מנחות | דף ד | מנחת העומר שנקמצה שלא לשמה

המשנה הפותחת את מסכת מנחות זהה למשנה הפותחת את מסכת זבחים, ושתיהן עוסקות בקורבנות שהוקרבו שלא לשמם. הכלל העקרוני הוא, שקורבנות כאלה כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, והבעלים חייבים להקריב קורבן נוסף. בגמרא בזבחים בדף ה' מעורר ריש לקיש שאלה עקרונית בביאור הלכה זו:

"אם כשרים הם ירצו, ואם אין מרצין למה באין?".

כלומר, ריש לקיש מבקש לברר את אותו מעמד מפוצל של הקורבן: מחד גיסא, מדובר על קורבן כשר; אך מאידך גיסא, בעל הקורבן מחוייב להקריב קורבן נוסף. הגמרא חוזרת על שאלה זו בסגנון שונה מעט בדף ו', וכבר התקשו התוספות (זבחים ו., ד"ה אלא מאי) מדוע שואלת הגמרא את אותה השאלה פעמיים (ראה גם בעיוננו למסכת זבחים, דף ה', שם עסקנו בדבריו של ריש לקיש).

שאלה זו של ריש לקיש עשויה להיות קשורה גם לעמדתו בסוגיתנו. הגמרא בדף ד' עמוד א' מביאה את חידושו של רב:

"אמר רב: מנחת העומר שקמצה שלא לשמה - פסולה, הואיל ובאת להתיר ולא התירה".

דבריו של רב עולים בתיובתא, ועל כן מציג ריש לקיש (בדף ה' עמוד א') עמדה אחרת:

"ורבי שמעון בן לקיש אמר: מנחת העומר שקמצה שלא לשמה - כשירה, ושיריה אין נאכלין עד שתביא מנחת העומר אחרת ותתירנה".

כאמור, מחלוקת רב וריש לקיש קשורה, במידה רבה, לאותו דיון שבמסכת זבחים. עמדת רב משקפת את העמדה התכליתית. לאמור - לכל קורבן מוכרח להיות ייעוד ברור ומוגדר. יש להניח, שלדעת רב קורבן רגיל שהוקרב שלא לשמו, משיג רמה מסוימת של ריצוי וכפרה (ראה, למשל, ברש"י בזבחים בדף ו', המציע שקורבן כזה "מגן מן הייסורין"), ועל כן ברור מדוע מקריבים אותו. שאלתו של ריש לקיש בזבחים לא מטרידה את רב, משום שברור לו שאותו קורבן שהוקרב שלא לשמו הינו בעל משמעות ותכלית כלשהי, אף שיש להקריב קורבן נוסף.

עמדה זו מובילה את רב להניח, שקורבנות "מכשירים", אשר ייעודם ברור וחד מאוד, יפסלו בהקרבה שלא לשמם. סוף סוף, היות שהוגדר להם ייעוד ספציפי, ולא ייעוד כללי של כפרה או התקרבות האדם לקדוש ברוך הוא על ידי הקורבן, אם ייעוד זה איננו יוצא אל הפועל, אין כל טעם בקורבן, והוא פסול. במידה רבה, ייתכן שזהו יסוד ההלכה שבמשנה בנוגע לחטאת: תפקידה של החטאת הוא לכפר, ואם היא הוקרבה שלא לשמה, ובמנותק מחטאו של המקריב, אין בה כל משמעות. רב מרחיב הלכה זו שביחס לחטאת לכל הקורבנות כולם.

שאלתו של ריש לקיש בזבחים מתמודדת עם אותה קביעה נחרצת של רב. ריש לקיש מברר האם קביעה זו נכונה, ולכל קורבן מוכרח להיות ייעוד ברור, או שמא ייתכנו קורבנות כלליים יותר, שמשמעותם איננה ברורה וחד משמעית. מסוגיתנו למדנו שריש לקיש אכן חולק על רב. לדעתו, אף אם מנחת העומר איננה מתירה כלל ועיקר, ויש צורך בהקרבת מנחה נוספת, אין סיבה לפסול אותה.

לסיום יש להעיר, כי הגמרא בדף ה' עמוד ב' מביאה דעה שלישית ביחס למנחת העומר, והיא - דעת רבא הסבור שמנחה זו כשירה לחלוטין. למעשה, דבריו של רבא שוללים את הנחת היסוד ההלכתית למחלוקת רב וריש לקיש; אלה האחרונים מניחים שמנחת העומר שנקמצה שלא לשמה איננה מתירה את איסור חדש, ועל כן יש לבחון האם יש מקום להקרבתה. רבא, מצידו, סבור שמנחה זו מתירה את החדש, ועל כן פשיטא שיש להקריבה. עמדה זו של רבא מבוססת על חידושו העקרוני בעניין מחשבה בדבר הראוי לעבודה. הראשונים נחלקו בביאור חידוש זה, ובעיקר בשאלה מדוע מנחת העומר היא דבר שאינו ראוי לעבודה, אך לכך נתייחס, בעזרת ה', בהזדמנות אחרת.