מנהגים | 2 | ההולך ממקום למקום

 

 

"... ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין - נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם. ואל ישנה אדם מפני המחלוקת..." (פסחים פ"ד, משנה א)

 

המשנה במסכת פסחים דנה באדם שמשנה את מקומו, ובעקבות כך נפגש עם הלכה שונה (במקרה זה בנוגע לאי עשיית מלאכה בערב הפסח).

יש לזכור, שהמציאות בתקופת המשנה, התלמוד, הראשונים ועד לפני לא הרבה שנים, הייתה שונה לחלוטין מהמציאות כיום. כאשר אדם שגר בהונגריה נסע במסגרת עבודתו כסוחר והגיע לפאס, הוא נתקל בשבת בבית הכנסת במנהגים שונים מבית אבא. אנשים שהגיעו לקהילות שונות לתקופה קצרה, או שעקרו את מקום מגוריהם למדינה אחרת עמדו בפני בעיה הלכתית כיצד עליהם לנהוג.

בשיעור השבוע נעיין בסוגיה זו ונבחן מספר השלכות של הסוגיה לימינו^[1].

הסוגיה בפסחים

המשנה קבעה שיש לנהוג כחומרות המקום שיצא משם וכחומרי המקום שהלך אליו. בגמרא מובא כי רבה בר בר חנה לא שינה את מנהגו לאחר שהגיע לבבל, ובעקבות כך הגמרא מסייגת את דברי המשנה:

"כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא. עול לגביה רב עוירא סבא ורבה בריה דרב הונא, כיון דחזינהו - כסייה מינייהו. אתו ואמרו ליה לאביי. אמר להו: שווינכו ככותאי. ורבה בר בר חנה לית ליה הא דתנן נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם? אמר אביי: הני מילי - מבבל לבבל, ומארץ ישראל לארץ ישראל. אי נמי - מבבל לארץ ישראל. אבל מארץ ישראל לבבל - לא, כיון דאנן כייפינן להו - עבדינן כוותייהו. רב אשי אמר: אפילו תימא מארץ ישראל לבבל. הני מילי - היכא דאין דעתו לחזור..."             (נא.).

אביי סובר כי באופן עקרוני יש להחמיר כמנהג המקום שהולכים אליו. אולם ביחס לארץ ישראל הדין שונה, ולכן אדם שעובר מארץ ישראל לבבל יכול לשמור על מנהגו. הטעם לכך שיש לנהוג כמנהג המקום הוא מפני המחלוקת, אך מכיוון שבני ארץ ישראל סמוכים ובבבל אינם סמוכים, אין לשנות את מנהג האדם (רש"י)^[2].

רב אשי מחלק בדרך שונה- רבה בר בר חנה שמר על מנהגו הואיל והגיע לבבל לביקור בלבד. רק מי שעוקר את מקומו ולא חוזר יותר לעירו המקורית, צריך לקבל את כל מנהגי המקום החדש אך לא מבקר.

הגמרא בהמשך דנה האם יש לשמור גם על מנהגי המקום שממנו יצא, שהרי במקרה זה הטעם של מפני המחלוקת לא קיים:

"ההולך ממקום וכו'. בשלמא ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת ולא ליעביד. אלא: ממקום שאין עושין למקום שעושין - אל ישנה אדם מפני המחלוקת, ונעביד? הא אמרת: נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם וחומרי מקום שיצא משם!  אמר אביי: ארישא. רבא אמר: לעולם אסיפא, והכי קאמר: אין בזו מפני שינוי המחלוקת. מאי קא אמרת: הרואה אומר מלאכה אסורה - מימר אמרי: כמה בטלני הוי בשוקא"        (נא:).

אביי מבין שרק במקרה שאדם עבר ממקום שעושים מלאכה למקום שאין עושים עליו להבטל כמנהג המקום החדש. אך במקרה ההפוך, מותר לו לעשות מלאכה כמנהג המקום החדש. רבא חולק וסובר שעליו לשמר את המנהג הישן ולא לעשות מלאכה, כאשר זה לא יגרור מחלוקת הואיל והטעם מדוע הוא שובת אינו ידוע לכלל (יחשבו שהוא סתם בטלן). לדעת רבא הטעם הקובע הוא החשש ממחלוקת וכל עוד אין מחלוקת צריך לשמור על מנהגי המקום שממנו יצא. אביי הבין שבגלל החשש ממחלוקת האדם צריך לשנות את מנהגיו ולנהוג כמנהג המקום החדש.

