דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 86

מעבד | 2

קובץ טקסט

עיבוד באוכלין

גרסינן בגמרא:

'"אמר רבה בר רב הונא: האי מאן דמלח בישרא - חייב משום מעבד. רבא אמר: אין עיבוד באוכלין. אמר רב אשי: ואפילו רבה בר רב הונא לא אמר אלא דקא בעי ליה לאורחא, אבל לביתא - לא משוי איניש מיכליה עץ"     (שבת עה:).

תחילה, נציין שיש לדון בשתי שאלות: יסוד הדין דעיבוד באוכלין מדאורייתא, ואם יש עיבוד באוכלין מדרבנן.

כשאנו באים להסביר את יסוד הדין דעיבוד באוכלין, ניתן לקחת את היסוד העולה מן הסוגיה ולהרחיבו. רב אשי טוען שאף מי שסובר שיש עיבוד באוכלין, אינו אומר זאת במולח לביתו לאכילה, שבזה אין תורת עיבוד כי אינו אלא מתקן מאכלו. רק כשרוצה לשמר את הבשר ליציאה לדרך ומולחו הרבה למען יעמדו ימים רבים, הדבר נחשב בעיבוד. זאת משום שפעולה זו מייבשת את הבשר, והוא נאכל כבשר מעובד ומיובש, ונחשב מוצר שונה לחלוטין.

לפי זה יש להרחיב, כי לדעת רבא הסבור שאין עיבוד באוכלין, היינו, משום שכל מעשה הנעשה באוכל להתקינו לאכילה ואפילו לזמן מרובה, נחשב תיקון אוכל בעלמא ולא נחשב עיבוד. לדעתו, אין עיבוד אלא בלקיחת מוצר טבעי - כגון, עור בהמה - ומכשירו לתעשייה, אבל הכשרת אוכל בעלמא אינו עיבוד.

להלכה, קיימת מחלוקת בין הראשונים בדבר כוונתו של רב אשי, שהסביר והגדיר את שיטתו של רבה רב רב הונא. הראשונים נחלקו האם רב אשי התכוון לפסוק כשיטה זו, או שלעניין פסק הוא מודה לרבא שאין עיבוד באוכלין כלל, ואם כן, יש להבין מדוע הוזקק כלל לדון בשיטתו. לענ"ד נראה שעיקר החידוש בדברי רב אשי בא כדי להדגיש את הפן המהותי של המחלוקת. נפרט ונבאר דברינו - ישנן שתי דרכים להבין מדוע אין עיבוד באוכלין:

  1. באוכלין אין פער משמעותי בין המצב טרום העיבוד, למצב שלאחריו. בעור - על ידי העיבוד העור נהפך ממעטפת הבשר של בעל החיים [SKIN], לחומר המשמש בתעשייה [LEATHER], והפער בין העור במצבו הראשוני למצבו המעובד - גדול. להסבר זה, המוקד הוא של גודל החשיבות בצד הכמותי. לפי זה, יש אפשרות לטעון שבמולח לאורחא, שמייבש את הבשר והופך אותו לראוי לאכילה של בשר המשומר ששונה משמעותית מן המצב הבסיסי, יש עיבוד באוכלין באופן זה[1].
  2. באוכלין אין אפשרות קטיגורית לדבר על מלאכות הקשורות בחומרי גלם שונים. כל מעשה הנעשה באוכל בכל הרמות השונות נחשב תיקון אוכל, ושייכות בו המלאכות האופייניות באוכלין, וכל המלאכות[2] האופייניות במישורים התעשייתיים אינן אפשריות כלל באוכלין.

דברי רב אשי המבהירים את עמדת רבה בר רב הונא, נועדו להדגיש שהויכוח בשאלתנו הוא מהותי, ומכלל דברי רבה בר רב הונא נשמע לדברי רבה שאין לו עיבוד באוכלין בכל מחיר, אפילו אם בעי להו לאורחא, כי הוא מתנגד קטיגורית לעיבוד באוכלין, שלא כדברי רבה בר רב הונא, הסבור שרק מליחה קלה היא תיקון אוכל, אבל מליחה משמעותית שייכת אף באוכלין.

