתובות מהמזרח הקדום.

ד. את המראה הרביעי מתאר יחזקאל כך:

וְהִנֵּה פֶתַח הֵיכַל ה' בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ  (טז).[12]

גם מראה זה קשור לאזהרה המופיעה רק בספר דברים.[13] בפסוק הבא בפרק ד' בדברים מתריע הנביא:

וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם  (דברים ד', יט).

ראינו, אם כן שנבואת יחזקאל אודות חטאי העם במקדש מזכירה סגנון המוכר לנו רק מפרק ד' בספר דברים – ולא במקרה. ההקשר שבמרכזו נמצאות האזהרות על איסור עבודה זרה בפרק ד' הוא הציווי לעם לקיים את מצוות ה', ציווי החוזר על עצמו מספר פעמים בראשיתו של פרק זה:

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם. לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם... וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱ-לֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה ... רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ... וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ"   (שם, א-טו).

אזהרה מפורשת זו עומדת בסתירה להתנהלות העם, ומדגישה את החטא שחטאו העם לא-לוהיהם בתקופת יחזקאל בדרך שבה נהגו.

בהמשכו של פרק זה בדברים, לאחר פסוקים אלה ולאחר האזהרות שלא לעבוד לעבודה זרה, מוזכרת גם הברית שנכרתה בין ה' והעם ולאחריה מתוארות ההשלכות לאלה 'השוכחים את הברית':

"כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱ‑לֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ. הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן. וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה. וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן"  (שם, כה-כח).[14]

מתוך רצון לתת למסר הנבואי שלו משנה תוקף, מדגיש יחזקאל את הסיבות שגרמו לחורבנה של ירושלים, וליציאת העם לגולה לא רק במפורש באמצעות הנבואה, אלא גם באופן עקיף. זאת הוא עושה באמצעות ההקבלה של מעשי העם (כפי שהוא רואה אותם נעשים בימיו) לאזהרות החוזרות ונשנות לעם שלא לנהוג כך – הלקוחות במקרה זה מפרק ד' בספר דברים.[15]

2. חמס (ח', יז-יח)

"וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם הֲנָקֵל לְבֵית יְהוּדָה מֵעֲשׂוֹת אֶת הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ פֹה כִּי מָלְאוּ אֶת הָאָרֶץ חָמָס וַיָּשֻׁבוּ לְהַכְעִיסֵנִי וְהִנָּם שֹׁלְחִים אֶת הַזְּמוֹרָה אֶל אַפָּם. וְגַם אֲנִי אֶעֱשֶׂה בְחֵמָה לֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמֹל וְקָרְאוּ בְאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל וְלֹא אֶשְׁמַע אוֹתָם".

משמעותה של המילה 'חמס' בפסוקים אלה משמעותית מאוד. רב הפרשנים אינם עומדים על משמעות המילה 'חמס' בפסוק, ואילו כשר פרש:

"כל התועבות שנראו ליחזקאל בבית המקדש ובחצרותיו, אינן מגיעות בחומרתן לתועבות הנעשות ברחבי יהודה. חמס הוא עוולה חברתית אלימה... הביטוי בא בסיפור המבול ובכך יש יותר מאשר רמז למהות עונשה של יהודה. משמעות הפסוק היא שכעסו של ה' על ישראל ניתך לא רק בשל התועבות הפולחניות האליליות, אלא גם בשל החטאים המוסרים-החברתיים".[16]

זהו אמנם הסבר אפשרי, אך נראה לי כי גם בפסוק זה משמעות המילה חמס קשורה דווקא בחטאים פולחניים. כפי שניכר גם מסופו של הפסוק, המתאר את בני ישראל אשר 'שולחים הזמורה אל אפם'. זהו כנראה סוג של פולחן אלילי, או לחלופין תיאור של אנשים המתנהלים בכוחניות כלפי הקב"ה. כך או כך, נראה כי מדובר בעבודה זרה.[17] אם כך, יש לפרש כי פרק זה כולו הוא המבוא לפרקים ט-יא, בהם רואה יחזקאל את כבוד ה' עוזב את המקדש.

3. תוצאות העבודה הזרה: טומאת העם!

