בשלח | ממלחמת בני אפרים עד לשירת הים
א. פן ינחם העם בראותם מלחמה...?!
תכנית גאולת ישראל ממצרים נרמזה לו, לאבי האומה, בברית בין הבתרים, ונתפרשה או נתפרטה למשה רבינו למרגלות הר חורב. אלא שפרט אחד נאמר רק עובר ליציאתם ממצרים, ולימים הכתיב הקב"ה טעמו של דבר: מדוע העדיף א-להים להנחותם בדרך הארוכה ולא בדרך הקצרה המקובלת, דרך ארץ פלישתים.
"ולא נחם א-להים דרך ארץ פלישתים, כי קרוב הוא. כי אמר א-להים: פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב א-להים את העם דרך המדבר ים סוף" (שמות, י"ג, יז)
לא הוליכם בדרך הקצרה כדי שלא יפגשו מלחמה וישובו.
אך כלום בדרך המדבר לא יפגשו מלחמה? הן בעוד ימים אחדים ומצרים רודפים אחריהם. וכחודש ימים אחר כך פוגע בהם האויב היותר אכזרי - עמלק[1].
ב. מלחמה - מלחמת בני אפרים
אולי זה הטעם להסבר המחודש המופיע במכילתא:
". בראותם מלחמה - זו מלחמת בני אפרים שנאמר: 'ובני אפרים שותלח בנו... והרגום אנשי גת... מאתיים אלף בני אפרים` (דברי הימים א', ז', כ-כא) ואומר: 'בני אפרים נושקי רומי-קשת הפכו ביום קרב' (תהלים, ע"ח, ט) 'מפני מה? על ש'לא שמרו ברית א-להים ובתורתו מאנו ללכת` (שם, שם, י) - על שעברו על הקץ על שעברו על השבועה.
דבר אחר: שלא יראו עצמות אחיהם מושלכים בפלשת ויחזרו להם"(מכילתא, בשלח)
נמצא, שאין החשש ממלחמה עתידית, אלא החשש הוא מן הזעזוע שיעבור על העם לכשיראה את אשר אירע לבני אפרים שניסו להגאל קודם. בכיוון זה הלך גם תרגום יונתן בן עוזיאל, והוא עוד מוסיף פרטים:
"פן ינחם העם בראותם את אחיהם שמתו במלחמה, מאתיים אלף איש אנשי חיל משבט אפרים שאחזו מגינים ורמחים וכלי זין וירדו לגת לבוז מקנה פלישתים. ועל שעברו על גזירת ה' ויצאו ממצרים שלשים שנה לפני הקץ, נמסרו ביד הפלישתים והרגום. הם היו העצמות היבשות שהחיה אותם מאמר ה' על ידי יחזקאל הנביא בבקעת דורא..." (יונתן בן עוזיאל, בשלח, בתרגום עברי)
ראה יונתן בן עוזיאל צורך להוסיף תמונת עתיד. בני אפרים אלה, הם הם העצמות שהחיה יחזקאל, מגלות מצרים העתיק לגלות מאוחרת.
זו גם שיטתו של רב במסכת סנהדרין:
"מאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל? - אמר רב אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו" (סנהדרין, צב ע"ב[2])
ג. דוחקי הקץ לעומת מרחיקי הקץ
יושם לב: בני אפרים דחקו הקץ, אך הרואה את שעלה בגורלם ומרבה חששות נוכח זאת, הרי הוא מרחיק את הקץ, ומעכב את הגאולה. שהרי מחשש פן ישוב העם מצרימה בראותם את בני אפרים סבבו ישראל במדבר בדרך ארוכה ומפותלת ונתעכבה גאולתם.
תחייתם של אותם בני אפרים בימי גלות בבל, אפשר באה להורות כי פעולתם להחשת הגאולה מבלי להמתין עד יבוא מבשר וישמיע בשם ה' "פקוד אפקוד", אף כי לא היתה מתאימה לגלות מצרים, שאז צריכים היו להמתין להתערותא דלעילא, הנה יפה היא ביותר לגלות בבל. אז חיים מחדש בני אפרים. נמצא, זרע תשובת הגאולה שנזרע מוקדם מדי, לא היה לשוא, ואף כי דחקו אז את השעה, הנה מגיעה שעה שהם מתבקשים בה[3].
