דילוג לתוכן העיקרי

שמות | מעט על ראשית מעשיו של משה

חלק ראשון במאמר זה נכתב ופורסם במקורו לעילוי נשמתן הזכה של שלוש נשים צדקניות, שחרפו נפשן אל מול פני אויב בדרכן ללמד את תורת ה' לעמו ישראל, ונפלו בשדה הקרב: שרה לישה, מרים אמיתי ורינה דידובסקי. ה' יקום דם שפחותיו השפוך, ותעמוד לכל ישראל זכותן.
31.12.2015
קובץ טקסט

 

א. בשכר נשים צדקניות

א. זכותן של הנשים

את חיובן של נשים בארבע כוסות בליל הפסח מנמק ר' יהושע בן לוי בכך ש"אף הן היו באותו הנס" (עיין פסחים קח). רש"י והרשב"ם שם (בניגוד לתוס') פירשו, שנשים השתתפו בנס  בדרך פעילה, ולא רק שנגאלו באמצעותו ממצרים. ראשונים אלו הסתמכו על דברי הגמרא בסוטה, ש"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים", ור' עוירא בגמרא שם תולה את צדקתן של הנשים בעיקר בהשתדלותן בפריה וברבייה:

"דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור - נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות - אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים, שנאמר: 'אם תשכבון בין שפתים' וגו'. בשכר 'תשכבון בין שפתים' - זכו ישראל לביזת מצרים, שנאמר: 'כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ'. וכיון שמתעברות - באות לבתיהם, וכיון שמגיע זמן מולדיהן - הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר: 'תחת התפוח עוררתיך' וגו'. והקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקיר ומשפיר אותן, כחיה זו שמשפרת את הולד, שנאמר: 'ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שָרֵך ובמים לא רחצת למשעי' וגו', ומלקט להן שני עגולין - אחד של שמן ואחד של דבש - שנאמר: 'ויניקהו דבש מסלע ושמן' וגו'. וכיון שמכירין בהן מצרים - באין להורגן, ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע. ומביאין שוורים וחורשין על גבן, שנאמר: 'על גבי חרשו חורשים' וגו', לאחר שהולכין היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה, שנאמר: 'רבבה כצמח השדה נתתיך'. וכיון שמתגדלין - באין עדרים עדרים לבתיהן, שנאמר: 'ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדים', אל תקרי 'בעדי עדים' אלא 'בעדרי עדרים'. וכשנגלה הקב"ה על הים - הם הכירוהו תחלה, שנאמר: 'זה א-לי ואנוהו'".   (סוטה יא ע"ב)

נראה, שמקום יש לעגן את השתדלותן ואת צדקתן של הנשים גם במקראות עצמם.

ביציאת מצרים - הקב"ה בכבודו ובעצמו גאל את ישראל ב'אתערותא דלעילא' ובדרך של 'אני ולא השליח'. ועדיין, אם יש בשר ודם שיש לזקוף לזכותו משהו מן הגאולה - ודאי זהו משה רבנו ע"ה. והרי משה רבנו - גבר היה, זכר תמים. ומה לאישה אצל גאולת ישראל?

עיון ראשוני בקורותיו של משה מעלה תשובה נחרצת לשאלתנו. משנולד משה - יש לו אב ואם, אח ואחות. מי שמצפִּינו מפני  גזירת המוות המצרית זו אמו, ולא אביו. כיוצא בו, היא שבונה לו את התיבה ומשלחתו בתוכה ביאור, אף שדווקא דרך איש היא לבנות תיבה. מי שניצב בין קני הסוף להשגיח על התיבה ומי שמגלה עורמה ותושייה בקריאת המינקת "מן העבריות" ברגע הנכון - היא אחותו של משה, ולא אחיו. הדמות השלישית בהצלתו של משה מגזירת פרעה היא בת פרעה, המגדלת את משה בתוך ביתו של פרעה. בעת שמגיע משה למצרים לאחר גלותו הארוכה במדיין, עומדת עליו ציפורה אשתו ומצילה אותו ברביעית מידי המלאך, בעת שהיא כורתת את ערלת בנה. משה גאלנו מיד  מצרים, אך בלא תושייתן של נשים צדקניות - משה מניין?!