פסק הראשונים

לעניין הלכה, אם נאמץ הבנה זו בדברי רב אשי, ההכרעה ברורה - אין עיבוד באוכלין כלל, ואפילו אי בעי להו לאורחא (וכן פסק הרמב"ם שבת פי"א, ה).

אבל כזכור, יש ראשונים שנראה מדבריהם שהם מבינים בדברי רב אשי שמבקש לאמץ את עמדת רבה בר רב הונא, ולכן טורח להבהיר אותה, או לכל הפחות מקבל אותה במגבלות שהציב בה, דהיינו, שיש עיבוד באוכלין אי בעי להו לאורחא. כך עולה, כנראה, מדברי הרשב"א בתורת הבית, וז"ל:

"ועוד דאי במליחה בשבת אסור למלוח דהא המולח חייב משום מעבד כדאמרינן בפרק כלל גדול האי מאן דמלח בשרא חייב משום מעבד ואף על גב דאוקימנא במולח דבעי ליה לאורחא מליחה אחריתי מיהא אסור מדרבנן דלא גרע ממלח פוגלא דאמרינן בפרק שמונה שרצים מימלח לא מלחנא וטבולי מטבילנא"

                                                     (בית ג' שער, ג).

המובן הפשוט העולה מדבריו הוא שהוא פוסק כדעת רבה בר  רב הונא, באוקימתא של רב אשי, שהמעבד את הבשר לאורחא חייב, וגם בפחות מזה, דהיינו במולח לאכילה, יש איסור דרבנן[3].

 

 

אף בתוס' רי"ד  מצאנו דברים דומים. בדיונו בהקשר אחר, כתב:

"ואי אמרת אמאי לא אמרי' אין צביעה באוכלין כדאמרן אין דישה אלא בגידולי קרקע משום דגידולי קרקע חשיבי והילכך מלאכות הנוהגת בהן אינן נוהגת בשאר מטלטלין אבל כל המטלטלין דינן שוה ואין לחלק בין אוכלין לשאר מטלטלין וה"נ אמרי' במעבד שיש עיבוד באוכלין[4]"                                          (עה:).

העולה מדברינו שלשיטת הרשב"א, והרי"ד ברור שיש מושג של עיבוד באוכלין בתנאים מסוימים, ואילו לרמב"ם אין כלל עיבוד באוכלין.

אפשר, שזהו הבסיס למחלוקת הראשונים בדבר השאלה אם יש איסור עיבוד מדרבנן באוכלין. במשנה להלן קח. אסרו לעשות מי מלח בשבת, ושם בגמ' דנו באיסור מליחת צנון וביצה בשבת. התוספות כתבו, שהחידוש בסוגיה שם הוא רק מדאורייתא, שאין עיבוד באוכלין, אבל:

"אין להתיר מכאן מליחת אוכלין דאסור מדרבנן מליחה"     (עה: ד"ה אין עיבוד).

 והיינו דמדרבנן יש עיבוד אף באוכלין.

אבל  הרמב"ם לא הזכיר כלל עיבוד באוכלין, ופירש הסוגיה בענין מי מלח, על רקע דיני בישול מדרבנן, כי הוא ראה את הפעולות הללו כתיקון אוכל, וסבר שיש  לאסור אותן מפני שנראה כמבשל, וז"ל:

"מערב אדם מים ומלח ושמן וטובל בו פתו או נותנו לתוך התבשיל, והוא שיעשה מעט אבל הרבה אסור מפני שנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל, וכן לא יעשה מי מלח עזין והן שני שלישי מלח ושליש מים מפני שנראה כעושה מוריס, ומותר למלוח ביצה אבל צנון וכיוצא בו אסור מפני שנראה ככובש כבשים בשבת והכובש אסור מפני שהוא כמבשל, ומותר לטבל צנון וכיוצא בו במלח ואוכל"                                                     (פכ"ב, הלכה י).