התוצאה של העבודה הזרה בה עוסק העם, כפי שנאמר בספר דברים, היא גלות. עם זאת, בנבואתו חוזרת ומודגשת העובדה כי מעשים אלו של העם גרמו לטומאת העם, הארץ והמקדש, תוצאה שאיננה מוזכרת בחומש דברים.[18] לעומת זאת, בחומש ויקרא נמצא בשני הקשרים, כי הטומאה נגרמת דווקא כתוצאה מהעיסוק בעבודה זרה; האחד בפרק י"ט:

"אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (פס' לא),

כלומר, הפניה אל האובות והידעונים מטמאת את העם. הפסוק השני נמצא בפרק כ':

'וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי' (פס' ג),

כלומר הנתינה למולך מטמאת את המקדש.

בדומה לפסוקים אלה, גם ביחזקאל העם והמקדש נטמא, אך נוספת להם גם טומאת הארץ, שאיננה מוזכרת במפורש בתורה כתוצאה ישירה לעבודה הזרה בה עסק העם. בנוסף לכך, קיים גם הבדל הכמותי בין פרקנו לפסוקים בספר ויקרא: בעוד בויקרא שני פסוקים בלבד מציינים כי עבודה זרה גורמת לטומאת העם והמקדש,[19] ביחזקאל עניין זה חוזר ונשנה בשלושים (!) פסוקים.[20] ההכרח לחזור ולהדגיש עניין זה בתקופתו של יחזקאל נעשה מובן על רקע קולם של נביאי השקר המנבאים כי לא רק שהמקדש לא יחרב, אלא גם כלי בית ה' שגלו ישובו למקדש בירושלים (ירמיה כ"ז, טז), וכן כי בעוד פרק זמן קצוב גם הגולים ישובו לארצם (ירמיה כ"ח, ג-ד).

נספח להרחבה: בין תיאורי הע"ז ביחזקאל ובדברים

אגב הדיון בפרק ח', נרחיב מעט את הדיון בתיאורי הע"ז ביחזקאל על מנת לסכם נושא מרכזי זה בספר. בנוסף לטענה כי יחזקאל בנבואתו בפרק ח' בחר במכוון את הנבואה בדברים ד' על מנת לתאר את העבודה הזרה בה עסק העם, ניתן להצביע גם על מספר מונחים נוספים המתארים את העבודה הזרה ביחזקאל המצויים בנוסף ליחזקאל רק בספר דברים. נראה כי גם הם וההקשר שבו הם כתובים בספר דברים, עמדו לנגד עיניו של יחזקאל בבואו להתייחס לעבודה הזרה כגורם לחורבן.

  1. שקץ/שיקוצים – דנו במונח זה בשיעור השישי. הוא מופיע בספר דברים במסגרת מעמד הברית בערבות מואב (דברים כ"ט, טז), שם מדגיש משה כי הברית בין ה' לבין העם תקפה גם לדורות הבאים אחריהם, ובכלל זה תנאי הברית והעונשים לעוברים עליה. גם כאן, מדגיש יחזקאל כי חטאי העם הם שגרמו לפורענות המצויינת כבר בספר דברים ובכללה חורבן וגלות.
  2. האזהרה על העברת הבנים באש קיימת בתורה בספר דברים:

"לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף"    (י"ח, י).

כחלק מהציוויים לעם שלא לעשות כתועבות הגויים, ועימה באה ההדגשה:

"כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹקיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ"  (שם, יב).

לכן, התוצאה של המעשים אותם מתאר יחזקאל –

"וּבִשְׂאֵת מַתְּנֹתֵיכֶם בְּהַעֲבִיר בְּנֵיכֶם בָּאֵשׁ אַתֶּם נִטְמְאִים לְכָל גִּלּוּלֵיכֶם עַד הַיּוֹם"  (יחזקאל כ', לא)

– נתפשת, שוב, כבלתי נמנעת.

  1. מיקומן של הבמות – 'על כל הר/גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן' – מצוין בתורה רק פעם אחת בספר דברים, ובו הוא מצוין במסגרת הציווי להורסו:

"אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן"  (דברים י"ב, ב).

ביחזקאל, מופיע מקום זה כמקום שבו ה' יקיים את גזר דינו לכל אלו שלא רק שלא איבדו את המקומות האלה (כפי שצווו בספר דברים), אלא אף עסקו בה בפועל:

"וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בִּהְיוֹת חַלְלֵיהֶם בְּתוֹךְ גִּלּוּלֵיהֶם סְבִיבוֹת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם אֶל כָּל גִּבְעָה רָמָה בְּכֹל רָאשֵׁי הֶהָרִים וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן וְתַחַת כָּל אֵלָה עֲבֻתָּה מְקוֹם אֲשֶׁר נָתְנוּ שָׁם רֵיחַ נִיחֹחַ לְכֹל גִּלּוּלֵיהֶם"  (יחזקאל ו', יג).

