מנהגים | 4 | מנהג בפסיקת הלכה

 

 

בשיעורים הקודמים עסקנו במעמדם ההלכתי של מנהג המקום ומנהג אבות, ובחנו האם ניתן לשנות מנהגים בנסיבות שונות. השיעור השבוע יעסוק בשאלה בסיסית יותר, והיא האם יש כלל מקום לדבר על מנהג בפסיקת הלכה? פסיקת הלכה נקבעת בכל מקרה לגופו לפי כללי פסיקה ולפי דעתו של הפוסק/הרב, אך כיצד נקבעת ההלכה כאשר אין לרב דעה מוצקה בנושא או כאשר אין רב שניתן לשאול?

 

כידוע, מקובל כי לכל עדה יש את הפוסק שלהם: באופן כללי הספרדים ועדות המזרח פוסקים כשו"ע, והאשכנזים כרמ"א. אך ישנם גם מנהגי פסיקה שונים לעדות שונות- יהודי הונגריה פסקו לפי המהרש"ם, יהודי עיראק כפסקי הבן איש חי, קהילות מרוקו בשנים האחרונות נהגו כהוראותיו של הרב משאש וכו'. מה הבסיס ההלכתי לפסיקה בדרך זו? האם העובדה שאבא שלי נהג להלכה כפוסק מסוים, או שנולדתי לעדה פלונית מחייבת אותי?

בניו של רבה בר בר חנה

לאחר שהגמרא דנה במנהג המקום, ובשאלה כיצד ינהג אדם ההולך ממקום למקום מובאת הנחיה הלכתית שנתן רבה בר בר חנה לבניו:

"אמר ליה רבה בר בר חנה לבניה: בני, לא תאכל לא בפני ולא שלא בפני. אני שראיתי את רבי יוחנן שאכל - כדי הוא רבי יוחנן לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו. אתה לא ראית אותו - לא תאכל, בין בפני בין שלא בפני"          (נא.).

רבי שמעון התיר לאכול ספיחי כרוב בשביעית, אך להלכה מקובל כשיטת חכמים שכל הספיחים אסורים וכך גם ספיחי כרוב. רבה בר בר חנה אמר לבניו שלמרות שהוא פוסק להלכה כר' שמעון והוא אוכל ספיחי כרוב בשביעית,  בניו לא צריכים לנהוג כך הואיל ולא ראו את רבי יוחנן שכך עשה הלכה למעשה.

בהמשך, הגמרא מביאה סתירה להנחייתו:

"ופליגא דידיה אדידיה. דאמר רבה בר בר חנה: סח לי רבי יוחנן בן אלעזר: פעם אחת נכנסתי אחר רבי שמעון בן רבי יוסי בן לקוניא לגינה, ונטל ספיחי כרוב, ואכל ונתן לי. ואמר לי: בני, בפני - אכול, שלא בפני - לא תאכל. אני שראיתי את רבי שמעון בן יוחי שאכל - כדי הוא רבי שמעון בן יוחי לסמוך עליו, בפניו ושלא בפניו. אתה, בפני - אכול, שלא בפני - לא תאכל".

הסתירה נוגעת לשאלה האם רבה בר בר חנה אכל ספיחי כרוב או לא, כפי שמשתמש מהמשך הסוגיה. בכל מקרה מדברי הגמרא אנו לומדים מספר עקרונות:

1. במקרים מסוימים ניתן לפסוק להלכה כדעת יחיד - במידה וראו את היחיד נוהג כך הלכה למעשה.
2. אין זה מחויב שהבנים יפסקו להלכה כהנהגת האב.