ונראה כי יש לבאר כך את שורש המחלוקת: מי שסבור שבעיית עיבוד באוכלין היא בעייה כמותית ביסודה, יכול לסבור שמדרבנן יש עיבוד באוכלין, כי חכמים קבעו רף נמוך יותר להכרה בתהליך כעיבוד[5]. אבל מי שסבור שיש בעייה עקרונית עם עיבוד באוכלין, סביר שיטען שאין כלל לדבר על עיבוד בזה אפילו מדרבנן, ולפיכך מסביר את האיסורים שנאמרו בסוגיה מטעם בישול דווקא[6]. וזוהי מחלוקת התוס' והרמב"ם שהוזכרה כאן.

שיטת רש"י

בשיטת רש"י, הדברים מורכבים. בסוגיה העוסקת באיסור בעשיית מי מלח (קח:), כותב רש"י שהוא משום שנראה כמעבד, ובהמשך הסוגיה לעניין מליחת צנון וביצה, כתב: 'שהמלח מעבדן ונעשין קשין, והוי תיקון'.

מאידך, מדבריו בביצה נראה שהוא סבור שאין כלל עיבוד באוכלין, אפילו מדרבנן. בגמרא שם נאמר:

"אמר רב יהודה אמר שמואל: מולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת, אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת. רב אדא בר אהבה מערים ומלח גרמא גרמא"                               (יא:).

ופירש רש"י:

"ולא דמי להערמה דרב אדא בר אהבה דמלח גרמא גרמא - דאין עבוד באוכלין, ואי משום טרחא - הא עדיפא, דלמא חס שלא יסריח הבשר וממנע ולא שחיט[7]"               (יז: ד"ה ואם הערים).

 ובגליון הש"ס לרעק"א שם העיר:

"משמע דליכא שום איסור רק טרחא. וקשה לי הא אף שאין עיבוד באוכלין מ"מ מדרבנן אסור כדאיתא בסוגיא בשבת וכדהוכיח הר"ן פ"ק דחולין בסוגיא דהשוחט בשבת[8]".

והיה מקום ליישב הסתירה בדברי רש"י, אם נחלק  בין מליחה מועטת לאכילה, שבזה אין לדעתו איסור אלא משום טירחא, ולא נאסר עיבוד מדרבנן אלא במליחה מרובה שיש בה מליחה לקיום, כגון מליחת בשר לאורחא[9]. ויש אפשרות לצמצם את דברי רש"י בביצה יז: שהוא רק במליחה כדי שלא יסריח הבשר, שבמליחה זו אין שום תיקון, ולפיכך, אין בה איסור עיבוד אלא טירחא בעלמא, אבל כשמולח לאכילה ויש במליחה זו תיקון כפוגלא וכיו"ב יש בזה תורה עיבוד מדרבנן, וכדבריו שבת קח:[10], וצ"ע.

שוב ראיתי כיו"ב בדברי הריטב"א וז"ל:

"ומורי הרב ז"ל אומר  שאפילו מה שנהגו למלוח בשר צלי כדי להצניעו לסעודה אחרת מותר, דהתם אין מתכוין להשביחו אלא כדי שלא יפסד ולא אסרו מליחה אלא כשהיא מתקנת ומשבחת, וכן נראים הדברים"       (קח:).

אבל המאירי סבור שגם מליחת בשר שלא יסריח בכלל האיסור מדרבנן, וז"ל:

"...והרי זה כמולח את הבשר להעמידו לצרך חול שלא יסרח ואף על פי שבפרק כלל גדול אמרו אין עיבוד באוכלים פירושו לענין חיוב כרת וחטאת הא מ"מ איסור חכמים יש בו כמו שכתבנו שם ג"כ במליחת הבשר והוא שאמרו במסכת י"ט שאסור למלוח בשר ביום טוב אא"כ לצורך היום".

ובשלחן ערוך (סי' שכ"א) זיכה שטרא לבי תרי. לעניין איסור עשיית מי מלח נקט הש"ע טעמם של רש"י ותוס' שהוא משום דדמי לעיבוד, ולעניין מליחת צנון וכיו"ב נקט הש"ע טעמו של הרמב"ם שהוא משום שנראה ככובש כבשים והכובש הרי הוא כמבשל. ונראה שלא רצה להכריע בשאלה העקרונית, כי אין בזה לדעתו נפקות  למעשה, שאינה אלא שאלת טעמו של דין, וצ"ע. 

