דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא | דף ח ע"ב | עשה קניין באבדה ובהקנאה

קובץ טקסט

מקורות לשיעור

1.    ח: "שנים שהיו מושכין... ואיכא דאמרי הנהגה בגמל", רש"י ותוספות; רמב"ם הלכות אבידה י"ז, ה; ספר המקח וממכר שער י"ג, "ולעולם משיכת הבהמה... הכי הוא דרכן לרכוב"; רשב"א ט: ד"ה 'בעי ר' אלעזר'.
2.    רש"י ח. ד"ה 'דרכב קני'; ח: תוס' ד"ה 'רכוב עדיף'; מאירי ד"ה 'אמר המאירי' וד"ה 'זהו', שטמ"ק ח: בשם ריב"ש, רמב"ם הלכות אבידה י"ז, הלכות ו-ז. הלכות מכירה ב', הלכה ו והלכה י.

דף ט.

1. מושך בחמור ומנהיג בגמל

 "ר' יהודה אומר לעולם לא קנה עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור". (ב"מ דף ט.)

העקרון המנחה את ר' יהודה שקניין צריך להיות ב"אורחיה". לגבי קנין בדלאו אורחיה – לדוגמא, הנהגה בגמל – מצאנו ארבע שיטות בראשונים:

לפי שיטה אחת, היא שיטת רש"י ותוספות, מעשה דלאו אורחיה אינו מעשה הקנין.

הרמב"ם (הלכות אבידה, פי"ז ה"ה), לעומתם, סובר שהקנין כשלעצמו קונה, אלא שכאן מדובר בגמל של מציאה, ויש שני אנשים המנסים לקנותו – אחד מושך ואחד מנהיג. על מקרה כזה מדברת הגמרא, והדין הוא שמעשה הקנין שהוא יותר אורחיה יתגבר על מעשה הקניין האחר.

שיטה שלישית בהבנת פגם דלאו אורחיה היא שיטת הרשב"א (ט: ד"ה 'בעי ר' אלעזר'), הסובר כי קנין בדלאו אורחיה אינו מועיל בהנהגת בהמה דווקא כאשר הבהמה הולכת מעצמה, אבל אם כל הליכתה היא מכח הקונה, היא תיקנה בכוחו. 

שיטתו של רב האי גאון (ספר מקח וממכר, שער י"ג) היא שקנין בדלאו אורחיה אכן אינו קונה – אבל דווקא לגבי מציאה, ואילו בקנין מחבירו גם דלאו אורחיה יקנה. אך הבחנה זו מצריכה הסבר, שהרי אם דלאו אורחיה אינו מעשה קנין במציאה, כיצד מתבצע הקניין במקח וממכר?

כדי להסביר שיטת רב האי גאון, נציע שמעשה קניין יכול לפעול באחת משתי דרכים:

1.    על ידי מעשה מסוים, יוצר הקונה יחס של בעלים כלפי החפץ. על ידי הוכחת היחס הזה והצגתו, ממילא נוצרת הבעלות.
2.    על ידי המעשה, יוצר הקונה שליטה מעשית על השימוש בחפץ, והוא יכול לפיכך להשתמש בחפץ כפי רצונו.

לפי רב האי גאון, דלאו אורחיה מהוה בעיה רק לגבי מעשה בעלות שמביע יחס כלפי החפץ. אם, לדוגמה, אין דרך גמל בהנהגה, המנהיג אותו אינו נראה כבעלים בכלל, ועצם משמעות המעשה חסרה – ולכן הקניין לא חל. במעשה היוצר שליטה מעשית, מנגד, השליטה של הקונה אינה נפגעת על ידי כך שאינו נראה כבעלים. הרי בפועל הוא שולט בחפץ ולכן החפץ שייך לו על ידי מעשה זה, אף על פי שהדרך להוכיח את השליטה אינה כאורחיה.

