חיי מוהר"ן תרג | מעוף

סִפְּרוּ לִי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר לְעִנְיַן עֵסֶק הַקִּבּוּץ שֶׁלּוֹ מָשָׁל, שֶׁיֵּשׁ עוֹף אֶחָד שֶׁמַּטִּיל בֵּיצִים הַרְבֵּה מְאד, רִבּוּי מֻפְלָג עַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לֵישֵׁב עֲלֵיהֶם עַל כֻּלָּם לְהוֹלִיד מֵהֶם עוֹפוֹת. וְנָתַן לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּטִבְעוֹ שֶׁהוֹלֵךְ וּמַשְׁלִיךְ בְּעָרְמָה אֵיזֶה בֵּיצִים בְּקַן עוֹף אֶחָד, וְכֵן מַשְׁלִיךְ עוֹד אֵיזֶה בֵּיצִים בְּאֵיזֶה קֵן אַחֵר, וְכֵן מַשְׁלִיךְ בֵּיצִים שֶׁלּוֹ בְּקִנִּים שֶׁל עוֹפוֹת אֲחֵרִים, וְאֵלּוּ הָעוֹפוֹת אֲחֵרִים אֵינָם יוֹדְעִים שֶׁהַבֵּיצִים אֵינָם שֶׁלָּהֶם, וְהֵם יוֹשְׁבִים עֲלֵיהֶם עַד שֶׁמּוֹלִידִים מֵהֶם עוֹפוֹת. וְגַם זֶה הָעוֹף לוֹקֵחַ לְעַצְמוֹ כַּמָּה בֵּיצִים שֶׁלּוֹ וְיוֹשֵׁב עֲלֵיהֶם וּמוֹלִיד לְעַצְמוֹ עוֹפוֹת, וְאַחַר כָּךְ פּוֹרֵחַ הָעוֹף הַנַּ"ל עִם הַיְלָדִים שֶׁלּוֹ וּמַתְחִיל לְצַפְצֵף, וַאֲזַי שׁוֹמְעִים כָּל הָעוֹפוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ אֵצֶל אֲחֵרִים מִבֵּיצִים שֶׁלּוֹ וְהֵם מַכִּירִים הַקּוֹל וְנִמְשָׁכִים מִיָּד אַחַר הָעוֹף הַנַּ"ל שֶׁבֶּאֱמֶת יָצְאוּ מִמֶּנּוּ וְחוֹזְרִים אֵלָיו.

וְהַנִּמְשָׁל מוּבָן מְעַט לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ אֵיזֶה רֶמֶז מֵעִנְיַן גְּדֻלַּת עֵסֶק הַנְהָגַת שֶׁל רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עִם הָעוֹלָם.

(חיי מוהר"ן תרג)

כל אחד היה רוצה לקנות את המעוף. ללמוד לפרוש כנפיים ולהגיע למחוזות הגבוהים מקרקע המציאות. שם, בעולמות הרוח, הוא ימצא את החלום, את התקוה, את משמעות הקיום ואת האמונה. בעבודת השם בודאי שכנפיים אלה חיוניות ור' נחמן רואה את עצמו לא רק כעוף כנף, אלא גם כמורה ומדריך לאחרים בחכמת המעוף, ואף למעלה מכך – כאבי שיטה האחראית על גידול גוזליה.

אלא שר' נחמן רואה את דרכו כצופה עד ימות המשיח. "האש שלי תוקד עד ימות המשיח" (חיי מוהר"ן רכט) כך אמר, ובהחלט הגביה עוף והסתכל למרחוק לשם כך. כמה אנשים יזדקקו לעצותיו עד שיגיע המשיח? בזמן שבו יתמהמה? מי יודע.ר' נחמן הוא פורץ דרך לרבים ולא יכול "לדגור", לחמם, לתמוך, להדריך וללוות כל אחד מהם בדרך.

יותר מזה, דרכו של ר' נחמן היא לפנות אל היחיד. הוא שולח אותו להתבודדות ליערות, לעמוד כיחיד מול אלוקיו. משנתו עוסקת בנבכי הנפש ורגשותיו של הפרט. בשיחותיו הוא אומר: "כי אני ידעתי כי גדול השם ואדוננו מכל האלקים" (תהלים קלה, ה). דוד המלך עליו השלום אמר כי אני ידעתי. אני ידעתי דייקא, כי גדולת הבורא יתברך אי אפשר לומר לחברו ("שיחות הר"ן א). וכך פותח ר' נתן את ספר שיחות הר"ן. ובדרך זו, שהיא דרך היחיד בהגדרה, אי אפשר ללוות כל אחד ואחד. מבחינתו של ר' נחמן 'דרך יחיד' זו היא דרך לרבים, וכשכל היחידים כולם יטו שכם אחד לעבוד את ה', אזי יבוא המשיח, אבל גם אז –איזור ההתרחשות הינו בסופו של דבר היחיד ולבו.

