תמיד | דף לא | מעלין בקודש

כלל נקוט בידינו ש"מעלין בקודש ואין מורידין". כלל זה נפוץ מאוד בדברי הגמרא והפוסקים, והוא מיושם בתחומים שונים ומגוונים. עם זאת, המקור התנאי המרכזי לכלל זה נאמר דווקא במשנה המובאת בסוגייתנו (לא עמוד ב) ונזכר גם במסכת שקלים ומסכת מנחות:

"ובאולם שנים [=שני שולחנות] מבפנים על פתח הבית, אחד של כסף ואחד של זהב. על של כסף נותנין לחם הפנים בכניסתו, ועל של זהב ביציאתו, שמעלין בקודש ולא מורידין".

המשפט "מעלין בקודש ואין מורידין" ניתן להיקרא בשתי דרכים שונות:

א. מותר רק להעלות בקודש ולא להוריד.

ב. ראוי להעלות בקודש, ולא ראוי להוריד בקודש.

כלומר, יש לדון האם הרישא של המשפט, "מעלין בקודש", עניינה הוא רק שאין איסור להעלות בקדש, או שעניינה הוא שראוי לנסות להעלות בקדש.

בעוד שההבנה הראשונה היא הפשוטה יותר, הרי שבעל הקרן אורה דייק ההיפך מן הגמרא במנחות (צט עמוד ב). הגמרא שם הביאה מקור אחד לכך שאין מורידים ולאחר מכן טרחה להביא מקור נוסף לכך שמעלין:

"ומנלן דמעלין? אמר רבי אחא בר יעקב, דאמר קרא: 'את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים ציפוי למזבח כי הקריבום לפני ה' ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל', בתחילה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח".

הקרן אורה על אתר העיר:

"משמע מזה דחיוב להעלות דוקא, דאל"ה למה לי קרא דמותר להעלות, וצ"ע בדברי הראשונים ז"ל ".

טענתו של הקרן אורה היא שאין שום סברה לומר שאסור להעלות בקודש, וממילא הצורך במקור מיוחד מלמד על כך שיש חיוב להעלות בקודש ולא על היתר בעלמא. אמנם יש מקום לבעל הדין לחלוק ולומר שאכן יש צורך בפסוק בכדי ללמד על ההיתר להעלות בקדש. זאת משום שאפשר להבין שכאשר קדושה מסוימת חלה על החפץ שוב אי אפשר להעלות ולשנות אותה, בדומה לדין "דיחוי" בקדשים שעניינו הוא שכאשר חלה קדושה פגומה על חפץ שוב אי אפשר להחיל עליו קדושה מלאה ומתוקנת. כמו כן, יש לדון מהו בדיוק אותו "חיוב להעלות", ומהי משמעותו המעשית.

על כל פנים, ייתכן וניתן לראות את הדיה של חקירתנו בסתירה שבין דברי רש"י במנחות ובין דברי רש"י בסוגייתנו. שאלה פשוטה שעולה מתוך דברי המשנה היא: מהו הצורך בשולחן הכסף שעליו מניחים את הלחם הנכנס? הצורך בשולחן הזהב עבור הלחם היוצא מובן, שהרי לאחר שמוציאים את הלחם יש להניח אותו על שולחן בזמן הקטרת הבזיכים. אך הכנסת הלחם להיכל יכולה להיעשות בבת אחת ולכאורה אין שום צורך בהנחת הלחם על שולחן של כסף.

רש"י על המשנה במנחות (צט עמוד ב) הסביר את הצורך בשולחן כך:

"ולא היו מניחים אותו שם אלא להראותו שמעלין בקדש".

לעומת זאת, רש"י בסוגייתנו הסביר זאת באופן אחר:

"כשמגיעין לפתח מניחין אותם עליו ועומדין בו לפוש".

ייתכן ששני הסברים אלו נובעים מתוך התייחסות שונה לכלל ש"מעלין בקודש". רש"י במנחות נוקט שיש עניין חיובי להעלות בקודש, וממילא ייתכן שכל עניינה של ההנחה על שולחן הכסף הוא ליצור את תהליך ההעלאה בקודש. מאידך, רש"י בתמיד סבור שאין עניין חיובי להעלות בקדש וממילא הוא נאלץ למצוא סיבה אחרת להנחת הלחם על שולחן הכסף.

על סתירה זו בין דברי רש"י במסכתות השונות עמד כבר הב"ח בהגהותיו על המשניות במנחות (יא, ז), אך יש להעיר על דבריו שגם רש"י במנחות כותב בעמוד הקודם (צט עמוד א) שהנחת הלחם על שולחן הכסף היא "לפוש", ולמעשה לשונו שם זהה לזו שבמסכת תמיד. לאור זאת ייתכן שאין סתירה בין פירושי רש"י השונים, והעמידה לפוש היא רק תיאור מציאותי של מעשי הכהנים בעוד שהנימוק למעשיהם אינו בשל עייפותם אלא בשל הרצון להעלות בקדש. (יש מקום לחשוב על תאוריה אחרת, לאור העובדה שרש"י כתב את הנימוק של "לפוש" דווקא במקומות שבהם גרס "שולחן של כסף" ואת הנימוק של "מעלין בקודש" במקום שבו גרס "שולחן של שיש", ואכמ"ל).