מעמידו על האמת

 

אנחנו בני האדם, ועוד הרבה יותר מזה הישראלים - מרבים להעיר אחד לשני, לבקר אחד את השני, להוכיח אחד את השני, "לרדת" בלי סוף על אחרים; הכול מתוך הרגשה שהאמת מדברת מתוך גרוננו. אנשי אמת אנחנו, ואנו דואגים שהאמת תופיע בעולם. אנחנו אמורים לתקן כל מה שאנחנו פוגשים, ובפרט את חברינו. אם ננסה לבדוק את התוצר של ביקורתנו, נגלה שהוא דל מאוד. מכל הירידות וההערות, והתוכחות, מעט מאוד משתנה - כמעט ולא כלום. למה? למה דברינו כל כך לא יעילים? ואם כך המצב, למה אנחנו ממשיכים במאמץ כל כך מרובה ללא תוצאות? התחושה הראשונית היא שהזולת עיקש, פתלתול, שונא תוכחות, שונא את האמת ובורח ממנה.

אמנם הדבר נכון במידה מסוימת, (כמובן שהדברים נכונים גם כלפינו) אבל נראה שבתוכחתנו האמיתית כל כך, מבלי משים, טמון הרבה שקר. אנחנו מעירים קודם כל כי משהו בתוכנו רוצה להרגיש שאנחנו אנשי אמת, רודפי צדק, מתקני עולם. נמען התוכחה מרגיש בכך, ואין אדם שרוצה לקבל נזיפות, הערות והטחות, כדי שחברו ירגיש טוב עם עצמו. נדמה כי זאת התשובה לשתי השאלות ששאלנו (מדוע השומע לא מפנים, ולמה המשמיע ממשיך להשמיע). אם ננסה להעיר אך ורק אחרי שבדקנו את עצמנו, והבאנו את עצמנו למצב שבו רק האמת מדברת מתוך גרוננו, שרק הרצון שההתנהגות תהיה מתוקנת, ורק הדאגה האמיתית לחבר מביאה אותנו להעיר לו - נמצא שהדברים יפלו על אוזניים קשבות, וגם יפעלו. עוד יותר מכך נשיג אם סיבת דברינו תהיה עליונה יותר: הערכת החבר, ראיית גודל אישיותו, והרצון לתרום משהו לגודל אישיות זו: המעורר רוצה לזכות להוסיף אמת, דהיינו תיקון לחבר שאותו הוא כל כך מעריך, מעריץ ומתפעל ממנו. דברים שיוצאים מלב חם ואוהב כזה, יפלו על לב קשוב, פתוח, מקבל.

אחת מהמידות של קניין תורה היא "מעמידו על האמת". האפשרות להעמידו על האמת, לפי מה שתיארנו, אינה אפשרות פשוטה, ורחוקה מלהיות זמינה. כדי להעמיד את חברנו על האמת בצורה פועלת, שבאמת משפיעה, עלינו להתעלות לגבהים שתוארו. גבהים אלה, הם מרכיבי יסוד בקניין תורה.

עד כאן בחיים בכלל, ונעיר גם לגבי היחס ללימוד תורה עם החברותא, בפרט. באופן טבעי, כל לומד חי בהרגשה, שהאמת מורה את דרכו. מה שמנחה את האדם בתוך כדי לימוד, זה הרצון להבין. אבל, בעלמא דשקרא השקר לא מוותר על כניסתו לכל מקום אפשרי, ונדמה שגם על כניסתו לעולם הלימוד הוא לא מוותר. תחת מעטה הרצון להבין, מנסה היצר לפתות אותנו בדברי שקר נלווים. הרצון לחדש, הרצון להגיד את ה"וורט" שלי ואת את ה"חידוש" שלי, מדריך הרבה את נסיוננו להבין. מי מאיתנו לא שמע הסבר, ואפילו דרשה, שרחוקים מלהיות ההבנות הפשוטות בפסוק או בסוגיה: הדובר רוצה להגיד משהו משלו ותולה זאת בפסוק, בעוד שפשטו של פסוק מאוד רחוק מרעיון זה. לימוד אמיתי פירושו קודם כל ביטול עצמי אל הכתוב: ביטול הרצון לחדש; ביטול הרצון להגיד רעיון משלי ולתלות אותו בכתוב; ביטול הרצון להבין טוב יותר מהחבר; להופיע מולו כחכם יותר; מוצלח יותר; מהיר הבנה יותר; לבטל את דבריו ולהוכיח את צדקת דבריי. לימוד לאמיתה של תורה, מחייב ביטול כל מה שחוץ לניסיון האמיתי להבין מה הכתוב. רק לימוד כזה הוא לימוד לאמיתה של תורה; ורק יחס כזה אל החבר או החברותא, יביא אותו לקבל את דבריי ויזכה אותי, להעמידו על האמת.

"תורת אמת הייתה בפיהו" (מלאכי, פרק ב', פסוק ו'): בבית המדרש של ישיבת הר עציון, זכינו ללמוד תורה מפי הרב עמיטל זצ"ל, ובהמשך מפי הרב ליכטנשטיין יבל"א. אם באנו לעמוד על המרכיב הכי ראשוני ויסודי בלימוד שלמדנו מהם, דומה שזוהי מידה זו: תורת אמת, עמידה על האמת, והעמדת החברותא-חבר, על האמת. אמת גדולה בתורה, אמת גדולה עוד יותר בחיי תורה - בחיים על פי תורה.