זאת הסיבה שר' נחמן לא טיפח חצר כשאר החסידויות, ולא ניהל את חסידיו בצורה ריכוזית, או שמא נאמר – לא ניהל אותם כלל. עצות נתן, אך לעולם לא שלל מחסידיו את הבחירה או דחק בהם יתר על המידה – זו הייתה דרכו עם כל אדם. תורות מסר, אך גם תורות אלה אינן אלא ביטוי לדרך היחיד שהוא עצמו סלל בחייו הוא. בדרך כלל ריחק את תלמידיו ממנו וחי חיים פרטיים מבלי לגבש התגודדות סביבו כבחצרות אחרות (ימי מוהרנ"ת כ'). ר' נתן מספר פעמים רבות כמה התגעגע לרבו ואיך רדף אחריו וכיצד בא אליו על אף שרבו אסר עליו לבוא (ימי מוהרנ"ת ט, נו). רק חמש פעמים בשנה נפגשו החסידים ברוב עם. התקבצויות אלו נקראו "קיבוץ". אותו קיבוץ המוזכר בהקדמה למשל שלנו. פעמיים היה נודד ר' נחמן אל חסידיו ושלוש פעמים באים הם אליו: בשבועות, בשבת חנוכה והעולה על כולנה – הקיבוץ הגדול בראש השנה (חיי מוהר"ן קכו).

יודע היה ר' נחמן מן הסתם את החמימות הגדולה שיש בהקמת חצר עם גינונים והנהגות. כמה תחושת שייכות הדבר נותן לחסידים. כמה בטחון יש כשכולם ביחד ליד רבם. ובמיוחד, כשבחוץ מנשבות רוחות הגלות ומי שמחוץ לחצר מרגיש בודד לגמרי. כמה קל יותר לחנך את צעירי הצאן בתוך מסגרת מגובשת, סלולה ובנויה מראש. כמו עוף האם הדוגרת על אפרוחיה בנויות רוב החצרות החסידיות – חם, בטוח ונעים. אך לא כך אצל ר' נחמן!

ייתכן שהחמימות הזו טובה וחיונית על מנת לספק את צרכי הקיום של החסיד. גם ר' נחמן, הנמשל במשל לעוף האם, לא ישליך את ביצי אפרוחיו ללא קן כלל. אך יודע הוא שלא מחום זה יקבלו חסידיו את המעוף אותו הוא רוצה ללמדם. ואולי אף מעבר לכך –ייתכן שהחמימות הזו שוללת מן החסיד את המצע הבסיסי עליו אמורה להיבנות עבודת השם, את אזור ההתרחשות הדתי בו הדברים קורים – את האני! את ה"אני ידעתי". ה"כולם" יכול להיות טוב וחיוני לאדם, אבל לא שם המעוף. ואם המעוף עצמו מוצג אך בשטח הזה של ה"כולם", יש בו משהו שמבחינתו של ר' נחמן מקצץ כנפיים. ייתכן שלטעמו של ר' נחמן אפילו טוב אם החסיד ירגיש מעט זרות בעולם החמים והנעים הזה. שיחוש שאין זה הקן המקורי שלו, שירגיש מעט "ברווזון המכוער". ר' נחמן לא רוצה שהחסיד ישקע בתוך החמימות וימנע מעצמו את המעוף. הוא מוכן לשלם את המחיר ולקרב אליו רק מעטים, עליהם הוא "ידגור" בחומו הגדול. אולם ברצונו להבטיח כי חסידיו חזקים ב"אני" שלהם, והדבר לא יגרום להם קיצוץ כנפיים. וכיצד יוודא זאת? פשוט – ירחיק אותם! כפי שעשה לתלמידו הגדול, ר' נתן. אך בעומק יהיה הדבר על מנת לקרב.

ר' נחמן ריחק את חסידיו, מן הסתם גם כדי לאפשר לעצמו טריטוריה חופשית של "אני". הוא סלד מגינוני הכבוד וידע ש"כבדים" הם למעוף. 'לא תוכל אפילו לברך ברכת המזון כמו שצריך!' אמר לחסיד שהתלבט עמו אם לקבל על עצמו את עול הנהגת הצבור. אבל גם ריחוקו זה היה על מנת לקרב. הוא הרגיש שהדרך שהוא מפלס יחידי הינה עצמה דרך לרבים. אולם אילו "רבים"? כבד הטעמנו לעיל –רבים ביחידותם! תורה של ר' נחמן פונה לעמקי נפש היחיד רק משום שהיא חוצבה בתוך לבו של יחיד מיוחד במינו –ר' נחמן עצמו. "מה יש לכם לדאוג שאני הולך לפניכם!" (ימי מוהרנ"ת נט) אמר לחסידיו מתוך רגשי הנהגה וחסות, אבל לא כהנהגה המסתכלת אחורה, אלא כזו השועטת קדימה ומצפה מן האפרוחים שיימשכו ויבואו אחריה כמו במשל שהבאנו.

