דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | דף צא ע"א-צא ע"ב | המבייש את עצמו

קובץ טקסט

 שיעור 15 / מעשה האישה והשמן ואיסור החובל בעצמו (צא.-צא:)

 

במסגרת השיעור היום נחזור לסיפא של המשנה צ: - המעשה באישה ובשמן - ונראה את דברי הגמרא עליה. לאחר מכן נעסוק בנושא שבו מתמקדת הגמרא – חבלה עצמית.

א. המעשה באישה ובשמן

שנינו:

"זה הכלל: הכל לפי כבודו. אמר ר' עקיבא: אפי' עניים שבישראל רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב. ומעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק, באת לפני רבי עקיבא, וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז. אמר לו: רבי, תן לי זמן, ונתן לו זמן. שמרה עומדת על פתח חצרה, ושבר את הכד בפניה ובו כאיסר שמן, גילתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה, העמיד עליה עדים ובא לפני רבי עקיבא. א"ל: לזו אני נותן ד' מאות זוז? א"ל: לא אמרת כלום, החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי - פטור, אחרים שחבלו בו - חייבים, והקוצץ נטיעותיו אף על פי שאינו רשאי - פטור, אחרים - חייבין".

טיעונו של פורע הראש הוא, למעשה, ביטוי לשיטת תנא קמא, שאין להעניק את הסכומים הקבועים ברישא לאדם שהוא מן המבוזים שאינם מכבדים את עצמם, ועל כן פגיעת הביוש בהם אינה כה חזקה. כפי שניסח זאת הרמב"ם:

"יש הכאות רבות שיש בהן בזוי וצער מעט ואין בהן נזק, וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים... במה דברים אמורים במכובד, אבל אדם שהוא מבוזה ואינו מקפיד בכל אלו הדברים וכיוצא בהן אינו נוטל אלא לפי מה שראוי לו וכמו שיראו הדיינים שהוא ראוי ליטול, לפי שיש בני אדם כעורין שאינן מקפידין על בושתם וכל היום מבזים עצמן בכל מיני בזוי דרך שחוק וקלות ראש או כדי ליטול פרוטה אחת מן הלצים המשחקים עמהם" (פ"ג ה"ח, הי"א).

פורע הראש הראה שהנפגעת מוכנה לחשוף את ראשה מיוזמתה עבור כאיסר שמן, ועל כן היא מן המבוזים. בקטע מקביל באבות דרבי נתן (פרק ג) מבואר שטענתו הייתה שלא מגיע לה כלום, אך גם אם לא נאמר כך – אין הצדקה לתת לאדם כזה 400 זוז, אלא רק "לפי כבודו".

תשובתו של רבי עקיבא כנגד שיטת ת"ק מבוארת בתחילת הקטע שציטטנו מהמשנה: "אפילו עניים שבישראל רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב" – תפיסה שוויונית של דמי הבושת (בדומה לשיטת רבי מאיר לעיל פו. אם כי רבי עקיבא מתייחס למקרי הסכומים הקצובים), שאומרת שאיננו בוחנים את מעמדו של המבויש הספציפי ואת סבלו האישי כתוצאה מן הביוש, אלא מחייבים על הפגיעה באדם באשר הוא.

ואולם, כאשר בוחנים את תשובת רבי עקיבא לפורע הראש אנו מופתעים לגלות נימוק שונה: "החובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי - פטור, אחרים שחבלו בו – חייבים". מדוע אין רבי עקיבא חוזר על טיעונו שבראש הדברים? ייתכן שטיעונו של רבי עקיבא ברישא היווה התמודדות עם טענת ת"ק שיש להבחין בין אנשים שונים בהתאם למעמדם הכלכלי-חברתי. הבחנה זו אינה מקובלת על רבי עקיבא, הגורס שבהקשר זה יש לתת את משקל הבכורה לכך שכולנו בני אברהם, יצחק ויעקב. ברם, אין בכך התמודדות עם שאלת המבוזים שאינם מקפידים על כבודם – מדוע לא נאמר שבושתם נמוכה יותר. על כך בא להשיב טיעונו של רבי עקיבא לפורע הראש.

