נידה | דף יא | מעיין אחד או שני מעיינות?

בסוגייתנו מובאת מחלוקת בין רב ללוי:

"והיושבת על דם טוהר. קס"ד: מבקשת לישב על דם טוהר; הניחא לרב דאמר מעין אחד הוא, התורה טמאתו והתורה טהרתו - שפיר, אלא ללוי, דאמר שני מעינות הם - תבדוק, דילמא אכתי לא פסק ההוא מעין טמא!"

המחלוקת מתייחסת לדם הטוהר של היולדת, היינו, הדם שרואה היולדת החל משבוע לאחר הלידה לזכר ושבועיים לאחר הלידה לנקבה, ועד לאחר ארבעים יום לזכר ושמונים לנקבה. לדעה אחת (להלן לה עמוד ב), אמנם מקור הדם אחד הוא, אלא שהתורה טיהרה אותו בימים אלו זאת משום "שגלוי לפני מי שאמר והיה העולם, שחזקת דמים שופעים אחר לידה, ואי אפשר להרחיקה מבעלה יותר מדאי, לפיכך אמרה תורה טהור הוא, אף על פי שהכל ממעין אחד וממקום אחד הוא יוצא" (תורה שלמה, ויקרא פרק יב אות ס). לדעה אחרת (נדה שם) שני מעיינות הם, נסתם הטמא לאחר שבעה ימים לזכר, או לאחר שבועיים לנקבה, ונפתח הטהור לאחר ארבעים יום לזכר, או לאחר שמונים יום לנקבה. דעה שלישית היא שאמנם ישנו רק מעיין אחד, אלא שהוא משתנה מדם טמא לדם טהור (תלמוד ירושלמי מסכת נדה א, ג).

לכאורה, ניתן היה לברר האם לוי צודק על ידי ניתוח בו יזהו את המקום ממנו זב הדם בימי הטהור והאם הוא אותו המקום או לא בימי הטומאה. ברם, מדברי התוספות (לו עמוד א ד"ה הלכתא כרב לחומרא) אנו למדים שגם לדעת לוי ברור שאין באמת שני מעיינות אלא שיש רק מקור אחד לדם:

"הקשה הרב רבי מרדכי בר יצחק ללוי דאמר שני מעינות הן הא דתניא בפרק יש בכור (בכורות דף מו:) גיורת שיצא פדחת ולדה בהיותה עובדת כוכבים ואחר כך נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואי שני מעינות הן אמאי אין נותנין לה ימי טהרה הלא מעין טמא סתום".

על כן, יתכן לומר שלוי כלל לא טען שמציאותית יש שני מעיינות, ובאמת הוא מסכים שהדם זב רק ממקום אחד והשוני בין דם טמא לטהור או כלשונו בין מעיין אחד למשנהו הוא הסיבה שבגינה הדם זב היא זו שקובעת את דינו של אותו הדם – התורה קבעה שהגורמים לזיבת הדם בימי הטוהר אינם מטמאים את האשה, וממילא אין למציאות הפיזיולוגית דבר וחצי דבר עם המחלוקת המוזכרת.