לסיכום- בסוגיית הגמרא מצאנו מחלוקת כפולה בין האמוראים: 1. האם יש הבדל בין אדם שעובר דירה ובין אדם שמבקר במקום אחר. 2. האם יש לשמור על מנהגי המקום שממנו האדם יצא או רק להקפיד שלא לגרור מחלוקת במקום החדש

הסוגיה ביבמות

בגמרא ביבמות מובאת מחלוקת נוספת בין אביי ורבא שקשורה לחילוקי מנהגים והלכות. הגמרא דנה בזמנים השונים של קריאת המגילה ועוברת לדון בשאלה האם בית שמאי נהגו כשיטתם גם בעיר בה היה בית דין של בית הלל. בעקבות כך הגמרא דנה האם אין בעיה בכך שחלק מאנשי העיר ינהגו בדרך שונה:

"ומ"ד עשו, קרינן כאן: לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות! אמר אביי: כי אמרינן לא תתגודדו - כגון שתי בתי דינים בעיר אחת, הללו מורים כדברי ב"ש והללו מורים כדברי ב"ה, אבל שתי בתי דינים בשתי עיירות - לית לן בה. אמר ליה רבא: והא ב"ש וב"ה כשתי בתי דינים בעיר אחת דמי! אלא אמר רבא: כי אמרינן לא תתגודדו - כגון ב"ד בעיר אחת, פלג מורין כדברי ב"ש ופלג מורין כדברי ב"ה, אבל שתי בתי דינין בעיר אחת - לית לן בה. תא שמע: במקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים לעשות פחמים בשבת לעשות ברזל, במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב..."    (יד.).

שני הטעמים, מפני המחלוקת (גמרא בפסחים) והטעם של לא תתגודדו (מסכת יבמות), קרובים זה לזה. בשניהם יסוד הדין הוא שלא יכול להיות שחלק מאנשי העיר ינהגו בדרך אחת וחלק אחר בדרך שונה. היהדות היא אחת והפירוד אינו רצוי. הגמרא ביבמות עוסקת בהלכות ולא במנהגים וגם בעניין זה נחלקו אביי ורבא.

אביי סובר שלא יתכן כי באותה העיר יהיה פירוד במנהגים, ולכן הוא מעמיד את שינויי ההלכות בין ב"ש וב"ה בכך שהם בשתי עיירות שונות. רבא לעומת זאת מצמצם את האיסור של 'לא תתגודדו' לתוך בית דין אחד, אך אם שני בתי הדין חלוקים אז גם באותה עיר יכולים להתקיים במקביל שינויי הלכות.

יתכן וניתן לראות עקביות בשיטות האמוראים: אביי לא מקבל אפשרות שהתורה תתפצל לשני דרכים ועם ישראל יראה כאגודות אגודות. לכן אדם ההולך ממקום למקום צריך לקבל את מנהגי המקום החדש, וכן לא ניתן לקיים שני בתי דינים החלוקים ביניהם בעיר אחת. רבא חושש למחלוקת ולכן יש להמנע מדברים שיגרמו לכך, אך אם חילוקי ההלכות ומנהגים אינם גורמים למחלוקת אין מניעה לקיימם במקביל.

שיטת הרמב"ם

בהלכות ע"ז הרמב"ם דן באיסור לא תתגודדו, ומזכיר שאיסור זה מורחב גם לגבי חילוקי הלכות:

"ובכלל אזהרה זה שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקות גדולות שנאמר 'לא תתגודדו' - לא תעשו אגודות אגודות" (פי"ב, הלכה יד).

הרמב"ם פוסק להלכה כשיטת אביי ואוסר קיום של שני בתי דינים בעיר אחת. הנושאי כלים תמהים על פסק הרמב"ם, ומניחים באופן פשוט שיש לפסוק כשיטת רבא משתי סיבות:

1. לפי כללי פסיקה הלכה כרבא (הלכה כאביי רק ביע"ל קג"ם).
2. ממהלך הסוגיה משמע שהלכה כרבא.