מדוע העובדה שהאדם ראה את הרב הזקן שנהג כך מאפשרת לו לפסוק כשיטה שאינה מקובלת? נראה שהמאירי התקשה בשאלה זו:

"אף באלו אם ראה רוב בני העיר סוברים בו כדעת האוסר, והוא נוהג היתר מצד מה שראה לחכם מופלג שהיה מתיר ואינו מתיר מצד עצמו אין ראוי להניח בני ביתו לנהוג היתר... ואם על כל פנים רוצה שינהגו בני ביתו או הנמשכים אחריו כמותו ראוי לו מ"מ שיזהירם שלא לנהוג היתר בה אחריו..."            (בית הבחירה שם)

מדברי המאירי עולה שלרבה בר בר חנה לא הייתה עמדה הלכתית חד משמעית בנושא (לא היה מתיר מצד עצמו), אלא הסתמך על פסיקה מוקדמת. במקרה כעין זה ניתן לפסוק כדעת יחיד במידה וראו את היחיד נוהג כך, וזה מה שלומדים מהסיפור הראשון המובא בגמרא. מהמקרה השני בגמרא לומדים שעל הפוסק יחידי להזהיר את בניו שלא לנהוג כמותו, אך נראה שהוא יכול בכל זאת לנהוג כך כפי שעשה רבה כנגד הנחיית רבי יוחנן בן אלעזר.

ממספר סוגיות נוספות משמע שאין חיוב שהבנים ימשיכו את פסיקת ההלכה של האב. בגמרא בחולין מובא:

"אמר מר עוקבא: אנא, להא מלתא, חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא - כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא - בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא – אכילנא"   (קה.).

למרות שאביו של מר עוקבא לא אכל גבינה לאחר בשר במשך יום שלם, מר עוקבא אכל גבינה בסעודה שלאחר מכן^[1]. בדברי הגמרא אנו מוצאים שמר עוקבא לא נהג כמו אביו בעניין זה.

פסיקה או מנהג

כפי שציינו בפתיחת דברינו, מקובל שעדות שונות נוהגות להלכה כדעת פוסקים שונים שאינם בין החיים. עובדה זו הייתה ידועה כבר בימי הראשונים כפי שמופיע בתשובת הרשב"א. הרשב"א נשאל כיצד ראוי לפסוק במחלוקת בהלכה, והאם ראוי לסמוך על הרמב"ם והרי"ף בכל עניין ולהעדיפם על פני פוסקים אחרים:

"...והנה במקומו של רבי אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות אזמל. ולא מיחו בידם חכמים לפי שהן עושין כדברי רבם. ובפרק כל הבשר (קיז)... ואמינא דילמא דרש להו כרבי יוסי הגלילי דאמר יצא בשר עוף שאין לו חלב. וכן רבים. ומן הדרך הזה כל שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי אחד מגדולי הפוסקים במקום שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי הלכות הרב אלפסי זכרונו לברכה ובמקומות שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי חבור הרמב"ם ז"ל והרי עשו אלו הגדולים כרבם. ומיהו אם יש שם אחד חכם וראוי להוראה ורואה ראיה לאסור מה שהם מתירין נוהג בו איסור. שאין אלו כרבם ממש דבמקום רבם אילו יעשו שלא כדבריו יקלו בכבוד רבם במקומו... ואם יש תלמיד חכם ראוי להוראה ורואה דברי המקל בזה אפשר שיעשה בקולו מפני שהוא מסכים כהוראתו עם המקל והם רבים כנגד היחיד. זה שנראה לי בענינים אלו"     (ח"א סי' רנג).

הרשב"א קובע שניתן לקבל את אחד מפוסקי הדורות הקודמים כרב של הקהילה. יש לשים לב שהרשב"א מתנסח בלשון של מנהג- 'נוהגים לעשות כל מעשיהם לפי הרמב"ם'. לאחר מכן הוא מסייג את דבריו שאין זה אומר שהוא רבם ממש, ויש לרב המקום שבימיהם סמכות לפסוק בדרך שונה^[2].