ועתה נעבור לדון בפרטי איסור עיבוד אוכלין מדרבנן:

עשיית מי מלח[11]

מי המלח משמשים, בדרך כלל, לכבישת מאכלים שונים כגון מלפפון וכיו"ב, ולכן עשייתם בשבת, נחשבת כעיסוק בצרכי העיבוד, וכשלב הראשון לקראת הכבישה, ולפיכך אסרו חכמים עשיית מי מלח [קח:]. לדעת רש"י מפני שנראה כמעבד, ולדעת הרמב"ם משום שנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל. אמנם בעשיית מי מלח מועטים לצורך טיבול של פיתו [פת במלח תאכל], או מאכלו, אין לאסור, כי באופן זה ברור שאין כוונתו לעסוק בכבישה אלא בטיבול מאכלו. עוד מתבאר מן הסוגיה שאין להכין מי מלח בריכוז גבוה של מלח, שבאופן זה לא נהגו לטבל בהן את הפת, וכדברי המאירי שם: 'כל שהם עזים הרבה לא היה דרכן לעשותו לטבול בהן פתן לשעתן אלא להצניען לערב מהם כל השבוע במורייסן [של דגים] ואחר שכן אף במועטין אסור לעשותן'. הריכוז האסור הוא  שני שלישי מלח ושליש מים, ובריכוז נמוך יותר יש להתיר עשיית מועטים בלבד.

 

מליחת אוכלין

בסוגיה שם אמרו:

'תני רבי יהודה בר חביבא: אין מולחין צנון וביצה בשבת. רב חזקיה משמיה דאביי אמר: צנון - אסור, וביצה - מותרת. אמר רב נחמן: מריש הוה מלחנא פוגלא, אמינא: אפסודי קא מפסידנא ליה, דאמר שמואל: פוגלא חורפי מעלי. כיון דשמענא להא, דכי אתא עולא ואמר: במערבא מלחי כישרי כישרי, ממלח - לא מלחנא, טבולי - ודאי מטבילנא'.

העולה מדברי הראשונים שם בביאור הסוגיה הוא שמותר למלוח ביצה אף קודם אכילה, מפני שאין דרך לכובשה, אבל אין למלוח כמה חתיכות צנון ביחד קודם אכילה מפני שהוא כמעבד או ככובש כבשים, ומותר לטבל צנון במלח בשעת אכילה ממש. ויעויין פרטי הדינים בזה בסי' שכא ובמ"ב שם. נדגיש רק שבהכנת סלט ירקות בשבת יש שפקפקו במליחת הירקות מצד האיסור הנ"ל, אבל נראה לי שבירקות חתוכים באופן זה, מוכחא מילתא שאין כוונתו לכובשם ועיקר מגמתו להטעימם לאכילה של עכשיו, ובמיוחד שיש בד"כ בתוך הסלט, ירקות שאין דרך לכובשן, ולפיכך לענ"ד, יש להתיר מליחת הסלט בלא פקפוק. והרוצה לחוש לזה יתן שמן תחילה לתוך הסלט, ואח"כ יתן המלח, שעל ידי זה מחליש כוח המלח לפעול את פעולתו. אמנם, אם יש רק מלפפונים חתוכים, אין למולחם בבת אחת, אלא יקדים לתת בהם שמן ואח"כ מלח, או שימלח כל חתיכה בפני עצמה.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 


[1]   אך, אין הכרח בדבר, כי אפשר שאף לאורחא עדיין אינו חשוב דיו לגדרי עיבוד, ומדאורייתא אינו עיבוד, אלא כשמשתנה לגמרי מהותו של החפץ המעובד.

[2] לדרכנו זו, אנו מכלילים בחדא מחתא את כל המימרות שהוזכרו בפוסקים סביב מלאכות שאינן קיימות באוכלין: צביעה , ממרח, מכה בפטיש, ועוד.., וראה עוד מה שנדון בזה להלן.