עוד נאמר שבמציאה – בניגוד להקנאה – יש צורך דווקא במעשה המוכיח בעלות, אבל השתלטות על החפץ אינה קונה. נסביר זאת בכך שבמציאה צריך קודם כל להכניס את החפץ לעולם הבעלות. היות שזוהי חלות בחפצא, צריך מעשה בעלות. בניגוד לכך, במקח וממכר, שם אין הלוקח יוצר בעלות חדשה, אלא מעביר את הבעלות של קודמו לידיו. במקרה זה, הבעלות ביחס לחפץ קיימת כבר ואינה משתנה, אלא שעל ידי הקנין יש לקונה הזכות להשתמש בבעלות זו. יוצא, אם כן, שבאבידה צריך שמעשה הקניו ייעשה דווקא כדרך בעלים, אבל במקח וממכר, די במעשה שליטה להראות שהבעלות וזכויות הבעלות עברו לידיו של הקונה. מעשה הבעלות יוצר קנין חדש, ומעשה שליטה מיחס לשולט את הבעלות הישנה.

לאור החילוק שהצענו, יש להסביר מדוע רש"י ותוספות פוסלים קניין בדלאו אורחיה גם במקח וממכר. ניתן לומר שהם סוברים שכל קנין צריך להיות מעשה בעלות ואין דרך אחרת לקנות. אף על פי שהמעשה אינו יוצר בעלות חדשה ברמת החפצא, מכל מקום גם יצירת מעמד הגברא כבעלים מצריכה מעשה בעלות כדרך בעלים. אפשרות אחרת היא ששיטה זו מודה בהסבר שהסברנו ברב האי גאון, אלא שהם סוברים שאורחיה הוא תנאי גם במעשה שליטה, ולא רק במעשה המוכיח בעלות. הסיבה לכך היא שמעשה קנין מצד עצמו אינו מספיק, וצריך שהמעשה יהיה ניכר בציבור כקנין ושליטה. זהו חלק מעצם המעשה – להראות לעולם יחס מסוים לחפץ. רש"י ותוספות סוברים שבמעשה שהוא בדלאו אורחיה אין השליטה ניכרת כל כך, אף על פי שמעשית היא אינה נופלת ממעשה בדאורחיה. אפשרות שלישית להבנת שיטה זו היא שלדעתם מעשה דלאו אורחיה אינו מועיל, אך ורק כיוון שניתן לעשות מעשה אחר שהוא אורחיה, ויש להשתמש במעשה המתאים ביותר לחפץ. כך, לדוגמה, מצאנו שהאפשרות לקנות בהגבהה מבטלת קנין משיכה (ויש גם ראשונים שסוברים שדבר שדרכו דוקא במשיכה אינו נקנה בהגבהה).

2. רכוב לחודיה

הגמרא בהמשך (ח:) דנה האם "רכוב לחודיה" קונה או לא. תוספות ורוב הראשונים סוברים שרוכב הינו סוג של קנין משיכה, היות שהבהמה הולכת כתגובה למשקל היושב עליה.  עם זאת, מרש"י (ח. ד"ה 'דרכוב קני') משמע שבקניין רכוב אין תנועה של הבהמה כלל, וכן סוברים גם המאירי והריב"ש. אך טענה זו אינה מובנת כלל, שכן לא ברור מהו מעשה הקניין במקרה כזה.

המאירי טוען שהשאלה אם רוכב קונה, היא רק במציאה, אבל במקח וממכר צריך משיכה או מסירה דווקא, כמפורש במשנה בפרק הראשון בקידושין (כה:). מהרמב"ם (הלכות אבידה, פי"ז ה"ו-ז) משמע שגם הוא סבר כן, שכן הוא כתב:

"בהמת מציאה שקדם אחד ואחז במוסרה לא קנה עד שימשוך או ינהיג... היה אחד רכוב ואחד אוחז במוסרה הרוכב קנה הבהמה והמוסרה שעל לחיי הבהמה בלבד וזה שאחז במוסרה קנה ממנה מה שאחז בידו ושאר המוסרה לא קנהו אחד מהם".