עיון קצר במדרש המתאר את השיחה שהתנהלה בין עמרם גדול הדור לבין מרים בתו - יבהיר לנו את התמונה:

"וילך איש מבית לוי - להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם - גדול הדור היה, כיון שראה שאמר פרעה הרשע 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' - אמר: לשוא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא! פרעה הרשע - ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק - בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר: 'ותגזֹר אומר ויקם לך'! עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן.
'ויקח' - 'ויחזור' מיבעי ליה?! אמר רב יהודה בר זבינא: שעשה לו מעשה ליקוחין. הושיבה באפריון, ואהרן ומרים מרקדין לפניה, ומלאכי השרת אמרו: 'אם הבנים שמחה'".  (סוטה יב ע"א)

כמו בסיפורים על רבי עקיבא ורחל ועל רבי מאיר וברוריה, היו התקווה והאמונה ברגעי משבר דווקא כוחן של נשים.

ב. המיילדות העבריות

וממשה האחד - לכלל ישראל. שלושה דברים למדנו משתי הדמויות הראשונות ב"שמות בני ישראל", דמויות המתבלטות מעל המון העבדים האפור המשועבד במצרים - המיילדות העבריות, שפרה ופועה. האחד - מידותיהם של אברהם, יצחק ויעקב - האנושיות הפשוטה והמוסר הטבעי, חוסר הנכונות לשתף פעולה בהמתת היילודים; והשני - גופי תורה למדנו מן המיילדות, דבר שאין לו מקור במקראות, ההלכה שאיסור שפיכות דמים הוא ב"ייהרג ואל יעבור", ומחייב את המתנסה בו למות על קידוש השם. שהרי אילמלא נס תמימותו של פרעה מול עורמת תשובתן של המיילדות, אילו היה חותך את ראשן על סרבנותן למצוותו - מי היה תובע דמן מידו?

 אך בשורות אלו נתרכז דווקא בדבר השלישי שלמדנו מן המיילדות: שתי בנות עַם העבדים העברי הקימו, בסכנת נפשות אל מול פני אויב, את המחתרת הראשונה הידועה לנו בהיסטוריה של עם עבדים נגד משעבדיו. על פי הראב''ע, שתיים אלו הובילו אחריהן עוד מיילדות רבות במאבקן הגאה. מחתרת זו לא עסקה בריגול ולא בפיצוץ גשרים, אך היא עסקה בגבורה שאין דומה לה בחילוץ לכודים תחת אש. מחתרת של נשים, נשים צדקניות.

כאן החלה מלחמת החירות האמיתית, גאולת הרצון של עם ישראל. היא שהרתה וילדה את יציאת מצרים וגאולת הגוף של ישראל, שיכלו לבוא רק בעקבותיה. כל זאת - כשם ששפרה, הלוא היא יוכבד (סוטה יא ע"ב), הרתה וילדה את מושיען של ישראל.

ג. ראשית הופעתו של משה

שתי הופעותיו הראשונות של משה, בשני הימים הראשונים שבהם נראה בציבור, מבטאות את המשך דרכו. ביום הראשון - משה, הרואה "כי אין איש", מכה את הנוגש המצרי ומציל את העבד העברי מתחת ידו. זה האיש שבו בחר ה' לבטא את זרועו הנטויה בגאולת ישראל. ביום השני - מטיף משה את עיקרי תורתו לעברי שפגש: ''למה תכה רעך'' (ב', יג). דורות רבים יעברו עד שיקבע זאת הממשיך הגדול של דרכו של משה, הלוא הוא רבי עקיבא, כעיקר תורתו: ''ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה'' (בראשית-רבה כ"ד, ז). זה האיש שבו בחר ה' לתת בידו תורה לישראל.

ניתן לזהות במשה של היום השני את בן עמרם. שהרי עמרם - גדול שבדורו היה, בן לשבט הלוי, שהורו תורה לעם כבר במצרים. גם חסיד גדול היה עמרם, לא טעם טעם חטא ומת "בעטיו של נחש (הקדמוני)" (שבת נה ע"ב). בידי בנו של עמרם ניתנה תורה לישראל.

משה של היום הראשון, שבעוז רוחו הציל את היהודי מיד מכהו, הרים בכך את נס המרד במשעבד המצרי ואף זכה לגאול את ישראל - הוא בנה של שפרה-יוכבד.

ב. המנהיג הראשון והמלך הראשון

א. משה ושאול

אחד המדרשים בשמות-רבה הוא מן האגדות שנתחבבו על ילדינו יותר מכל. מסופר בו על משה רועה הצאן, שברח ממנו גדי, ורץ משה אחריו עד שהגיע להר חורב, למקומו של הסנה. האגדה מלמדת על האחריות שגילה משה כלפי צאנו כמבחן להנהגתו את צאנו של הקב"ה, את עם ישראל:

"אמרו רבותינו: כשהיה משה רבנו ע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לחסית. כיון שהגיע לחסית - נזדמנה לו בריכה של מים, ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו - אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא; עיף אתה! הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך - אתה תרעה צאני ישראל. הוי 'ומשה היה רועה'".   (שמות-רבה ב', ב)

מהיכן נטלו חז"ל סיפור זה?