גם הרי"ף פסק להלכה כשיטת רבא, אך כאמור הרמב"ם כותב כדברי אביי. נראה כי הרמב"ם כאן לשיטתו העולה ממספר תשובות בהם הוא מחמיר באיסור 'לא תתגודדו'^[3]. נראה זאת בכמה תשובות:

"לפי שאפילו בדברים, אשר תלוי בהם דבר איסור, אמרנו אל ישנה אדם מפני המחלוקת כל שכן במה שאין תלוי בו איסור בשום פנים ועבר בזה משום לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות... וצריך תמיד לילך במנהג הרוב, כל זמן שאין בזה עבירה על איסור. וכתב משה"                                          (סימן רסב).

"אבל אסור להם מענין אחר משום לא תתגודדו משום לא תעשו אגודות אגודות אלא כך חייבים כל בית ישראל הנקראין בשם יעקב המחזיקים בדת משה רבינו ע"ה להיות כל עדה וקהל מישראל אגודה אחת ולא תהיה ביניהם מחלוקת בשום דבר בעולם. ואתם חכמים ונבונים ויודעים מהו עונש המחלוקת וכמה רעות גורמת המחלוקת..."          (סימן שסב)

הרמב"ם מדגיש שיש חשיבות גדולה שעם ישראל יתנהג בדרך אחת אחידה, כפי שמובא בדברי הספרי (דברים ל"ג, ה) ששמו של הקב"ה משתבח כאשר עם ישראל הוא אגודה אחת- יחד שבטי ישראל. האחדות היא ערך הלכתי שיש לשמור עליו גם במחיר של שינוי ההלכה והמנהג האישי^[4].

בהלכות שביתת יום טוב הרמב"ם מביא את סוגיית הגמרא בפסחים:

"ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין לא יעשה ביישוב מפני המחלקות אבל עושה הוא במדבר, וההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין לא יעשה, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, ואע"פ כן לא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני האסור, לעולם אל ישנה אדם מפני המחלקות, וכן מי שדעתו לחזור למקומו נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו מפני המחלקות"    (פ"ח, הלכה כ).

הרמב"ם פוסק כשיטת רבא שאדם ההולך ממקום ששבתו ממלאכה למקום שעושים מלאכה, צריך ליבטל ממלאכה. בניגוד לסוגיה ביבמות שם הרמב"ם פוסק כאביי כאן הרמב"ם פוסק כרבא ולכאורה יש בין הדברים סתירה שהרי גם כאן שייך הטעם של תתגודדו^[5].

ברם, מדברי הרמב"ם ניתן לראות שאין סתירה בשיטתו והעיקרון שמנחה את פסיקת ההלכה היא שלא לגרום מחלוקת. הרמב"ם מדגיש שגם השובת במקום שעושים מלאכה צריך לא להבליט את מנהגו. הרמב"ם מדגיש זאת בפירושו למשנה:

"התנה ואמר שדין זה אינו כללי, אלא העיקר הוא אל ישנה אדם מפני המחלוקת. ומה שהצריכנו לחייבו לשבות במקום שעושין לפי שאין נראה בזה שינוי שגורם למחלוקת, אבל היה נראה שינוי אלו עשה והם אינן עושין, או שעשה משהו הפך מה שהן עושין, או ימחה בידם. אבל השביתה לא ייראה בה שינוי".

הרמב"ם פוסק שאין להיראות כמשנה ממנהג המקום, אך אם ניתן לשמור על מנהגו המקורי בלי לעורר תשומת לב - אין סיבה לשנותו. החיוב לנהוג כמקום החדש נובע מהעקרון של 'לא תתגודדו' אך אין חיוב על הגברא לנהוג כמנהג החדש.

בשיעור שעבר הבאנו את תשובת הר"ן (סימן מח) המבדיל בין מנהגים שמקור חיובם נובע ממנהג המקום, ובין מנהגים שנוגעים לגברא מחרם שהנהיג בית הדין על כל אנשי האזור. חרם דרבינו גרשום הוא דוגמה למנהג שאינו פוקע גם בשינוי מקום מגורים, וכדברי הר"ן פוסק הגר"א להלכה:

"...ולא דמי למ"ש בפ"ק דחולין ה"מ היכא דדעתו לחזור כו' דהתם במנהג שנהגו במקום ואינו אלא להמקום ההוא אבל חרם שקבלו עליהם ועל זרעם הוי כנשבעו שאקרקפתא דגברי רמי וחייבין מדין תורה לעשות כן ולא תליא במקום..."    (ביאור הגר"א יו"ד רכח,פד)