הרמב"ם לא הזכיר שהבהמה מהלכת. אדרבה, לאור הרישא של דבריו, משמע שאין שם תנועה. אבל בהל' מכירה (פ"ב ה"ו) כתב: "... או רכב עליה והלכה בו", וכן בהלכה י' שם דייק לכתוב: "... הרי זה קונה ברכיבה, והוא שתהלך בו". משמע מדברי הרמב"ם שכשהקונה רוכב והבהמה לא מהלכת, יש  קניין דווקא במציאה אבל לא במקח וממכר. נראה לפרש, שרוכב לחודיה הוא מעשה בעלות בלבד, והישיבה על הבהמה מוכיחה את מעמד היושב כבעלים. (עיין בהלכות טוען ונטען פ"ט ה"ז – העוסק ברוכב כמוחזק וגם שם לא הזכיר הרמב"ם שהבהמה מהלכת). הרמב"ם, לפי זה, יסבור שרכיבה מועילה רק במציאה, אבל במקח וממכר מעשה בעלות אינו מספיק, וצריך מעשה שמראה העברה של החפץ מרשות לרשות. נסביר זאת, כפי שאמרנו לעיל, שבמקח וממכר בעלות קיימת כבר והיא ביד המקנה, ולכן עיקר תפקיד מעשה הקניין הוא להראות את המעבר מידי המוכר לידי הקונה, דהיינו העברה מרשות לרשות. זהו תפקידה של משיכה.

בריב"ש מצאנו קישור בין רוכב כקנין מיוחד לבין פסול דלאו אורחיה. בגמרא נאמר:

"אי הכי (שרוכב בעיר האמור שם היינו מנהיג ברגליו) רכוב בעיר מאי טעמא לא קני אמר רב כהנא לפי שאין דרכן של בני אדם לרכוב בעיר"                                                       (ט.)

אם כי, בסופו של דבר, דוחה הגמרא תירוץ זה. מכל מקום, משמע מהגמרא שברור שרוכב בעיר שאינו מנהיג ברגליו אינו קונה, והשאלה קיימת רק לפי הדעה שהוא גם מנהיג ברגליו. הריב"ש (בשטמ"ק) פירש, לפי שיטתו, שרוכב שאינו מנהיג ברגליו הוא כאשר אין הבהמה מהלכת כלל. להסברו, מובן שקניין בדלאו אורחיה אינו קונה, אלא רק "מפני שהוא משתמש בה כדרך שאדם משתמש בבהמות והוי דומיא דחזקה, משום הכי בעיר לא קנה שאין דרך בעיר לרכוב ולעמוד במקומו". באמת, לפי המסקנה, יוצא שמנהיג ברגליו קונה בעיר, ורוכב לחודיה קונה בשדה, אך אינו קונה בעיר. ניתן להסביר זאת כך: קנין רוכב לחודיה מהווה מעשה בעלות – או במקרה זה, הצגת בעלות, שכן אין כאן באמת מעשה. האדם נוהג בחפץ כבשלו, אף על פי שהוא אינו עושה דבר, אלא רק יושב. זו משמעות דבריו שקניין רכוב הוא דומיא דחזקה": כמו בקנין חזקה בקרקע, המיוסד על העובדה שהאדם מתנהג ביחס לקרקע כבעליה,  למרות שהוא אינו מכניס את הקרקע לרשותו. לאור זאת, פשוט שלאו אורחיה לא יועיל רק ברוכב לחודיה. אבל מנהיג ברגליו, שקונה מדין משיכה שמהווה מעשה שליטה, קונה בשל כך גם בלאו אורחיה.