נושא זה עלה גם בזמן כתיבתו של ה'שולחן ערוך'. לאחר כתיבתו, רבים ערערו על דרך הפסיקה שקבע, אך במקביל עלתה השאלה כיצד לפסוק במקומות שהמנהג אינו עולה בקנה אחד עם פסק השו"ע. הרמ"א הוסיף את ה'מפה' על השו"ע עם פסיקת האשכנזים, וכן חיבר ספרים בנושאים מסויימים כפי שהוא כותב בהקדמה לספרו 'תורת חטאת'. בספר זה, הרמ"א מביא את הלכות איסור והיתר ולאחר שהוא מסביר את מבנה הספר לאור הספרים שנכתבו בדורות קודמים (שערי דורא) הוא מוסיף:

"כי לא כוונתי רק לדקדק במנהגי האחרונים ז"ל כדי לידע ולהורות כיצד נוהגין ובזה דברי האחרונים ז"ל הוא העיקר. גם עם מה שראיתי רבותי נוהגים והוא צורך גדול בזה כדי לעמוד על האמת בכל דבר גם כי הרבה דינים אין אנו נוהגים כמסקנת הרב הגדול מו' יוסף קארו זצ"ל אשר כבר נתפשט ספריו בכל ישראל ואם יפסוק אדם אחר דבריו בפרט בדיני איסור והיתר אשר יסד בשלחן ערוך שלו ויסתור על מנהגים שנוהגים בהם במדינות אלו. על כן אמרתי לתקן הדבר לשם שמים...^[3].

יש משמעות למנהג בפסיקת ההלכה בהוראה כיצד יש לנהוג הלכה למעשה. מנהגי האשכנזים שונים מדרך ההכרעה של השו"ע ויש לשמור על דרכם. אנו מחויבים לפסקי השו"ע, רמ"א ונושאי הכלים כאשר בפועל דרך ההכרעה ביניהם נעשית לפי המנהג או לפי שיקול הדעת של הפוסק.

בדורות מאוחרים יותר, נכתב רבות על סמכות השו"ע והרמ"א, אך עדיין יש מקום רב לעיון הלכה למעשה ולהכרעה של הרב. בהקדמה לשו"ת 'יביע אומר' ציין הרב עובדיה יוסף שיש שני כיוונים מנוגדים שיש למצוא את האיזון ביניהם:

"(יג) ובאמת שאף על פי שהורשינו לחלוק על דברי הפוסקים האחרונים, כשיש לנו ראיות נכונות, והכרעות מיוסדות על אדני פז, מכל מקום צריכים לשלוט ברוחנו לדבר בענוה טהורה, בחרדת קודש ובהכנעה יתירה".

לפוסק בן ימינו יש את הסמכות ההלכתית להכריע להלכה כשיטה מסוימת באחרונים ולחלוק על פוסקים אחרים אם כי הדבר צריך להיעשות במתינות[4]. 

ממרן עד מרן- מי המרן?

כידוע וכפי שכבר הוזכר, עדות המזרח קיבלו עליהם את פסקי מרן השולחן ערוך, וכך הם מורים הלכה למעשה. מה רמת החיוב הנובעת מקבלה זו? מה המשמעות ההלכתית ומאיזה דין נובעת קבלה זו? בעניין זה קיימת מחלוקת בין הפוסקים לאור שיטתו הייחודית של הרב עובדיה יוסף.

בדברי הרשב"א בתשובה ראינו שקהילה יכולה לפסוק כפוסק מסוים בתורת מנהג. מתשובות שונות של 'הבן איש חי' עולה שהוא הבין את הקבלה לנהוג כשו"ע, כמנהג שקיבלו עליהם בערים רבות. כך למשל, בשו"ת רב פעלים (ח"ב חו"מ סימן ב) דן ה'בן איש חי' בעניין קבלת הוראות מרן בעיר בגדאד. בדיני ממונות מקובל בעדות המזרח שאין המוחזק יכול לטעון טענת 'קים לי' כנגד שיטת מרן השו"ע. מכיוון שנוהגים כשיטתו הלכה למעשה, לא ניתן לטעון שהוא סובר כשיטה אחרת. ה'בן איש חי' נשאל האם כלל זה נאמר גם על תשובותיו של הרב יוסף קארו (כדוג' שו"ת אבקת רוכל) או רק על פסקיו בשו"ע. ה'בן איש חי' כותב שהסתפקו האחרונים בדין זה ומדברי שלושה גדולים עולה שאין תשובות מרן בכלל קבלה זו, "כי אם רק קבלו מה שפסק בשו"ע דוקא". ה'בן איש חי' מסביר שבכל מקום היקף קבלת פסקי הרב קארו שונה:

"ובהשמטות ספר פני יצחק הנז' מצאתי שהביא דברי ידידינו... וז"ל ומ"מ לסוף דינא כבר הנה בעתה נתפשט המנהג בעה"ק ירושלים תוב"ב שאין לומר קים לי אפילו נגד תשובות הב"י... והנה מ"ש שעתה נתפשט המנהג בעה"ק ירושלים תוב"ב, הנה ודאי המנהג הזה הנהיגו הרב הגדול ר"ל מהר"ד חזן, כי הלך ונהג אחר דברי הגאון מו"א חק"ל, אבל קודם ממנו לא היה המנהג הזה בירושלים... והנה בודאי המנהג החדש הזה לא יועיל אלא בירושלים, אבל בשאר מקומות עודם תלויים באותו ספק... ובאמת הרואה יראה כי בדורות שלפנינו לא היה בירושלם מנהג קבוע בדבר זה, ולפעמים עושים מעשה בתר הסוברים גם התשובות בכלל הקבלה ולפעמים עושים מעשה בתר הסוברים להפך, דהא הרב פרי האדמה עשה מעשה בתר הסוברים התשובות בכלל הקבלה...".

בכל מקום יש מנהג שונה לגבי היקף קבלת פסקי השו"ע ואין מקום אחד מחייב את אנשי המקום האחר. מה הסברה לחלק בין דברי מרן בשו"ע ובין תשובותיו? לפי ה'בן איש חי קבלת השו"ע נובעת ממנהג שנהגו לפסוק לפי ספר זה, אך אין זה אומר שקיבלו את פסקי הרב קארו בכל עניין. בכל מקום היקף הקבלה שונה לפי המציאות והנוהג במקום. מכיוון שמדובר על מנהג המקום הרי שישנם הלכות שלא נהגו כשו"ע, וכפי שכותב הבן איש חי בתשובה נוספת בעניין:

"הנה נודע כי פה עירינו בג'דאד יע"א, בתריה דמרן ז"ל בשה"ט גרירן הן בדיני איסור הן בדיני ממונות, חוץ מאותם דברים הידועים לנו שפשט המנהג בעירינו כדעת רמ"א בהג"ה או כדעת שאר פוסקים הפך דעת מרן ז"ל דאז אזלינן בתר המנהג הן להקל הן להחמיר, וכן נמי בדיני גיטין וקדושין המנהג ברור פה עירנו למיזל לחומרא אפילו בדבר שפסק מרן להקל, וכמ"ש הגאון מהריט"א ז"ל על מנהג עה"ק ירושלים תוב"ב, וכן קבלו חכמי עירינו מהרה"ג עט"ר מו"ז רבינו משה חיים זלה"ה, על מנהג עירינו בג'דאד יע"א, ועל כן בדיני ממונות אין פה עירינו טענת קים לי נגד סברת מרן ז"ל שפסק בשה"ט, אלא מוציאין מיד המוחזק ע"פ סברת מרן ז"ל"                                                 (סימן ג).

עקרון דומה אנו מוצאים במנהג יהודי מרוקו כפי דעת הרב משאש: בכל אותם דברים שיש בהם מנהג מבורר שכך נהגו בני עדה מסוימת, גם אם אינו כדעת השולחן ערוך, אין להם לשנות ממנהג אבותיהם^[5] . מכיוון שההנהגה לפסוק לפי מרן היא לפי המנהג, אם יש מנהג מבורר אחר הרי שיש ללכת לפיו^[6].

יסוד אחר בהבנת קבלת פסקי מרן, עולה מתשובותיו של הרב עובדיה יוסף^[7]. הרע"י מבין שסמכות מרן נובעת מדין מרא דאתרא ולא מיסוד מנהג. השלכה ישירה להבנה זו היא שאין הבדל בין פסקי הרב יוסף קארו בשו"ע ובין תשובותיו, ולשניהם בני עדות המזרח כפופים ברמה זהה (בניגוד לדברי ה'בן איש חי'). בתשובה בנושא האם ניתן לטעון טענת 'קים לי' כנגד דעת מרן בתשובה (שאלה מקבילה לתשובת ה'בן איש חי' שהובאה לעיל) הוא כותב:

"שאין לומר קים לי נגד מ"ש מרן בתשובה. וכתב ע"ז בחיים שאל, ודברי טעם הם, שהרי אנו קבלנו הוראות מרן, ודבריו בתשובה הם הלכה למעשה בפרטות, ועדיפי ממ"ש מרן בשלחן ערוך..."     (יב"א ח"ט חו"מ א).