ברם, קשה להבין מה נימוק זה אומר וכיצד הוא מתמודד עם טיעונו של הפורע. הלוא הפורע לא הביע ביקורת על התנהגותה של האישה, אלא רק קבע שהתנהגות זו מלמדת שהיא מן המבוזים שאינם מקפידים על כבודם ובושתם אינה גדולה. כפי שציינתי לעיל, הוא אינו בהכרח טוען שאין להטיל עליו אחריות כלל, אלא רק שאין הצדקה לחיוב 400 זוז.

ניתן להציע, שלגישת רבי עקיבא כאשר אדם מבייש את חברו ומבזה אותו, אין הוא מוריד בכך את מדרגתו, שכן זו נותרת כשהייתה בשל מעלתו הסגולית של אדם מישראל. החיוב הוא על הפגיעה המכאיבה באדם שנמצא במדרגה סגולית זו, אך לא על פגיעה שמצליחה להוריד את מעלתו של המבויש. והוא הדין כאשר אדם פוגע ומבייש את עצמו:[1]. האיסור נובע מכך שהגורם הנפגע הוא דמות האדם בעלת הערך הסגולי ואף עצם צלם האלוקים שנפגע, ועל כן אסור לאדם לעשות כן גם לעצמו. לשיטת רבי עקיבא, גם כאשר האדם מבייש את עצמו אין זה מורידו ממדרגתו, משום שכלל לא ניתן להפחית ממדרגה זו, שאינה שייכת לאדם המבויש. וזהו טיעונו של רבי עקיבא: "לא אמרת כלום, החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי - פטור, אחרים שחבלו בו – חייבים". לאמור, טיעונך שהאישה לא נהגה כבוד בעצמה אינו רלוונטי, משום שגם כאשר היא עשתה כן הדבר היה אסור בשל הפגיעה בצלם אלוקים, אלא שכאשר היא עושה זאת אין לכך השלכות ממוניות. כמובן, אף תנא קמא שעליו הסתמך פורע הראש מסכים לכך שאדם הפוגע באוזנו האחת ובאו אחרים ופגעו באוזנו השנייה זכאי לפיצוי מהם על האוזן, משום שהפגיעה הראשונה לא הפחיתה את מעמדו כנחבל לגבי פגיעות אחרות; אך לשיטתו אי-הקפדתו על כבוד עצמו מורידה ממדרגתו לעניין בושת. לכך אין רבי עקיבא מסכים: גם הפגיעה בבושת היא פגיעה שאינה מורידה ממדרגתו של הנפגע, ועל כן הוא עדיין זכאי לפיצוי רגיל מאחרים שפגעו בו.

על פי הקריאה המוצעת, חומרתו של רבי עקיבא מסתייעת מכך שיש לאדם איסור לחבול ולבייש את עצמו. אמנם, הסוגיה הביאה גם ברייתא הפוכה, שלפי מסקנת הסוגיה על פי התוספות הנ"ל חלוקה על משנתנו, ומציגה את שיטת רבי עקיבא באופן שונה: "אמר לו ר' עקיבא: צללת במים אדירים והעלית חרס בידך, אדם רשאי לחבל בעצמו!". לגישה זו, טיעונו של רבי עקיבא דווקא נסמך על ההיתר שהיה לאישה לנהוג בעצמה כחפצה: המעשה שלך היה אסור והמעשה שלה היה מותר. וכיצד מתמודד הדבר עם טיעונו של הפורע? בדוחק יש לומר, שההיתר מלמד אותנו שכאשר אדם מבצע בעצמו פעולות שכאלו אין הדבר פוגע במדרגתו, שכן רק עשייתם בדרך תוקפנית גורמת לפגיעה בכבודו. אך לא משמע כן מלשון הברייתא, וצ"ע.

ב. איסור החובל בעצמו

מוקד הדיון בגמרא אינו בהבנת טיעונו של רבי עקיבא, אלא בקביעתו במשנה שלאדם אסור לחבול בעצמו, לעומת קביעתו בברייתא שאדם רשאי לחבול בעצמו. הגמרא מציעה הבחנה בין חבלה לבושת, אך לבסוף מסיקה שמדובר במחלוקת תנאים (אליבא דרבי עקיבא) אם חבלה עצמית מותרת. הרמ"ה בשטמ"ק בסוגייתנו פסק כדעות המתירות, ובטור בסימן ת"כ משמע שקיבל את שיטתו, אך הרמב"ם (פ"ה ה"א) והשו"ע (ת"כ, לא) פסקו לאסור, וכן הלכה. נעיין אפוא בגדר איסור החבלה העצמית וביחסו לאיסור החובל בחברו. נזכור, שהחובל בחברו עובר על לאו: "ארבעים יכנו לא יסיף"; וכשאין במכה שווה פרוטה הוא חייב במלקות.