אפשר, שברקע הסיפור עומדת השוואה שעורכים המקראות בין משה, המנהיג הראשון, המושיע את ישראל מיד מצרים, לבין שאול, המלך הראשון, האמור להושיע את ישראל מיד פלישתים. שהרי כך נאמר על מינויו של שאול:

"וה' גָּלה את אֹזן שמואל יום אחד לפני בוא שאול לאמֹר: כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בניָמִן, ומשחתו לנגיד על עמי ישראל והושיע את עמי מיד פלִשתים, כי ראיתי את עמי כי באה צעקתו אלי".   (שמואל א' ט', טו-טז)

והרי לשון זו לקוחה מפרשתנו: "ראֹה ראיתי את עני עמי אשר במצרים... ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי". גם נצחונו הגדול של שאול במלחמתו עם פלישתים מושווה לנצחון על מצרים:

"ויושע ה' ביום ההוא את ישראל, והמלחמה עברה את בית און".    (שמואל א' י"ד, כג)

גם מיאונו של שאול לקבל עליו את המלכות בשל קטנותו ודלות בית אביו מזכירים את סירובו של משה לשאת את המשרה על שכמו בשל שאלת "מי אנוכי". כך גם מקבילים שלוש האותות שקיבל שאול בעת משיחתו לשלוש האותות שקיבל משה להראותם לעם. ואף בני הבליעל שבזו את שאול ביום מלכותו - מקבילים לשוטרי בני ישראל (דתן ואבירם, על פי המדרש), שבזו את משה ואת אהרון בצאתם מאת פרעה.

שאול הגיע אל מינויו 'באקראי'. הוא רץ אחר האתונות שברחו מעדרו של קיש אביו (שמואל א' ט'). בצורה דומה תיארו חז"ל את מינויו של משה: הוא הגיע לסנה בחורב 'באקראי', בריצתו אחרי הגדי שברח מעדרו של יתרו חותנו. לשני המנהיגים מובהר, שאובדן עדרו של הקב"ה - עם ישראל - קשה וחמור מאובדן עדרם האישי, ועליהם להתגייס למשימה הדחופה יותר.

ב. בין המנהיג לבין המלך

ומן ההשוואה בין המנהיג הראשון[1] לבין המלך הראשון - לשני הבדלים ביניהם.

א. משה צוין בתורה לשבח על ענוותו: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב, ג). שאול, בצד השבח על ענוותו, צוין בה אף לגנאי:

"אמר רבי יהודה אמר רב: מפני מה נענש שאול? מפני שמחל על כבודו, שנאמר 'ובני בליעל אמרו - מה יושיענו זה, ויהי כמחריש'".  (ילקוש שמעוני קי"ז)

כנראה, יש להבחין בין ענווה שמקורה בידיעת האדם את דלות עמידתו לפני קונו, וממנה התחושה שאין לו כלום 'מגרמיה' - מעצמו, לבין ענווה הנובעת מ"כי יראתי את העם ואשמע בקולם" (שמואל א' ט"ו, כד), ענווה של מנהיג שאינו חש פחד מחמת עמידתו לפני ה' אלא מחמת עמידתו לפני העם. הראשונה - ענוותו של משה היא, ענווה שאינה מקטינה ולו במעט את תחושת האחריות והמנהיגות כלפי העם. השנייה - ענוותו של שאול היא, ענווה שיש בה קורטוב של פיק ברכים ושל מורך לב.

ב. גם משה וגם שאול נתבשרו לאסונם בשל חטאם על קריעת מלכותם ועל מסירתה לאחר. משה מבקש בעצמו למסור את מלכותו ליהושע, והוא עושה זאת בשתי ידיו, ברוחב דעת וברוחב לב. שאול, מרגע שראה שמלכותו עומדת לעבור לדוד - החל לרודפו, וניסה לסכל את עצת ה' בכל דרך ובכל מחיר.

ייתכן ששני ההבדלים - אחד הם. המלכות ניתנה כאמצעי. המטרה בכל מקרה הייתה תשועתם של ישראל. אצל משה - נותרה מנהיגותו עד יומו האחרון אמצעי לתשועת ישראל. אצל שאול - הפכה המלכות מאמצעי למטרה בפני עצמה, וכל המטרות האחרות משניות לגביה. וזוהי אם כל חטאת!

ג. האותות - הנחש והצרעת

"ויען משה ויאמר - והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה".  (ד', א)

בשל תלונה זו, נתן הקב"ה למשה שני אותות (הנחש והצרעת) ומופת אחד (הדם). כאן, נעסוק באותות.