התשובות הם הכרעות הלכה למעשה ולכן יש סברה שיש שוודאי יש לפוסק כתשובותיו אם פוסקים כדבריו בשו"ע. דברי השו"ע והבית יוסף הם בדרך שקלא וטריא ונועדו לאסוף את כל השיטות ולכן יש לבכר את ההכרעה הפרטנית הלכה למעשה. בני עדות המזרח קיבלו את פסיקות רבי יוסף קארו כגברא ולא ספר מסוים.

לאחר מכן הוא מוסיף טיעון נוסף:

"ולפע"ד אין דבריו מחוורים, שעיקר קבלת דברי מרן הוא משום שהוא רבינו, ומרי דאתרא דילן, וכבר כתב מהר"י פראג'י בשו"ת הרי"ף, דבאתרא דאית להו רב, והוא מרי דאתרא ולימדם תורה ודעת, ונהגו לסמוך עליו בדיני התורה, דברי הרב ההוא הוקבעו עליהם חובה כאילו הם הלכה למשה מסיני שאין בה מחלוקת, ואפילו במקום שרבים חולקים עליו, והזז מדבריו אפילו מקולא לחומרא, ה"ז כאילו זז מדברי תורה ומזלזל בכבוד רבותיו שלימדוהו תורה. ע"כ. וא"כ מסתברא ודאי שאין לומר קים לי נגד תשובת מרן, שהרי קבלת דברי מרן הם מטעם דהוי מרא דאתרא, [וכ"כ הגאון מהר"י פראג'י הנ"ל, שהדבר פשוט דנקטינן כדעת מרא דאתרא לפסוק הלכה כמותו... ואפילו במקום שרבים חולקים עליו...], וא"כ גם לגבי תשובותיו שהם בכלל פסקי המרא דאתרא אין לטעון קים לי כנגדו...

והכי נקטינן בכל מילי דאיסור והיתר, וכבר כתבנו שמאחר שמרן הוא מרא דאתרין, ומפיו אנו חיים בכל מכל כל, וקבלנו הוראותיו ככל אשר יאמר כי הוא זה... ושלא לפסוק בפשיטות נגד דעתו של מרן, ולומר שהמוחזק מצי טעין קים לי כדברי הי"א נגד הסתם שבש"ע... כלל העולה שהסכמת רוב האחרונים שלנו, שאין המוחזק יכול לומר קים לי נגד מה שפסק מרן בתשובה, מאחר שמרן הוא מרי דאתרין, ומפיו אנו חיים, וקבלנו הוראותיו ככל אשר יאמר כי הוא זה. וכן ראוי להורות, לשעה ולדורות...".

לדעתו, קבלה הציבור מחדשת מעמד של מרא דאתרא שלא ניתן לחלוק עליו, ולכן אין משמעות לשאלה אם הפסיקה היא בשו"ע או בתשובה^[8].

יישום נוסף לגישה זו, מובאת בדברי הרע"י בכללי מרן השלחן ערוך (מופיעים בסוף חלק ה' של שו"ת יחווה דעת). כידוע השו"ע הכריע לפי רוב השיטת בין דעות הרי"ף, רמב"ם והרא"ש. לפי הרע"י פסיקת השו"ע מבוססת בעיקר על דעת הרמב"ם מכיוון שכפי שכתב בשו"ת אבקת רוכל:

"הרמב"ם ז"ל אשר הוא גדול הפוסקים וכל קהלות ארץ ישראל והאראביסטאן והמערב נוהגים על פיו וקבלוהו עליהם לרבן"      (סימן לב).

על פי הסברו של הרב עובדיה יוסף, הרמב"ם הוא המרא דאתרא דארץ ישראל ולכן אין להורות אחרת משיטתו.