במקור האיסור לחבול בעצמו העלתה הגמרא שלוש הצעות. הראשונה נסמכת על הכתוב "ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש" (בראשית ט', ה), שהוא המקור לאיסור התאבדות. לא נעסוק היום בגדרו של איסור התאבדות, אך נציין ששאלה חשובה לגביו היא אם מדובר באיסור נפרד ונבדל מלאו ד"לא תרצח" ואולי אף מגדר "שפך דם האדם באדם דמו ישפך", או שמא הוא מהווה ביטוי לכך שנפש האדם אינה קניינו והאיסור הוא איסור ככל רציחה אחרת, אלא שכמובן אין מקום להעניש עליה בחיוב מיתה[2]. להבנה השנייה, יש מקום לומר שגם ההרחבה לחבלה עצמית מלמדת על איסור מקביל לזה של החובל בחברו. אולם, הגמרא דוחה מקור זה, שכן ייתכן שאכן יש איסור לאדם ליטול את נפשו, שכן חייו אינם קניינו המסור בידו, אך כל עוד הוא חי בעולם הזה גופו מסור בידו והוא רשאי לפגוע בו, ואין ללמוד מכך איסור חבלה. אמנם, בתוספתא נראה שמקור זה עומד בעינו:

"וכשם שחייב על נזקי חבירו כך הוא חייב על נזקי עצמו. הוא עצמו שרק וטס בפניו כנגד חבירו, מתלש בשערו מקרע את כסותו משבר את כליו מפזר את מעותיו בחמתו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, שנאמר 'ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש'"         

(פ"ט הי"א).

למדנו מהתוספתא, שמפסוק זה ניתן ללמוד איסור על חבלה עצמית, ביוש עצמי (כמובן – רק לעיני אחר, שרק זה מיקרי ביוש), ואף על פגיעה עצמית בממון. הפגיעה בממון אינה אסורה כאן מכוח "בל תשחית" אלא מצד הפגיעה של האדם בעצמו. מדובר באדם הפוגע בעצמו ובממונו בחמתו, ונראה שיש בכך איסור בפני עצמו (אם כי ניתן לומר שגם איסור זה מקביל לאיסור להזיק לחברו, אך הדבר דחוק).

המקור השני המוצע הוא מצד "בל תשחית". הגמרא דוחה זאת, שאפשר שאיסור זה תקף בהשחתת בגדים, שכן זה "פסידא דלא הדר", ולא בהשחתת הגוף. משמע, שודאי שבחבלה שאינה חוזרת יש איסור "בל תשחית" (ומסתבר שלכך יודה אף הרמ"ה, כפי שמשמע מדבריו בשטמ"ק). מכל מקום, מקור זה ודאי נראה כנבדל מאיסור החובל בחברו, שכן הוא אינו נוגע לפגיעה אישית אלא להשחתת העולם, ובכלל זה נכסי הפקר.

המקור השלישי הוא דבריו הידועים של רבי אלעזר הקפר, הסובר שיש חטא בכך שאדם מצער עצמו מן היין ומהנאות העולם הזה, ולשיטתו ודאי שאסור לאדם לפגוע בעצמו[3]. ברור שמקור זה אינו מחבר את איסור החובל בעצמו לאיסור החובל בחברו, אלא מהווה גדר כללי ביותר של בעייתיות בגרימת צער עצמי.

אם כן, ניתן לכאורה להסיק מהסוגיה שגם אם קיים איסור חבלה עצמית, הוא אינו קשור לאיסור החובל בחברו ומהווה דין עצמאי ונחות בחומרתו.

ואולם, ברמב"ם מתקבל רושם שונה ומורכב יותר. את דברי הגמרא בעקבות רבי אלעזר הקפר הרמב"ם פוסק בהלכות דעות, ושם משמע שאכן מדובר בגדר מוסרי כללי:

"שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד"

                                             (פ"ג ה"א).

נראה מדברי הרמב"ם שמדובר במידה רעה, ואפשר שגם באיסור דרבנן. הרמב"ם אינו מציין במפורש את החובל בעצמו, אף שברור שהדברים הכתובים כאן נכונים גם לגביו (וראה באריכות גדולה בדברי הלח"מ שם).