  1. בדומה לציווי ביחס להרס המקומות בהם עבדו הגויים לאלוהיהם, גם הציווי לגדע את העבודה זרה הוא משותף לשני הספרים האלו. גם כאן הדגש הוא על כך שהחורבן העתיד לבוא:

"בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם הֶעָרִים תֶּחֱרַבְנָה וְהַבָּמוֹת תִּישָׁמְנָה לְמַעַן יֶחֶרְבוּ וְיֶאְשְׁמוּ מִזְבְּחוֹתֵיכֶם וְנִשְׁבְּרוּ וְנִשְׁבְּתוּ גִּלּוּלֵיכֶם וְנִגְדְּעוּ חַמָּנֵיכֶם וְנִמְחוּ מַעֲשֵׂיכֶם"  (יחזקאל ו', ו)

היה נמנע לו קיימו העם את הציווי המופיע בספר דברים כלשונו:

"כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ"  (דברים ז', ה);

"וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא"  (שם י"ב, ג).

נראה כי אצל יחזקאל תיאור עבודת האלילים שנעשתה על ידי העם, על כל גוֹניה, מבוסס על הסגנון שבו משתמש ספר דברים בציוויו ובאזהרותיו שלא ללכת בעקבות מעשי הגויים ושלא לעבוד לאליליהם. בדרך זו, מקבלות נבואותיו של יחזקאל – הן על החטא שבמעשי העם ובעיקר על העונש שהאל יביא עליהם – משנה תוקף. בנוסף, חטאו של העם מועצם על ידי הכללה רבתי של סוגי עבודה זרה שונים ומנייתם במשותף בפרק ח'. בדרך זו, מחדד הנביא את המסר הנבואי המועבר על ידו לעם: חטאי העם כללו את העבודה זרה האסורה ויש בכך צידוק לחורבן ולגלות הצפויים.[21]

 

[1]   פסוקים א-ג, בהם פותחת נבואה זו, נקשרים לנושאים בהם כבר דנו בעבר: הזמן, מקומו של הנביא וקהל היעד של נבואותיו, וכן המראה הא‑לוהי אותו ראה בראשית שליחותו הנבואית ועל כן לא נדון בהם כאן.

[2]   כמאמר הגמרא (מסכת יומא דף ט ע"ב): "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים..." לגילוי העריות ושפיכות הדמים מתייחסים הפרקים בהמשך.

[3]   כך בפסוקים אלה: ואראה, במראות א-להים, כמראה אשר ראיתי, שא נא עיניך, ואשא עיני, הרואה, תראה, ואראה, בא וראה, ואבוא ואראה, הראית, אין ה' רואה, תראה, הראית, תראה, הראית, לא תחוס עיני.

[4]   על המבנה הספרותי המצולב ושלמותה הספרותית של פרשה זו, ראו ר' כשר, יחזקאל א-כד, עמ' 243-241.

[5]   כדוגמה לטענה זו, ראו במבוא של מושקוביץ ב'דעת מקרא' לפרק זה, (עמ' מט).

[6]   יש הרואים כאן התקדמות אל תוככי הבית בכל מראה, אך אז יש לפרש את המילים 'אֶל פֶּתַח שַׁעַר הַפְּנִימִית' שבפסוק ג, כשער חיצוני, או להוציאו מרצף הראיות.

[7]   זהותו של יאזניהו בן שפן אינה ידועה, אך יתכן והוא שייך למשפחת שפן, שהיו נאמנים לה' ולא חטאו (ראו לדוגמה ירמיהו כ"ו, כד). אם נכונה השערה זו, החידוש שבמראה זה הוא שגם המנהיגים שמשפחתם הלכה בדרך ה' לאורך דורות, חוטאים עתה. על משפחת שפן ראו: ב"צ לוריא, 'שפן – סופר המלך', בית מקרא 34 ג, תשמ"ט, עמ' 264-261.

[8]   אם כי לאורך הספר ישנם סוגים נוספים [בנוסף לסמל, ל"תבנית כל רמש" ולאיסור ההשתחוות לשמש] המשותפים ליחזקאל ולחומש דברים: שיקוצים, עץ ואבן, העברת הבנים באש, על כל הר/גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן וגדע בהן נדון להלן.

[9] המילה "סמל" מופיעה במקרא חמש פעמים, מהם פעם אחת בדברים ד', פעמיים ביחזקאל ח', ופעמיים נוספות בדברי הימים ב ל"ג (פסוקים ז, טו) במסגרת תיאור העבודה הזרה אותה הכניס מנשה למקדש. (ואמנם יש הרואים ביחזקאל ח' השתקפות של ימי מנשה, ראו מ' גרינברג, יחזקאל 20-1, עמ' 202).