רע"י חידש הסבר זה לגבי דרך פסיקת השו"ע, והמשיך לחדש שמעמד זה שייך גם לפסקי השו"ע, כלפי קהילות הספרדים בכלל ובארץ ישראל בפרט. בדבריו אלו יש כאן חידוש גדול, לפיו יש מעמד של מרא דאתרא גם לאחר מיתה. גישה זו עוקרת בעצם את מעמד מרא דאתרא של הרבנים שיבואו אחרי ר' יוסף קארו^[9],[10].

לאור העקרון שקבלת פסקי השו"ע מושתת על ההלכה של מרא דאתרא, מסיק הרע"י שכך הוא הדין גם עבור אשכנזים שחיים בארץ ישראל:

"(ובאמת שיתכן מאד שגם מאלה הגאונים האשכנזים המקיימים מנהג הרמ"א, היינו דוקא בעירם ושער מקומם, שעליהם לנהוג כמרי דאתרא דידהו, לא כן לאלה האשכנזיות הבאות להתיישב בארץ ישראל, אתרא דהרמב"ם ומרן, כיון שקבלו כאן הוראותיהם, י"ל שחייבות הנשים לעזוב מנהגן, ולהמנע מלברך על מ"ע שהז"ג, כיון שלדעת רבותינו שבא"י מרי דאתרא הו"ל ברכה לבטלה, וכן היה מקדמת דנא מנהג הנשים תושבי הארץ... ואפשר שגם החת"ס שאינו נוטה קו מד' הרמ"א, יודה שבא"י חייבות לנהוג כמרן מרא דאתרא...) ואדרבה כלפי לייא יש לתמוה על הרב ידידנו שליט"א שבא להורות הלכה לנשים הספרדיות היפך דברי הרמב"ם ומרן, ולברך ברכות לבטלה, והרי ידוע מ"ש החיד"א... שספרדי שעושה מעשה להקל באיזה ענין כדעת הרמ"א היפך פסק מרן חייב לעשות תשובה וכפרה"                   (יביע אומר ח"ה או"ח סימן מג).

לפי הרע"י קבלת הפסיקה אינה נבחנת לאור סוגיות מקום שנהגו ודיני ההולך ממקום למקום. מכיוון שיסוד החיוב הוא מדין מרא דאתרא, אין הבדל לעניין זה בין אשכנזים לספרדים אלא המשמעות נובעת מהמיקום הגיאוגרפי^[11].

ייחוד לאחר חופה

מקום מעניין בו ניתן לראות את היישום של הגישות השונות, נוגע למנהג עדות המזרח בחתונות-

"המנהג פשוט אצל הספרדים ועדות המזרח שאין החתן והכלה מתייחדים אחר החופה, אלא רק לאחר סיום הסעודה בביתם"     (קיצור ילקוט יוסף).

לכאורה בעניין זה היה ראוי שהספרדים ינהגו כאשכנזים שהרי השו"ע פוסק כשיטת הרמב"ם שחופה היא ייחוד והכנסה לביתו, וללא חדר ייחוד הנישואים עדיין אינם תקפים. הרב עובדיה יוסף מתמודד עם הקושי שבמנהג:

"ראיתי ונתון אל לבי לחקור לפמ"ש הרמב"ם, ומרן הש"ע: שענין החופה הוא שיביא החתן את הכלה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו. א"כ מדוע אנו הספרדים לא נוהגים לעשות הייחוד לחתן עם הכלה מיד לאחר שבע ברכות, אלא הייחוד נעשה רק לאחר סעודה ראשונה שמסתיימת בדרך כלל בשעה מאוחרת בלילה, והרי יש בזה הפסק גדול בין ברכת הנישואין לחופה, ובשלמא לדעת הפוסקים הסוברים, שהחופה אינה ייחוד, אלא פריסת הטלית על ראש החתן והכלה בשעת ברכת נישואין, ניחא, אבל להרמב"ם ומרן הש"ע הרי היה צריך לעשות הייחוד מיד לאחר שבע ברכות, כדקי"ל שכל הברכות צ"ל עובר לעשייתן"

                                           (יביע אומר ח"ה אה"ע ח).