אולם, בהלכות חובל ומזיק נראה מדברי הרמב"ם שבחובל יש לאו דאורייתא מוגדר, התקף הן בחובל בחברו והן בחובל בעצמו. נראה שהרמב"ם הבין בסוגייתנו שמעבר לנכונותה הכללית של דרשת ר"א הקפר, העיקרון הנובע ממנה, שאסור לאדם לצער את עצמו, לימד אותנו שכאשר יש איסור תורה מוגדר בדבר פגיעה באחרים הוא תקף גם ביחס לפגיעה עצמית, ועל כן לגבי חובל בעצמו יש לאו של ממש[4]. נעיין אפוא בדברי הרמב"ם:

"אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון הרי זה עובר בלא תעשה, שנ' 'לא יוסיף להכותו'...

המכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה, שהרי אין כאן תשלומין כדי שיהיה לאו זה ניתן לתשלומין"         (פ"ה ה"א, ה"ג).

הרמב"ם פותח: "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו". מכאן משמע שהאיסור הוא אחד ומשותף לשני המקרים. אמנם, ברור שאין חיוב ממוני בחובל בעצמו, ובעבר (שיעור 8) אף העלינו שככל הנוגע לפן הממוני לחובל בעצמו כלל אין שֵׁם חובל. אך מסתבר שגישה זו נותנת מעמד עצמאי לאיסור לחבול, ובמידה מנתקת אותו מיסודות של אלימות בין אישית וממקדת אותו בפגיעה בגוף שנברא בצלם אלוקים (וראו דברי הרב זוין במאמרו "משפט שיילוק לאור ההלכה"[5], שהאריך להראות שאין גופו של האדם קניינו, תוך דיון, בין היתר, בסוגייתנו). עם זאת, מן ההמשך משמע שדין מלקות בחבלה שאין בה שווה פרוטה לא נאמר בחובל בעצמו ("המכה את חבירו..."), ואילו היה זה תקף בחובל בעצמו, כל חובל בעצמו היה חייב מלקות, שהרי אין כאן חובת תשלום - כמו בחבלה שאין בה שווה פרוטה (אם כי יש שהבינו בתוספות שבועות לו. ד"ה ושמור שחובל בעצמו חייב מלקות). דבר זה יתבאר בהמשך.

משמע מדברי הרמב"ם, שישנה הבחנה בין "החובל" לבין "המכה". אינני יודע בדיוק מהי מכה שאינה בגדר חבלה, אך ככלל נראה שהכוונה היא לתקיפה שאינה גורמת לנזק גופני של ממש, ואילו גרימת נזק גופני היא בגדר חבלה גם אם אינה פוגעת בראשי איברים שאינם חוזרים. [על כן, "הכאה שאין בה שוה פרוטה" אינה מחזה נדיר כלל ככל הנוגע לחיוב נזק, אך ייתכן שבפועל הדבר נדיר בשל חיובי צער ובושת].

נראה מדברי הרמב"ם, שהתנאי של "דרך נציון" (שחלק מן האחרונים גרסוהו כ"דרך בזיון") נאמר רק ביחס למכה אדם, ולא ביחס לחובל. החבלה נאסרה בשל הפגיעה בגוף, ועל כן הנופך האלים של "דרך נציון" אינו תנאי הכרחי לגביה. מהקטע המצוטט משתמע, שבתוך איסור התורה המדובר ישנם למעשה שני דינים שונים. דין אחד נוגע לפגיעה אלימה בזולת, והוא האיסור המרכזי שנלמד מ"לא יוסיף להכותו"[6]. דין זה איננו תקף בחובל בעצמו, שכן קשה לראות כאן אירוע אלים ואין זה דרך נציון (אפילו כאשר אדם חובל בעצמו בחמתו). בדין זה נאמר חיוב מלקות. הדין השני נוגע למעשה של חבלה ופגיעה בגוף שנברא בצלם. בדין זה אין תנאי של דרך נציון והוא תקף בחובל בעצמו באותה מידה שבה הוא תקף בחובל בחברו. על דין זה אין חיוב מלקות, אף שנראה מדברי הרמב"ם שאף הוא כלול בלאו דאורייתא ("ולא החובל בלבד אלא כל המכה"), וכפי שמצינו בהקשרים שונים בדברי הרמב"ם שבתוך לאוין דאורייתא ישנם איסורים פריפריאליים שאף שהם כלולים מדאורייתא בלאו אין עליהם מלקות, ואכמ"ל. על כן, יש להניח שהחובל בחברו שלא בדרך נציון עובר באיסור דאורייתא אך אינו לוקה, ורק המכה חברו שלא בדרך נציון אינו עובר בלאו. כמו כן, המכה עצמו מבלי לחבול אינו עובר בלאו, אף שמסתבר שמידתו מידה רעה והתנהגותו אינה הולמת את הוראת הרמב"ם בהלכות דעות לפי דרשת ר"א הקפר. דרשת ר"א הקפר לימדה על מידה רעה שיש לה משמעות בפני עצמה, ובנוסף לכך - כאמור לעיל – היא לימדה אותנו שלאוין שעניינם פגיעה תקפים גם בפגיעה עצמית, ועל כן דין חובל בעצמו זהה לחובל באחרים (מה שאין כן באיסור הכאה, שכל מהותו היא דרך נציון, וזאת לא ניתן להעביר למכה עצמו). כמובן, החובל באחרים דרך נציון עובר באחת על שני הדינים הנלמדים מהפסוק.