[3] וכן הוא בתוי"ט שבת יד, ב, וז"ל שם: 'אבל רש"י והר"ב מפרשי' אליביה דרבה בר רב הונא דסבר דמולח בישרא חייב משום מעבד. וטעמא רבה איכא דהא רב אשי דאיהו מריה דגמ' מהדר לפרושי להא דרבה בר רב הונא דלא קאמר אלא לאורחא'. אמנם, מה שכתב כן גם בדעת רש"י, אין נראה לומר כן, וראה עוד להלן.

[4] דבריו  בעניין צביעה ועיבוד באוכלין עוד יידונו להלן, אבל נראה ברור שהוא סובר כרב אשי לעניין עיבוד שאם בעי לה לאורחא חייב, שדוחק הוא לומר שסבור שיש עיבוד באוכלין לגמרי, ואפילו במליחה לאכילת ביתו.

[5]   בגדרו של הרף האוסר עיבוד מדרבנן, יש להתלבט אם הוא דווקא מליחה מרובה לאורחא או אפילו מליחה מועטת, וראה להלן , וראה גם שפת אמת שבת עה: וז"ל: 'אמר ר"א ואפי' רבה בדר"ה לא אמר אלא דבעי לאורחא כו' לכאורה למאי נ"מ אמרה ר"א כיון דהלכה כרבא  וי"ל דאגב אורחין שמעינן מיני' דבמידי דשייך עיבוד בעי מליחה כדבעי לאורחא ולא סגי במליחה כל דהו אי נמי כיון דמ"מ אסור הוא אפי' לרבא כמ"ש התוס' וקמ"ל דדוקא כדבעי לאורחא אסור .. אך למסקנת התוס' שם דמליחה לקדירה נמי הוי כרותח נראה דאסור בשבת מדרבנן וכ"מ בתוס' בחולין (י"ד) ובר"ן שם להדיא, .. אך אפ"ל דהתם לאו משום עיבוד אסור אלא משום דאסור לאכלו בלא מליחה משו"ה אסור למלוח דהוי כמתקן מנא'.

[6]   וראה גם אור שמח שבת כב/י, וכתוי"ט הנ"ל.

[7]   והשווה לדבריו יא: שהסביר דינו של שמואל שמותר למלוח כמה חתיכות בבת אחת משום דחד טירחא לכולהו, ומשמע שכל הבעיה היא משום טירחא.

[8]   ז"ל הר"ן חולין ד. באילפס שם:

     'ומהא שמעינן דבשר חי לאחר הדחה אפילו בלא מליחה שרי דהא אמרינן הכא דמותר לבריא באומצא ובמליחה ליכא למימר שהרי בשבת אסור למלוח כדאמרינן בפרק כלל גדול (דף עה ב) האי מאן דמלח בשרא חייב משום מעבד ואף על גב דאמרינן התם דה"מ דקא בעי לה לאורחא שהיא מליחה גדולה. התם לאיחיובי חטאת קאמרינן אבל בכל דהו ודאי פטור אבל אסור לפי שהמלח מכשיר האוכל ומתקנו כדאמרינן פרק שמונה שרצים (דף קח ב) גבי פוגלא ממלח לא ממלחנא טבולי מטבלנא. וכ"ש דאיכא למיסר מליחת בשר חי דהא מתקן ליה. וכ"ש דאי אסרת ליה בלא מליחה דאיכא תיקון טפי דהא משוי ליה אוכלא. אלא ודאי כי אמרינן הכא דשרי באומצא. בלא מליחה קא אמרי' דדם האברים כל שלא פירש שרי'.

[9] וידוייק בדברי רש"י שבת שם, שמדגיש שהמליחה שם היא לקיום. אמנם מן הר"ן הנ"ל בהערה הקודמת מוכח שאף מליחה מועטת לאכילה אסורה מדרבנן. וראה לעיל הערה 5.

[10] ובקיצור, הדילמה בשיטת רש"י היא אם מליחה האסורה מדרבנן היא המליחה שיש בה קיום המאכל לטווח זמן, או המליחה שיש בה תיקון טעמו של המאכל, אבל בודאי שמליחה כדי שלא יסריח בלבד אין בה איסור עיבוד מדרבנן.

[11] סוגיה זו באה לידי ביטוי בערב פסח שחל להיות בשבת, בנוגע להכנת מי המלח לסדר הפסח.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)