הרב עובדיה מסביר שהספרדים פוסקים בעניין זה כדעת השו"ע אך עדיין יש לשמור על מנהג זה. זוג ספרדי שנישא אינו נשוי עד לאחר חדר ייחוד, ולכן במהלך החתונה אין אלו נישואים שלמים. רק לאחר שיתייחדו בביתם בסוף הערב הנישואים יחולו. אם כן כיצד ממתינים כל כך הרבה זמן? הרב עובדיה יוסף מסביר שמכיוון שברכות הנישואים הם ברכות השבח, ניתן לעשות הפסק בין הברכות בחופה ועד חלות הנישואים. הוא מסכם את דבריו וכותב:

"...אלמא דלא חיישינן שיהיו ברכות נישואין סמוכים לחופה. ולכן גם להרמב"ם ומרן שהחופה היינו ייחוד, אין צורך לעשות הייחוד סמוך לבר' הנישואין, כיון שברכות השבח הן, ולא בעינן בהו עובר לעשייתן...^[12]".

אולם, ישנם מספר קשיים על הסבר זה:

1. הרי מדובר על הפסק משמעותי ולא עד זמן מועט.
2. כיצד מברכים שבע ברכות שנית בזמן הסעודה, הרי הם עדיין לא נשואים?
3. גם אם מקבלים את ההסבר, מדוע נהגו בדרך זאת שיוצרת בעיות הלכתיות?

הרב שלום משאש הציע יסוד שונה למנהג הספרדים בעניין זה. בתשובה בנושא הוא מסביר שהמנהג שאין צריך ייחוד אינו כשיטת הרמב"ם והשו"ע:

"שהמנהג דלא כהרמב"ם ומרן השו"ע... הרי כמה וכמה פוסקים ראשונים ואחרונים מכל קצוי ארץ המעידים על המנהג שפריסת סדין מיקרי חופה. אף שבכל מקומות הנ"ל הולכים אחרי מרן, מ"מ המנהג בזה הוא דלא כדבריו, כמו כמה דברים שאין אנו הולכים בהם אחריו ונשארו במנהגם שהיו בו קודם שנתפשטו הוראות מרן... העולה מזה להלכה ולמעשה, דמנהג העולם דלא כהרמב"ם והשו"ע וחופה א"צ ייחוד...^[13]"

                                                       (שמ"ש ומגן אבה"ע סימן ד)

המסקנה של הרב עובדיה יוסף זהה למסקנתו של הרב משאש אך הטעם שונה לאור הבנתם במהות קבלת פסקי מרן.

יש לציין שקיימת אפשרות פסיקה שלישית שתסבור שיש לדחות את המנהג לאור פסיקת ההלכה. בדרך זו כותב הרב שלמה לוי (בתוך עלון שבות גיליון 165) שהרוצה להחמיר ולחשוש לשיטות שלא נהגו כמותם תבוא עליו הברכה. הוא מנמק את דבריו וכותב שמכיון שיש בסיס הלכתי להחמרה זו, אין במקרה זה חשש של הוצאת לעז לראשונים ולכן ניתן לשנות מהמנהג^[14].

סיכום

בשיעור השבוע עסקנו ביסודות ההלכתיים של מנהג בפסיקת הלכה. יסוד הפסיקה העדתית מושתת על עקרון מנהג המקום והגדרים ההלכתיים נגזרים מכך. הרב עובדיה יוסף חידש כי מנהג עדות המזרח מבוסס על העיקרון של מרא דאתרא ולא על מנהג, ולהבנה זו ישנם השלכות הלכתיות בדיני ממונות ובהנהגות בארץ הקודש. רוב הפוסקים הספרדים לא הבינו בדרך זו, וסמכו על מנהג המקום כנגד הוראת מרן. נראה שיש לנהוג בדרך זו בכל מקום שההלכה אינה מבוררת והאדם נמצא בספק כיצד לנהוג, אך אין כללים אלו באים למנוע מפוסק ההלכה להורות לאור עיונו, הבנתו ולאור דרכי הפסיקה המקובלות.

 

 

 

 

 

 

.