אציין, שההסבר המוצע ברמב"ם אינו מוסכם באחרונים, שלא אסקור כאן את דבריהם, והנראה לענ"ד כתבתי. אזכיר רק שתי נקודות:

1.        הנחתי שלדעת הרמב"ם איסור חובל בעצמו הוא מדאורייתא ומאותו מקור של איסור חובל בחברו. אך רבים הבינו שהוא אסור ממקור אחר ואולי אף מדרבנן גרידא (וממילא מובן לגישתם מדוע אין מלקות בחובל בעצמו). ראו למשל דברי הראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת דעת כהן סי' קל"ח: "האיסור לחבול שהקדים הרמב"ם שם לפני זה, - בין אם הוא אי' דאורייתא או דרבנן, אם הוא נמשך מהא דדמכם לנפשותיכם אדרש או מהא דנזיר חוטא...". בהקשר זה אזכיר כי האגרות משה (ח"א חו"מ סי' קג, ח"ב חו"מ סי' סו) התייחס לדברי התוספות בסוגייתנו (ד"ה אלא האי תנא), שהבהירו שהאיסור לחבול בעצמו הוא גם לצורך, והתקשה בהם, שכן ברור שמותר לאדם לצער עצמו מן היין לצורך אחר. בתשובה הוא מחלק בין צער הנובע מאי-סיפוק תאוה, שלגביו ברור שתאוה אחרת גורמת לכך שבחשבון הכולל האדם קיבל החלטה שגורמת לו פחות צער, לבין חבלה עצמית, שיוצרת צער ברור כשלעצמה, ולגביה תועלת חיצונית אינה מאפשרת לומר שלא היה כאן צער. לדברינו בדעת הרמב"ם הקושיה מעיקרא ליתא, שכן המקור מרבי אלעזר הקפר רק לימד אותנו שאיסור "לא יוסיף" שייך גם בחובל עצמו, ומרגע שאיסור זה תקף מובן שאין בעצם הצורך בכדי להתירו, ואין הוא כפוף לגדריו של איסור מצער עצמו מן היין.

2.        על פי ההסבר שהצענו ברמב"ם, התנאי של "דרך נציון", שכאמור לעיל חלק מהאחרונים גרסוהו כ"דרך בזיון", אינו תקף בחובל בעצמו, ולצורך העניין גם בחובל בחברו, אלא רק במכה חברו. לכך שותף, בין היתר, גם הראי"ה בתשובתו הנ"ל. אך האגרות משה זצ"ל, ועמו גם הגר"ע יוסף שליט"א (שו"ת יבי"א ח"ח חו"מ סי' י"ב) נטו להבין שאף החובל בעצמו אינו עובר אלא בדרך נציון או בזיון. כמובן, אם גורסים "דרך נציון" (ובכתבי היד של מהדורת פרנקל זו הגרסה היחידה), עלינו לצמצם את האיסור לאדם שחובל בעצמו בחמתו ולהיות מוכנים להגדיר זאת כ"דרך נציון".