גירושי הגלות

במהלך התקופות סוגיית ההולך ממקום למקום הייתה רלוונטית עבור יחידים שעקרו ממקומם, או שנסעו בעולם לרגל עבודתם. לאחר גירוש ספרד (וקהילות נוספות לאחר מכן) שאלה זו עלתה בנוגע לקהילות שלמות שעקרו ממקומם והתיישבו במקום בו הייתה קהילה יהודית, אך שונה במנהגיה והלכותיה. הקהילות רצו לשמר את מסורתם ועלתה השאלה האם מותר ליצור מצב של שני בתי דינים בעיר אחת.

המהרשד"ם דן במקרה מעין זה בעיר סופיא. בעקבות שינויים שלטוניים, הגיעו הונגרים למקום ולכן נהגו שם חומרות שונות בדיני איסור והיתר. בגלל קשיים שונים של בית המטבחיים שהגיע למצב בו נשאר בלי בשר, הקהילה הספרדית במקום רוצה לנהוג בדרך שונה. בתשובתו הוא מביא את דברי הראשונים על הסוגיה מהם משמע שיש לנהוג כמנהג המקום. ברם, המציאות בהרבה מקומות הייתה שונה:

"וכיון שגרושי איטלי"א היושבים עתה פה גם כל יושבי רומניי"א יצ"ו אחינו אנשי גלותינו לא היו מכשירים בדיקה בנפיחה, גם אנחנו נחזיק מנהגם הטוב כפי מה ששנינו נותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם וכו'. ומיראת ההמון מנעתי מזה גם לסבה עצמי' כי מצאתי בבואי הנה חכמים ספרדים חסידים ואנשי מעשה ובפרט אביר הרועים זקן ונשוא פנים הח' הש' שמואל טראנקו ז"ל גם הח' הש' הנעלה דון יאודה בן באן בנשת וחכמים אחרים מנהיגים עפ"י התורה והמנהג ולמה לי להכניס עצמי בין ראשי ההרים עכ"ל.   

הרי שאלו גאוני עולם לא חשו למשנת נותנין עליו חומרי וכו'. וגם הרב כמהר"ר  יעקב ז"ל שתק והודה לדברי' ומה שנראה לע"ד ולקצור השגתי טעם בזה כי אפשר שלא אמרו זה רק ביחיד או יחידים שבאו למקום החומרא שהם בטלים לגבי בני העיר אשר באו שם... אבל כאשר הם קהל בפני עצמם הרי הם כאלו יושבים אלו בעירם ונוהגין כמנהגם ואלו בעיר' ונוהגין  כמנהגם ואין כאן מקום ללא תתגודדו..."

                                            (מהרשד"ם יו"ד סימן מ).

בעקבות מנהג העולם על פיו הציבור שמר על מנהגיו המקוריים, מציע המהרשד"ם לחלק בין יחיד ובין ציבור: סוגיית הגמרא עוסקת ביחיד, אך אם הציבור כולו עוקר הרי זה כמו שני ערים שונות ולכן מותר להמשיך לנהוג כמנהג המקורי. כנגד דברי הרמב"ם מצביע המהרשד"ם על מנהג העולם, וכדוגמה הוא מתאר את המציאות בסלוניקי:

"והדבר ידוע שהיה מפורסם שהאשכנזים קדמו ליישב בשאלוניקי ואם כן היה ראוי לגדור כל הבא אחריהם למנהגם אם לא מן הטעם שאמרתי כנ"ל. ומכל מקום לבי נוקפי דבשלמא אם באו שם קהל א' בבת אחת מהאנשים הספרדים ניחא, אפילו היו האשכנזי' קודמין. אמנם עתה שבאו שם א' לא' והתחילו לנהוג כמנהג האשכנזים מאן לימא לן דבכה"ג מותרין לשנות... אחרי הצעתי זאת אני אומר כי הטעם שאני אומר ומסכים שתחזרו למנהגכם הראשון  להתנהג עפ"י הפוסקים הנהוגין והמפורסמים אצלנו הנ"ל...".