לפי הריב"ש, יוצא שמעשה שליטה שאינו אורחיה קונה גם באבידה, דהיינו מנהיג ברגליו בעיר (לפי ההו"א בגמ' שם דף ט. שמדובר באבידה) ושלא כרב האי גאון. צריך לומר שהריב"ש סובר שאמנם מעשה שליטה בעצמו אינו פועל ליצור בעלות חדשה, אלא רק מעמיד מצב של שליטה בפועל על החפץ. יחד עם זאת, אם החפץ נמצא בשליטת אחד הצדדים, ממילא נוצרת בעלות שלו כלפי החפץ. לכן, אף על פי שהמעשה הוא לאו אורחיה, מכל מקום, אין הבעלות נובעת מהמעשה עצמו, אלא מהמצב של שליטת האדם, שבא בעקבות המעשה. זהו מצב מציאותי, שאינו תלוי בשאלה האם המעשה שיצר אותו היה בדאורחיה. לעומתו, מעשה בעלות – היוצר את הבעלות – צריך להיות כדרך הבעלים.

יש לציין כי קיימת קושיה על הריב"ש, לאור דעתם של רוב הראשונים, הסבורים שהנהגה בגמל אינה מועילה. לדבריו, כאמור, משיכה עצמה מועילה גם בדלאו אורחיה, מאחר שהיא מהווה מעשה שליטה, ואפילו באבידה. אפשר לומר שהריב"ש מחלק בין תפיסה בגוף הבהמה – אשר נחשבת למעשה שליטה מושלם – לבין הנהגה בגמל, שאין בה תפיסה בגופה, ולכן היא אינה יכולה להיחשב כמעשה שליטה, שכן האדם אינו באמת משתלט על החפץ, אם אין לו תפיסה בגופו. ברוכב יש תפיסה, כמו שאמרה הגמרא (ח:) שרוכב עדיף "דתפיס ביה". יתכן שדברי הריב"ש הם דווקא לשיטתו, כפי שביארנו, שמעשה השליטה באבידה צריך ליצור גם בעלות – ואם כן, הדבר אפשרי רק כשהשליטה נמצאת בידו ממש, שכן בעלות מוגדרת ברמה הבסיסית כתפיסה.

אפשרות אחרת לפרש ולחלק, שקיים הבדל בין לאו אורחיה בהנהגה בגמל, לבין לאו אורחיה ברוכב בעיר: הנהגה בגמל אינה דרך משיכה בבהמה זו כלל, בניגוד לרוכב בעיר, שהוא אכן מעשה הרגיל בבהמה, אלא שהמקום גורם. אם מדובר במעשה שמשפיע אך ורק כבעלות, כמו רוכב לחודיה, יתכן שכל מה שאינו כאורחיה יפקיע את הקנין, אבל רוכב ומנהיג ברגליו בעיר יועיל. בניגוד לכך, הבעיה בהנהגה בגמל שאינה פועלת כי היא "לאו אורחיה", אינה מדין ביטול חזותה כבעלות, אלא שמאחר שאין זו דרך משיכת הבהמה ותשמישה, אין משיכה זו נחשבת כלל כהכנסה לרשותו וכשליטה בה. הדבר מובן, שכן הבהמה אינה באמת ברשותו ובחצרו ממש, אלא מעשה המשיכה הוא מעשה שמיצג הכנסה לרשותו. לכן, אם האדם אינו משתמש בבהמה כדרכה, אז הסימטא לא נחשבת כרשותו לענין מעשה הקנין, מאחר שהוא אינו נראה כמשתמש בבהמה. ברכיבה בעיר, לעומת זאת, אין ספק שהסוס קיים כדי לרכוב עליו, והוא נחשב כאילו הכניסו לרשותו, אף על פי שעשה זאת בדרך בלתי מקובלת.

מקורות לשיעור הבא

  1. בבא מציעא י. "רב נחמן ור' יצחק..." עד המשנה. רש"י ד"ה 'הוי', 'חב', 'לא קנה'. תוספות ד"ה 'תופס'.
  2. ביצה לט. משנה, גמרא "איתמר ... הממלא".
  3. ביצה לט: "אלא הכא במגביה ... לא קנה". תוספות בבא מציעא י. ד"ה 'רב נחמן' "ורבינו תם פירש ... בבור".
    4. רמב"ן בבא מציעא י. ד"ה 'אמר ר' נחמן'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)