איסור חובל בעצמו נידון רבות בפוסקים סביב נושאים שונים כגון ההיתר לבצע ניתוחים פלסטיים, בעקבות דברי התוספות שהזכרנו, שהאיסור לחבול הוא גם לצורך. יש שהסיקו מכך לאסור ניתוחים אלו, אך יש שהתירו, ובהם הגר"ע יוסף בתשובתו הנ"ל, שהסתמך בין היתר על כך שאין זה דרך נציון או בזיון. לא אמצה כאן נושא זה, אך אציין שלעניות הבנתי, כאמור לעיל, קשה להסתמך על כך, שכן אין דרישה של דרך נציון בחובל אלא רק במכה חברו. על כן, לענ"ד הדרך שבה יש לצעוד היא לבחון אפשרות לומר שהפעולה כלל אינה בגדר חבלה אלא בגדר תיקון. המבחן לכך הוא, בסופו של דבר, מבחן ערכי – אם המטרה נראית לנו חשובה, אנו נגדיר את הפעולה כפרוצדורה רפואית נכונה, ובתור שכזו היא לא תיחשב כפעולה של חבלה שניתן להתירה בשל הצורך, אלא כפעולה של תיקון (כפי שברור לענ"ד שכריתת איבר חולה אינה מותרת רק בשל פיקוח נפש, אלא כלל אינה בגדר מעשה חבלה). אמנם, כאשר מבצעים בגופו של אדם פעולה רפואית שנועדה לסייע לאדם אחר, מסתבר שלא ניתן לראות כאן תיקון אלא רק חבלה הנעשית לצורך, ועל כן בפשטות אין להתיר זאת אלא משום פיקוח נפש, וצריך עיון בדבר. וראה באגרות משה (ח"א חו"מ סי' קג) שלא התיר תרומת דם אלא משום קיומן של תפיסות שהקזת דם מועילה רפואית, ולדברינו מובן הקושי להתיר, אם כי לעניות הבנתי במציאות המוכרת לנו תרומת דם היא בגדר פיקוח נפש וחולה לפנינו בלי שום פקפוק.

לשיעור הבא:

בשבוע הבא נתקדם בגמרא עד המשנה הבאה (צב.) ונעיין בשני נושאים חשובים ומעניינים שסוגיה זו היא אחת האכסניות המרכזיות של כל אחד מהם:

א. חיוב י' זהובים בחוטף מצוה מחברו

"תני רבה בר בר חנה... ליתן לו עשרה זהובים"; חולין פז. "תניא אידך ושפך וכסה מי ששפך... כוס של ברכה ישוה ארבעים זהובים".

רא"ש אצלנו באמצע סימן ט"ו "איכא מאן דאמר הא דחייבו... לכוס של ברכה"; תוספות אצלנו ד"ה וחייבו; תוספות בחולין ד"ה וחייבו; רא"ש בחולין פרק ו סימן ח'.

מה ניתן ללמוד מהמקורות הנ"ל על גדרו של חיוב י' זהובים ועל המצוות המדוברות?

ב. איסור בל תשחית

"אמר רב: דיקלא..." עד המשנה (צב.); רמב"ם הל' מלכים פ"ו ה"ח-ה"י; [ספר המצוות ל"ת נ"ז, רמב"ן במצוות העשה ששכח הרמב"ם לדעתו, המצוה השישית].

באילו מקרים אין איסור השחתה? האם יש מטרות שמתירות השחתה או שמא כלל אין מדובר בהשחתה?

 

 

[1] דבר זה נראה בבירור מפשטות משנתנו, ואף שהגמרא הציעה אחרת, התוספות (צא: ד"ה אלא) הסבירו שלמסקנת הגמרא אין הדבר כן, ובתוספתא (פ"ט הי"א) מפורש שיש איסור שכזה; אך ראה מאירי על אתר, שהבין שלמסקנה חבלה עצמית אסורה וביוש מותר.

[2] "ולפי המבואר בפסיקתא רבתי (ריש פרשה כ"ה) גם הורג עצמו עובר בלא תרצח דדריש לא תרצח לא תתרצח עיין שם. וכ"כ בהלכות קטנות (ח"ב סי' רל"א) עיין שם. וכ"כ בפשיטות הר"ב בית מאיר ביו"ד (סי' רט"ו סעי' ה') עיין שם. ובמק"א הבאתי ג"כ ראיה לזה מהירושלמי (פ"ק דברכות הלכה ה') עיין שם היטב" (ביאור הר"י פערלא לספהמ"צ לרס"ג, עשין כח).