קדם למהרשד"ם בפסק זה גם הרד"ך (תשובה בסימן יא). בדבריו הוא מסביר שאם יש באותה עיר שני בתי דינים ממש בכל דבר ובעניין הווי ליה כשני בתי דינים בשתי עיירות גם לרמב"ם (למרות שאין זה נשמע מדבריו). בהקשר זה נביא את הגדרת הביאור הלכה לשני בתי דינים^[6]:

"כמו שמצוי בקהלות הגדולות שנמצאים בהם כמה קהלות שכל אחת מתנהגת כפי מנהג אבותיה מדור דור וכן מתבאר בס' פר"ח ומבואר שם דקהלה שיש בה מנין מיקרי קהלה והבאים לשם נטפלים ופשוט דכוונתו שיש לה עכ"פ כל צרכי צבור כנהוג דהיינו ביהכ"נ ומתפללים בה בכל יום בצבור ויש להם מו"ץ ומקוה וכדומה כנהוג בכל קהלות ישראל דאל"ה גם היא בעצמה נטפלת לעירות הסמוכות ..."

                                                   (סי' תס"ח ד"ה וחומרי המקום)

קיבוץ גלויות

סוגיית ההולך ממקום למקום עולה לדיון הלכתי מחודש בעקבות קיבוץ הגלויות והקמת מדינת ישראל. המציאות של קהלים שונים בעיר אחת, נראית לנו כיום ברורה מאליה למרות שהיא נוגדת את סוגיית הגמרא ואת איסור 'לא תתגודדו'. לכאורה, ניתן ליישם את פסק המהרשד"ם גם בעניין זה שהרי מדובר על ציבור רב ולא על יחידים. ברם, יש לציין שלא תמיד היה מדובר על עליית קהילות שלמות, ובתחילת הדרך וודאי שהיה מדובר על עליית יחידים. כמו כן עולה כאן שאלה עקרונית, והיא  האם ההלכה מעוניינת בהנצחת הפירוד הקהילתי והאם אין בכך איסור לא תתגודדו, כפי שהגדיר אותו הרמב"ם בדברים שראינו לעיל:

"אלא כך חייבים כל בית ישראל הנקראין בשם יעקב המחזיקים בדת משה רבינו ע"ה להיות כל עדה וקהל מישראל אגודה אחת ולא תהיה ביניהם מחלוקת בשום דבר בעולם".

הרב עובדיה יוסף עוסק בשאלה זו במספר מקורות, ובדבריו הוא מסתמך על תשובת הבית יוסף בשו"ת 'אבקת רוכל':

"...והיכא שקדמה קביעות כת אחת לחבירתה אעפ"י שהכת האחרונה מרובים מהקודמים נראה דבטלים הם לגבי הראשוני' וכמו שדקדקתי מהגהות אשרי וטעמא רבה איכא במילת' דכיון דאלו קדמו קביעותם בעיר כל הבאים לדור שם טפלים הם  להם ובנדון שלפנינו עדיפא מינה שבתחלה באו ספרדים ואשכנזי' לדור בפליבינ"א והספרדי' היו מרובי' על האשכנזים והיה לאשכנזי' לנהוג כמנהג  הספרדים בין להקל בין להחמיר וכמו שהוכחתי וכן עשו הגם כי אח"כ באו עוד אשכנזים אחרים ונתוספו על הראשונים לעולם הספרדים מרובים ואפי' אם היו מתרבים האשכנזים על הספרדים צריכים האשכנזים לנהוג כמנהג הספרדים לפי שהאשכנזי' הראשונים שבאו בטלו לגבי הספרדים ההם והיו צריכי' לנהוג כמנהגם כמו שהוכחתי א"כ הו"ל כולם כספרדי' וכל האשכנזי' הבאי' אח"כ בטלים לגבייהו..."    (שו"ת 'אבקת רוכל' סי' רי"ב).

הרב יוסף מבין כי מכיון שה'שולחן ערוך' הוא ה'מרא דאתרא' דארץ ישראל, לכן כל מי שעולה לארץ טפל למנהג הספרדים^[7].