[10] יצויין כי המונחים 'תבנית' ו'רמש' כשלעצמם קיימים גם בספר ויקרא. תבנית במשמעות צורת מבנה, ורמש במשמעות זוחל.

[11] לקוח מתוך הסברו של י' קליין (וראו ביתר פירוט שם), בתוך: יחזקאל, עולם התנ"ך, 1993, עמ' 51-48.

[12] מעשים אלו נעשו בימי מנשה (מל"ב כ"א, ה) וכן עד למהפכה בימי יאשיהו (מל"ב, כג, ה) – במידה ומעשים אלה לא נשנו לאחר מכן, יתכן כי ניתן לראות בכך ראיה לכך שהמראה אותו ראה יחזקאל בפרק הוא תיאור לכל המעשים לאורך השנים, ולא לאירועים שהתרחשו כולם בפועל בימיו.

[13] אזהרה זו קיימת פעם נוספת בפרק י"ז, ג: וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי.

[14] השוואה זו שבין פרק ד, פסוקים א-מ בספר דברים לבין ספר יחזקאל חשובה, לדעתי, אף מעבר לבחינת תיאורי העבודה זרה שבפרק, כיוון שכלל נבואותיו של יחזקאל מגיבות בעקיפין אף ליתר חלקי הפרק. בכלל זה נמצאים: חשיבות תפישת הגויים את מצבה של ישראל, מקומו של הוצאת העם ממצרים בקשר שבין ה' ועמו, הפצת ישראל אל בין העמים, ומעמד הברית שבין ה' ועמו. ואכמ"ל.

[15] חיזוק נוסף לקשר שבין פרקנו לבין פרק ד' בדברים קיים גם בצירוף 'עץ ואבן', הנמצא פעמים בודדות במקרא וביניהן בפרקנו ובדברים.

[16] ר' כשר, יחזקאל א-כד, עמ' 254-253.

[17] 'אפם' הוא אחד מי"ח תיקוני סופרים, לפירוש המילולי של הצירוף, ראו רש"י, רד"ק, ר' יוסף קרא, ר' אליעזר מבלגנצי, ר' יוסף אבן כספי, ר' מנחם בן שמעון ופרשנות מודרנית על אתר.

[18] למען ההשוואה, נציין שבספר דברים, הטומאה היא תוצאה של בשר טמא, בעלי חיים מטמאים, ביעור מעשרות, מחזיר גרושתו לאחר שנישאה לאחר, והלנת המת.

[19] זאת, בנוסף לפסוקים רבים בויקרא בהם טומאת העם קשורה מסוגים שונים (נידה, זב, צרעת וכדו') שאינם קשורים בעבודה זרה.

[20] טומאת המקדש מוזכרת לראשונה בפרק ה', יא, שנדון בעבר, וכן בפרק ט', ז וב-כ"ג, לח.

טומאת העם מוזכרת לראשונה בפרק י"ד, יא (לאחר ד', יג-יד – במעשה הסמלי) ואחר כך בעיקר בפרקים כ' ו-כ"ג.

טומאת הארץ מוזכרת לראשונה בפרק כ"ב. לטומאה זו אף תהליך טהרה ייחודי, אשר נעמוד עליו בעז"ה בפרקים ל"ו-ל"ט.

בעז"ה נדון במשמעות הטומאות אגב עיסוק בהקשרן בספר.

[21] את המונחים האלה יש להשלים ב'משכית' (צורה של פסל) בפרק זה, פסוק יב (שקיים בתורה בויקרא כ"ו, א ובבמדבר ל"ג, נב), וב'צלם', ביחזקאל מוזכרים שלושה סוגי צלמים: צלמי תועבותם (ז', כ), צלמי זכר (ט"ז, יז) וצלמי כשדים (כ"ג, יד); והשוו גם כן במדבר ל"ג, נב.

השורש נת"ץ מופיע בויקרא י"א, לה; י"ד, מה וכן גם בדברים ז', ה; י"ב, ג ובנוסף גם ביחזקאל ט"ז, לט - בהתייחסו לירושלים (אך גם בנבואה על צור בפרק כ"ו, פסוקים ט, יב).

הציווי שלא לאכול על הדם מופיע מספר פעמים במקורות הכוהניים ובספר דברים, יחזקאל מדגיש כי גם בכך חטא העם בפרק ל"ג, כה ופרק ל"ו, יג-יד.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)