[3] התוספות אצלנו (ד"ה אלא שציער) ערכו דיון מעניין בשיטת רבי אלעזר הקפר. שיטתו מובאת בסוגיות רבות בש"ס, ומרובן משמע כפשוטה, שהחטא הוא בעצם קבלת הנזירות, בשל ראייה שלילית של התנזרות מהנאות העולם הזה. אמנם, הפסוק שעליו מסתמך רבי אלעזר הקפר, "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו', יא), נאמר ביחס לקרבנות נזיר שנטמא למת, אך בגמרא בנזיר יט. נאמר במפורש: "קסבר ר' אלעזר הקפר: נזיר טהור נמי חוטא הוא, והיינו טעמא דכתיב בנזיר טמא, הואיל ושנה בחטא". מאידך, בנזיר ג. נאמר "דאפילו לרבי אלעזר הקפר, דאמר: נזיר חוטא, הני מילי גבי נזיר טמא, דאיידי דבעי מיסתר, דאמ' רחמנא: 'והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו', התם הוא דלמא אתי למיעבר על נזירותיה, אבל נזיר טהור לאו חוטא קרי ביה". התשובה שהביאו התוספות בשם רבנו תם לקושי זה מעניקה בעצם פרשנות חדשה לשיטתו של רבי אלעזר הקפר בנזיר. רבנו תם מזכיר את הדין המיוחד של תענית חלום בשבת, שאדם שחלם חלום רע המצדיק תענית יתענה אף בשבת, ולאחר השבת יתענה תענית שנייה ככפרה על כך שהתענה בשבת. זהו דין ייחודי ביותר בכך שההלכה מציבה כלפי אדם דרישה נורמטיבית לעשיית מעשה שאותו היא עצמה רואה בשלילה עד כדי כך שהיא מחייבת בסנקציה בעטיו. ואלו דברי רבנו תם: "דהא דקאמר דלא הוי חוטא היינו שמצוה גדולה מן העבירה דמצוה לידור כדאמר (ריש סוטה) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ומכל מקום קצת יש חטא מידי דהוי אמתענה תענית חלום בשבת שקורעין גזר דינו ונפרעין ממנו תענית של שבת מאי תקנתיה ליתיב תענית לתעניתא שהמצוה גדולה מן העבירה וה"ק בנזיר אפי' ר' אליעזר דאמר נזיר חוטא ה"מ נזיר טמא שהוא עיקר חוטא אבל נזיר טהור לא חשיב רבי אליעזר כ"כ חוטא". ובמה הופך הנזיר החוטא להיות "עיקר חוטא"? לענ"ד, שיעור דברי רבנו תם כך הוא: ר"א הקפר רואה בנזירות מחיר של התנזרות בעייתית מן העולם הזה. עם זאת, ההתקדשות שמושגת על ידי הנזירות מצדיקה מחיר זה, ואף עשויה להגדיר את הנזירות כדבר מבורך (וסיומה עשוי להיחשב לבעייתי, ראה רמב"ן במדבר ו', יד). ברם, כאשר הנזיר נטמא וסותר את ימי נזירותו, הוא סותר את קומת הקדושה שבנה, ונותר עם המחיר ששולם ללא התועלת שמצדיקה אותו. על כן, מחד נכונים דברי הסוגיה בנזיר יט. שאף בנזיר טהור יש חטא לשיטת ר"א הקפר, ועם זאת מובנים דברי הגמרא בנזיר ג. שרק בנזיר טמא יש צורך בכפרת החטא.

[4] מעין כך ראיתי במאירי בסוגייתנו, שהבין שדרשת ר"א הקפר לימדה אותנו על תוקפו של איסור אחר בחבלה עצמית – לא "לא יוסיף" אלא "ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש"; שאין הוא בקטלא בלבד אלא גם בחבלה. אך להבנת המאירי מדובר באיסור מדברי סופרים, ולא בלאו דאורייתא כפי שלענ"ד משתמע ברמב"ם.

[5] הרש"י זוין, לאור ההלכה (תשס"ד) עמ' תג-תכח.

[6] בפסוק נאמר "ארבעים יכנו לא יסיף פן יסיף להכתו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך". דברי הרמב"ם "לא יוסיף להכותו" הם הכלאה של חלקי הפסוק השונים. לאור דברינו בשיטת הרמב"ם, שבתוך פסוק זה גלומים שני דינים שונים, מושך לומר שדינים אלו נלמדים מן הכפילות של "לא יסיף" ו"פן יסיף", אך מובן שאין לכך כל בסיס.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)