יש לציין כי לא כל פוסקי ההלכה קיבלו את גישתו של הרב עובדיה יוסף^[8]. כפי שהערנו לפי פסק המהרשד"ם, מעבר לעובדה כי קשה לראות את האשכנזים כבטלים הואיל ולא באו כיחידים, נראה שיש לבחון בהקשר זה גם את דברי הפוסקים לגבי מציאות שבה התבטלה קהילה. במקרה בו היה יישוב יהודי במקום מסוים ונעזב, ולאחר מכן הגיעו יהודים בעלי מנהגים שונים- האם עליהם לחדש את המנהג הקדום? במקרה זה מוסכם בקרב הפוסקים כי המקרה שווה לקהילה חדשה, בה רשאים בני המקום שהגיעו כעת להמשיך לנהוג כמנהגם^[9]. כך גם כותב החזון איש:

"ואין לטעון... שהר"מ הוא רבם של בני א"י, שאין הדבר כן עכשיו. היו אמנם ימים שהיו נוהגים ע"פ ספרי הר"מ אבל מפני הבלבול שעיירות חרבו וחזרו ונתיישבו נתבטל הדבר, שהחדשים היו נגררים אחר פוסקים אחרים..."          (שביעית כג,ה).

מכיוון שהרבה ערים חודשו בימינו הרי שלא היה לגביהם מנהג מחייב מדורות קודמים, ולכן מדובר על עיר חדשה שהוקמה על ידי קהילה וותיקה.

בהקשר זה נעיר בקצרה על מספר נקודות נוספות:

• גם קהל שפסק בדרך מסוימת יכול לשנות את דעתו לפי גדול הדור שבימיו. לכן השאיפה לבטל את המחלוקת ולא להנציח אותה בשילוב פסיקת הלכה של מרא דאתרא מאפשר ליצור מנהג חדש שמשותף לכל^[10].
• הטענה שארץ ישראל שייכת לקהילה מסוימת והשאר כטפלים לה, נראית קשה שהרי ארץ ישראל צריכה להכיל את כלל כנסת ישראל.
• הערב כללית: המציאות בימינו מורכבת יותר מימי הגמרא. כיום מעמד המרא דאתרא שונה, ולכל אדם יש רב אצלו למד או במקום הולדתו, ולאו דווקא רב שקשור לקהילתו כעת. בעקבות כך יש פוסקים שהבינו שלא ניתן להתייחס למציאות ימינו בכלים של סוגיית מקום שנהגו בפסחים, ויש לראות את כל ארץ ישראל כעיר אחת בעלת מספר בתי דינים וקהלים^[11].

מנהגי האישה לאחר החתונה

קיבוץ הגלויות מעלה שאלות בעניינים נוספים שקשורים לסוגיתנו. שאלות אלו עולות לגבי מנהגי קהילות ונוסחי תפילה, ופעמים רבות לגבי עיצוב הבית המשותף של זוג שנישא ובני הזוג אינם מאותה עדה. בעיה זו הייתה פחות שכיחה לפני שנים היות וגם אם נישאו בני עדות שונות, הרי שמקום המגורים היה אצל אחד מבני הזוג, וממילא בן הזוג השני נכנס לגדר של מנהג המקום. שינוי המציאות נכון בארץ ישראל אך גם בגלות כפי שמתאר הרב משה פיינשטיין:

"...אך כל הספק הוא משום דבמדינתנו דאמריקה שנקבצו לכאן מכל המדינות וכל אחד נוהג כפי המקום שבא משם ולא נקבע בכאן איזה מנהג קבוע, ואין בזה משום לא תתגודדו מטעם דאיתא במג"א (או"ח תצ"ג, ו) דדבר התלוי במנהג המקומות שבמקום זה נהגו כך ובמקום זה נהגו כך אפילו נתקבצו בני שני המקומות במקום אחד ועשה כל אחד כמנהג מקומו לית לן בה עיי"ש"         (אגרות משה אבן העזר ח"א סימן נט).

בפוסקים אנו מוצאים גישות שונות, ובהקשר לשיעורינו נעיין בדברי הרב פיינשטיין המציג גישה אחידה בפסיקותיו. בדבריו הוא מדמה את מקרה זה לסוגיית הגמרא בפסחים:

"הנכון לע"ד דהאשה צריכה להתנהג כמנהג הבעל בין לחומרא בין לקולא. דהא דין מנהג בהולך ממקום למקום כשאין דעתו לחזור למקומו הראשון נוהג כמנהג המקום שבא לשם בין לקולא בין לחומרא כמפורש ביו"ד סי' רי"ד... אך אף להש"ך יו"ד (סימן רי"ד, ח) שלהרמב"ם אף באין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מסיק שלהלכה הוא כהרא"ש והר"ן שבאין דעתו לחזור נוהג גם להקל כמקום שבא לשם... והנה באשה לאחר נישואה שנחשבת בכל מקום נכנסה לרשות הבעל, הוא משום שמקומה להיות אצל הבעל מדאורייתא שזהו עיקר הנישואין שנמסרה להבעל להיות בביתו כדאיתא בכתובות דף מ"ח והוא מטעם דדין נשואה הוא שתהיה בבית הבעל והוא מדאורייתא... ולכן בהנישואין אין לך הולכת ממקום למקום גדול מזו"  (אגרות משה או"ח ח"א סימן קנח).

