ראש השנה | דף י | מניין שנות עורלה

שנינו במשנה כי אחד בתשרי הוא ראש השנה לנטיעה, ואילו ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות. לכאורה הדברים קשים, משום שיש זהות בין אילנות לנטיעות. הגמרא בדף י' עומדת על ההבדל: מניין שנות ערלה ורבעי נקבע על פי מועד הנטיעה, ולעניין זה ראש השנה הוא א' בתשרי (בצירוף הימים שבהם הנטיעה נקלטת, בכפוף למחלוקת התנאים בנידון), ואילו את הפירות עצמם ניתן לאכול רק אם חנטו לאחר ט"ו בשבט של השנה הרביעית:

"תנו רבנן אחד הנוטע אחד המבריך ואחד המרכיב... שלשים יום לפני ראש השנה – עלתה לו שנה... ופירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט, אם לערלה – ערלה, ואם לרבעי – רבעי".

הלכה זו מחודשת מאוד, שכן היא תולה את הלכות ערלה ורבעי בשני מועדים השונים זה מזה – ראש השנה וט"ו בשבט. כבר כתב הרמב"ם (הלכות מעשר שני ונטע רבעי ט, יב):

"וראיתי לגאונים דברים בחשבון ערלה ורבעי, אין ראוי להאריך ולהשיב עליהן ובוודאי טעות סופרים הם, והאמת כבר ביארנו דרכה".

אכן, בין הראשונים הוצעו פירושים שונים ומגוונים להלכה שלפנינו. בעלי התוספות סבורים (ונראה שזו גם דעת רש"י, אף שיש מחלוקת נרחבת בביאור שיטתו; ראה במהדורת שוטנשטיין כאן, הערה 1) כי יש להבחין בין "נטיעה" ובין "אילן": בשלוש השנים הראשונות נחשב העץ כנטיעה, שלגביה סופרים מראש השנה, אך החל מן השנה הרביעית העץ ראוי לתת פירות, ומעתה ואילך הוא הופך "אילן", שמניינו מט"ו בשבט. מדברי התוספות עולה כי מדובר בהלכה עקרונית, המושתתת על הגדרות יסודיות בדיני ערלה ורבעי.

לעומת התוספות, הרמב"ם ורבים מראשוני ספרד הסיקו מן הירושלמי שההלכה שבסוגייתנו איננה הלכה עקרונית, אלא חומרא שהחמירו חכמים. החידוש המרכזי בסוגייתנו הוא שאילן שניטע שלושים יום לפני ראש השנה – בהגיע ראש השנה זכה להשלים שנה שלמה. זו, כמובן, קולא גדולה המקצצת את מניין שנות הערלה. כדי שלא להקל יתר על המידה קבעו חז"ל שמי שנהנה מקולא זו יחמיר בסוף המניין, ובהיכנס השנה הרביעית ימתין עד ט"ו בשבט. כך מנסח זאת הר"ן (שבמסקנתו מסכים דווקא עם התוספות):

"איכא מאן דאמר דדוקא נטיעה זו, שהקלנו עליה בתחלתה שעלו לה ל' יום לשנה שלימה, ולפיכך מחמירין עליה בסופה להמשיך שנתה עד ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילן".

כאמור, מפורש בדבריו כי אין זו אלא חומרא בעלמא, מתוך שהקלו על השנה בראשיתה.

פירוש שונה לחלוטין לברייתא מצטטים התוספות כאן בשם הגאונים, ואפשר שלפירוש זה התכוון הרמב"ם בדבריו שבהם פתחנו:

"ויש הלכות גדולות שכתוב בהם: ופירות שנה רביעית בתר דפריק להו אסורין עד דנפקא ועיילא חמישית. ושבוש הוא, דבהני לא איירי בשמעתין כלל...".

על פי פירוש זה, ראש השנה לאילן עצמו הוא אכן בא' בתשרי, ללא כל הגבלה. רק לאחר שנקטפו הפירות, בהיותם תלושים, הם עוברים למערכת מניין אחרת, שראשיתה בט"ו בשבט. חידוש נוסף בפירוש הלכות גדולות הוא שעניינו של נטע רבעי בכך שלא יֵאָכֵל כלל במשך השנה הרביעית, ואף אם נפדה, יש להמתין עד לשנות החולין, החל מן השנה החמישית, ורק אז ניתן לאכול מן הפירות. התוספות דחו פירוש זה בטענה ששיבוש הוא, וכאמור, נראה שזו גם כוונת הרמב"ם.

הלכה למעשה מביא השולחן ערוך (יורה דעה רצד, ה) את דעת הרמב"ם וראשוני ספרד בסתם, ואת הדעה החולקת בשם 'יש אומרים', ומכאן שדעתו להכריע שיש להמתין עד ט"ו בשבט דווקא באילן שהקלו עליו בתחילתו.