חז"ל, רש"י ומפרשים נוספים תפסו את משה על חוסר אמונתו באמונתם של ישראל, וראו במטה הנהפך לנחש המניס את משה מפניו - עונש למשה על שקטרג על ישראל. העונש ברור יותר בידו של משה שנצטרעה. וכך ביטאו זאת חז"ל:

"אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב 'והן לא יאמינו לי' וגו'. וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל. אמר לו: הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין. הן מאמינים - דכתיב 'ויאמן העם'; בני מאמינים - 'והאמין בה''; אתה אין סופך להאמין - שנאמר 'יען לא האמנתם בי' וגו'.   (שבת צז ע"א)

והקורא תוהה: במה חטא משה? והרי צפה בדרך נכונה את הקשיים שהוא עתיד לעמוד בפניהם?! שהרי פעמים כה רבות מרו ישראל את דברו, ולא האמינו בשליחותו. ואדרבה - ממקום שבאת, משם אתה למד. שהרי חז"ל הוכיחו את נאמנותם של ישראל מן הפסוק 'ויאמן העם', אך לפניו נאמר: 'ויעש האותות לעיני העם'. משמע, צדק משה בכך שביקש אותות כדי שיאמינו לו!

אפשר שיש מקום לפרש את הפרשה בדרך הפוכה, המצדיקה את משה הרואה נכוחה את הבעיות שהוא עתיד לעמוד לפניהן כשינהיג את ישראל. הקב"ה תומך בחששו זה, וממחיש לו באותות את הבטחתו "כי אהיה עמך". הקב"ה מבהיר למשה, שאם יעז מישהו שלא להאמין לו ולערער על שליחותו - הקב"ה עצמו עתיד להיפרע ממנו. בצורה דומה עתיד להיאמר לימים ביחס לכל נביא שיעמוד על העם:

"והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי - אנכי אדרֹש מעמו".     (דברים י"ח, יט)

מרים הייתה הראשונה שלקתה באותות. היא ערערה בדברה עם אהרן אחיה על ייחודה של נבואת משה:

"ותדבר מרים ואהרן במשה... ויאמרו - הרק אך במשה דבר ה', הלא גם בנו דבר; וישמע ה'".  (במדבר י"ב, ב)

הקב"ה מוכיח אותם על כך:

"ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה". (במדבר י"ב, ח)

ומרים נענשה על כך בצרעת.

ושוב באותה לשון, בנוסעם מהֹר-ההר לסבוב את ארץ אדום, בעת שקצרה נפשם בדרך -

"וידבר העם בא-לוהים ובמשה, למה העליתֻנו ממצרים למות במדבר...".   (במדבר כ"א, ה)

והעונש אינו מאחר לבוא:

"וישַלַח ה' בעם את הנחשים השרפים, וינשכו את העם וימת עם רב מישראל".  (במדבר כ"א, ו)

כאן פועל אות הנחש על העם שדיבר במשה ובשולחו.

*    *    *

בשני המקרים - הפתרון לפורענות דומה: מרים ואהרון נאלצים לחלות את פניו של משה שיתפלל בעדם, וכן העם:

"ויבֹא העם אל משה, ויאמרו - חטאנו כי דברנו בה' ובך, התפלל אל ה' ויסר מאתנו את הנחש".     (במדבר כ"א, ז)

מי שערער  על שליחותו ועל נבואתו של משה - סופו שהכיר  בנבואתו וביכולתו להתפלל עליו. כדרך זו אמר הקב"ה לאבימלך על אברהם:

"כי נביא הוא, ויתפלל בעדך וחיה".   (בראשית כ', ז)

וכאן בא לידי ביטוי חלקו השני של האות. בזכות תפילתו של משה - מתחלף הנחש הממית בנחש מחיה, בנחש דומם מנחושת, כדרך שהפך הנחש במעמד הסנה למקל דומם בידיו של משה. בזכות תפילתו של משה - נרפאת הצרעת, כדרך שהשיב ידו אל חיקו, והנה שבה כבשרו.

*     *     *

שני לקחים עתיד העם ללמוד מן האותות שניתנו בסנה: הראשון - הנביא הוא שליח ה' להביא את דברו לעם, ואוי לו למי שיערער על כך!; והשני - הנביא הוא גם פיו של העם אל ה', והוא היכול לעמוד ולהתפלל בעדם ולהיות מובטח שה' שומע את תפילתו.

 

 

[1]   ולדעת הרמב"ם (הל' בית הבחירה ו', יא), משה עצמו היה המלך הראשון. ועיין גם רשב"ם, ראב"ע, חזקוני ועוד על בראשית ל"ו, לא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)