הרב פיינשטיין מדמה את המקרה שלנו למי שהלך ממקום למקום על דעת שלא לחזור, שנוהג כמנהג המקום שהלך אליו.

יסוד פסיקתו של הרב פיינשטיין הינם דברי התשב"ץ (ח"ג קעט) שדן בנישואים בין קהילתיים. אולם, נראה כי המקרה עליו דן התשב"ץ אינו המקרה שאנו מעוניינים לדון בו. המציאות בזמנו של התשב"ץ היתה של קהילות שיושבות בערים שונות, ואם ישנן חתונות בין קהילתיים הרי שמדובר במעבר למקום אחר ממש. בכל עיר ובכל ארץ ישבו קהילות עם מנהגים שונים, ולאחר החתונה האשה עברה לגור במקום שבו גר החתן (ראה גם ח"א סימן צז). אולם היום לא מדובר בשתי קהילות שונות שניתן להגדירם כשני בתי דינים, וגדולה הקרבה ביניהם, ופעמים רבות אנשים מקהל אחד חברים בקהילה עם מנהגים שונים. קשה ליצור הבחנה כמו שהייתה בתקופות הקודמות, וכן לא ניתן לדבר על מעבר של האשה לקהילת הבעל.

הרב חיים דוד הלוי^[12] נוקט בגישה דומה, וחולק על נקודות היסוד בדברי הרב משה פיינשטיין:

"בראש ובראשונה אציין, מה שנראה לענ"ד דעתי כפשוט ביותר, שאין שום כח לבעל לכוף את אשתו לשנות מנהגי בית אביה ולנהוג כמנהגו, אם אין הדבר מפריע לו כלל. ואדרבא, נראה לי שטוב יותר שכל אשה בת עדה מסוימת שנישאת לבן עדה אחרת תמשיך בכל מכל כמנהגי בית אביה, כל זמן שאין בזה הפרעה לחיי הנישואין".

נקודת היסוד של הרב חיים דוד הלוי היא שיש חשיבות לשמור גם על מסורת בית אבא ואין לשנותה באופן מיידי. כאשר יש סיבה אמיתית להשוות את המנהגים הואיל וזה נוגע בדברים שקשורים ישירות לבעל אז יש להשוות את השורות. הוא מבין שיש הבדל בין נישואים בין קהילתיים שלגביהם אנו מוצאים מספר התייחסויות ובין נישואים בינעדתיים שבהם אנו דנים. במקרים אלו לא מצאנו התייחסות בפוסקים ולכן אין כלל לכוף את האשה לנהוג כבעל.

עצם הדמיון בין המקרה שלנו לסוגיית הגמרא אינו פשוט, כמו שכותב הרב חיים דוד הלוי:

"שבודאי היו נישואים בינקהלתיים כלשון כבודו, אך לא בינעדתיים, כי עדות בישראל לא היו אז עדיין... אבל בזמנינו התעוררה הבעיא בהיקף רחב משום שלא בדין הולך ממקום למקום ממש עסקינן. אלא בשינוי מנהגי העדות, וזה קיים אפילו בנישואים באותה עיר כמו שנתבאר. וזו הסיבה לענ"ד שלא נזכר במשנה ובתלמוד דין נישואים מעורבים".

בנוסף לכך יש לשים לב שהטעם בגמרא בפסחים לדין ההולך ממקום למקום הוא מפני המחלוקת. המקרה שלנו שונה היות שמדובר בשני בני זוג- לא מדובר במחלוקת באותו מובן אלא בשלום בית. בעקבות כך ניתן לטעון שכל דבר שלא פוגע בשלום בית ונעשה בהסכמה של שני הצדדים אז אין בכך בעיה ולכן אין צורך לכפות על האשה לשנות את מנהגיה. בדברים שיש בהם פגיעה בשלום בית אזי יש צורך להשוות את המנהגים^[13].

 

 

 

 

.