ד. חטא בני אפרים
אכן יש להבין מה עוול נמצא בהם בבני אפרים שכך עלתה להם, להיות עצמותיהם מתגוללות שנים רבות בדרכי פלשת. האמנם כה חמור "עוון" הרצון להיגאל? ואף אם דחקו את הקץ. הלא לא בזדון עשו זאת אלא מתוך טעות. רבותינו הראשונים מפרשי תהלים (רש"י, רד"ק, מאירי) תולים הקלקלה בכך שבני אפרים "בטחו בגבורתם" (רש"י) "שהלכו בכלי מלחמתם ונשענו בהם ולא בא-ל יתברך" (רד"ק). ובפרקי דרבי אליעזר (פרק מח) מצינו: "בני אפרים בגאות לבם שהם מזרע המלוכה וגיבורי כח במלחמה, עמדו ולקחו נשיהם ובניהם ובנותיהם ויצאו ממצרים, ורדפו המצרים אחריהם והרגו אותם". היותם מזרע המלוכה, היינו מזרעו של יוסף, הוא שגרם להם, כנראה, שלא יכלו לשאת עוד עול שעבוד וביקשו להיגאל.
זאת הקלקלה הרובצת לפתחו של הפועל מעצמו, הסבור שאפשר לו לבטוח בגבורתו וכחו.
ה. התיקון - שירת הים
תיקון לכך בשניים: באירוע על הים, שם מצווים בני ישראל להיות... מחרישים: "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות, י"ד, יד). כל כולה של המלחמה עתה לה' היא.
והתיקון הנוסף - בשירה. בשירה זו שיש בה עבר ועתיד, צופים משה ובני ישראל עד למרחוק. ומתוך שרואים הם במפורש את העתיד הם שרים:
"תביאמו ותטעמו בהר נחלתך
מכון לשבתך פעלת ה',
מקדש - ה' כוננו ידיך" (שמות, ט"ז, יז)
ותמוה הדבר, וכי מקדש מעשה ידיו של ה' הוא, הלא בני ישראל הם המצווים על הקמתו, עם הכניסה לארץ?
פליאה נוספת עולה מדרשת בר קפרא את הכתוב:
"דרש בר קפרא: גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיב 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים` (ישעיה, מ"ח, יג). ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב: 'מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך'" (כתובות, ה ע"א).
ביקש דוגמא למעשה ידיהם של צדיקים ומצא - מקדש. והלא מפורש שידי ה' הם שכוננו המקדש.
מסתבר שכך יש לפרש: בית המקדש מעשה ידיהם של צדיקים הוא, הם המצווים לבנות והם הבונים, אך יודעים הם הצדיקים כי כל שעושים הם - מכח של מעלה בא להם והם מיחסים הכח למקורו ושרשו "מקדש ה' כוננו ידיך". הן כך הורה שלמה המלך בונה המקדש:
"אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו" (תהלים, כ"ז, א).
אפשר ותחייתם של בני אפרים לא באה אלא לתקן קלקלה זו שהיתה בהם.
"תניא, רבי אלעזר אומר: מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם ואמרו שירה ומתו..."(סנהדרין, צב ע"ב)
שירה משמעה שור והבט לשורש הדברים ותכליתם מראשית ועד אחרית. את שהחסירו אז ביציאת מצרים השלימו עתה עם התחיה - אמירת השירה.
[1] ראה רמב"ן שהתייחס לשאלה זו, והסביר שבמלחמת עמלק לא היתה הנסיגה חזרה מועילה להם, שהרי מגמת עמלק לא היתה מניעת כניסתם לארץ אלא מלחמת השמד. ועוד, הפרש יש בין כשהם נעים בדרך ישרה והשיבה למצרים קלה עליהם, לבין כשהם כבר מסובבים בדרך מדברית מפותלת.
[2] ראה ברש"י, שסבורים היו כי מנין ארבע אמות שנה מתחיל מהדיבור לאברהם בברית בין הבתרים, ולא מלידתו של יצחק.
[3] אף בגאולת מצרים יש מי מאחיהם העומד בראש המחנה, והוא המכניס את ישראל לארץ, אף הוא הנלחם בעמלק. הרי הוא יהושע בן-נון נציג בני אפרים במשלחת המרגלים לארץ והוא אינו נרתע ממראה הענקים, הוא אינו תוהה בראותו מלחמה צפויה, הוא לא נותן ראש לשוב מצרים, הוא ראש לאומרים עלה נעלה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)