ושמא אפשר לדייק בדברי ר' נחמן שהובאו לעיל, ולומר: "מה יש לכם לדאוג שאני הולך לפניכם". שאני דואג בחיי להיות אני, להיות "אני ידעתי", לעמוד בכנות ובפשטות מול הקב"ה. חשוף,וללא הגנת החמימות של כולם. לעשות זאת עם כל הלב, ובכך לפלס לאחרים את הדרך, לעשות כך גם הם בעצמם.

חלק מהותי מכך שר' נחמן לא טיפח חצר, היה בכך שגם לא טיפח לו יורש וזאת למרות שחי בתודעה ובידיעה שהוא הולך למות בגיל צעיר( ימי מוהרנ"ת מא'). רוב החצרות דשות הרבה בסוגיית היורש. גם ר' נתן תלמידו הנאמן, שלכאורה היה אפשר להחשיבו כיורש, לא רק שמעולם לא קבל מינוי לכך מרבו, אלא שהוא עצמו כתלמיד נאמן לרבו, התרחק ממנוי שכזה כרחוק מזרח ממערב ובקיבוץ שהתקיים מיד אחר מותו של ר' נחמן, צעק "אני לא הרבי!", מול לחישותיהם של אלה שרצו להכתירו ככזה. ר' נתן רצה להנהיג את חסידות ברסלב ולייצבה אחרי זעזוע מותו של רבם הקדוש. אולם הוא לא רצה להיות "מנהיג", אלא פשוט "להנהיג" ולשם שמים. ההבדל בין הדברים הוא בשאלה אם אתה מסתכל אחורה או רק קדימה. גם תככי ההנהגה עליהם מורים המחקרים, רק מדגישים את חוסר ההכרעה המובנה בסוגיית היורש ואולי גם לא נותנים מספיק אמון במחלוקות שהתגלעו בתוך חסידות ברסלב שאף הן היו לשם שמים ובלי להסתכל אחורה.

לפי דברינו, חוסר ההכרעה בסוגיית היורש איננה באה אלא להכתיר כל אחד ואחד מאתנו כיורש. כל אחד מאתנו נקרא על ידי ר' נחמן לעמוד מול השם כ"אני" יחיד ופרטי. חשוף,וללא ההגנות החמימות של כולם. אמורה העמידה מול השם לחלחל לעמקי הנפש ולעומק הדעת של ה"אני", ולהגיע ל"אני ידעתי כי גדול השם". החרות של ה"אני" לבדה, היא שתאפשר את המעוף, ואת האפשרות להתרומם מאילוצי הארציות ותכתיביה. צא ליער והתבודד עם השם,"ומה יש לך לדאוג שאני הולך לפניכם"...

ובכל זאת, אין חסידי ברסלב רחוקים זה מזה ומנוכרים זה לזה. ההיפך הוא הנכון. ה"חבר" מהווה נקודת משען ויתד נאמנה לעבודת ה' וחשיבותו גדולה מאין כמותה (ליקוטי מוהר"ן לד). שיחת חברים בקרב חסידי ברסלב איננו דבר של מה בכך, ועמוקה היא לאין שיעור. ר' נחמן אמר: "היכן ששני חסידי ברסלב משוחחים ביניהם ראוי לדחוף את הראש ביניהם ולהקשיב". וכל כך למה? כיוון שה'ביחד' בא מעומק ה'לבד', וה'אנחנו' בא מעומק ה'אני'. אחרי שה"אני" עמד מול השם בהתבודדות, גם כשהוא ביחד עם השני הרי ש"שכינה ביניהם" ואין עמוק מזה. לכן, סוף המשל בא לספר על מעלת הקיבוץ של חסידי ברסלב, אשר כאותם עופות הם מתכנסים יחדיו דווקא מתוך ריחוקם זה מזה. מתוך כך וניכר שאיזשהו קול פנימי, הוא זה שקרא ואמר להם, פה תמצאו את שורש נפשכם. את הזהות האמיתית שלכם ואת עצמכם! מהתקבצות זו ניכר שכל הריחוק אכן לא היה אלא על מנת לקרב.

מי שיבוא לקיבוץ הגדול באומן בראש השנה, יראה בעיניו ממש איך כל כך הרבה אנשים מסוגים כל כך שונים ומגוונים, הנראים כמי שגדלו ב"קנים" שונים כל כך זה מזה, מתקבצים ביחד לקול קריאתו של הצדיק שנפטר לפני למעלה ממאתיים שנה, ועדיין מורגש ככל כך רלוונטי. דווקא הייחודיות והשונות הגדולה של כל אחד מחסידיו הנמצאים שם, היא זאת המכתירה כל אחד ואחד מהם להיות ממשך דרכו.