מלחמת רמות גלעד ומות אחאב בה כדבר ה' (כ"ב, א-לח) | 20
1. תיחום הסיפור וחצייתו
בעיונינו הראינו פעמים רבות, כי הסיפור במקרא בנוי משתי מחציות בעלות אורך דומה, המקבילות זו לזו באחת מדרכי ההקבלה הנהוגות במקרא: הקבלה ישרה או הקבלה 'כיאסטית'.[1] ובכן, כדי לעמוד על מבנה הסיפור במקרא, יש לתחום את גבולותיו ולהבחין בין שתי מחציותיו, ואז יש לברר מה טיב ההקבלה ביניהן. לאחר מכן ניתן לקבוע מהן המשמעויות שמבנה הסיפור המסוים רומז אליהן.
סיפור מלחמת רמות גלעד ומות אחאב בה נפרש על פני שלושים ושמונה פסוקים – מפסוק א ועד פסוק לח בפרק כ"ב.[2]
ההבחנה בין שתי מחציותיו של סיפור נעשית בדרך כלל באמצעות בחינת עלילתו: תפנית דרמטית בעלילת הסיפור והמצויה במרכזו, המשנה את האווירה בסיפור או את המציאות המתוארת בו, מסמנת לעתים קרובות את פתיחת המחצית השנייה.
ובכן, האם ניתן לזהות במרכז סיפורנו תפנית כזאת? יש קושי מסוים לעשות כן: 'גוש' פסוקים גדול במרכז סיפורנו עוסק בהזדקקותם של שני המלכים לנבואה מאת ה' בנוגע לכוונתם לצאת למלחמה ברמות גלעד, ולהתמודדות שבין נביאי השקר לנביא האמת על שכנועם של המלכים. 'גוש' זה משתרע על פני רובו של סיפורנו – מפסוק ה ועד לפסוק כח – עשרים וארבעה פסוקים. קו החלוקה בין שתי מחציותיו של הסיפור חייב אם כן לעבור באמצע חלק גדול זה של הסיפור, ולחצוץ בין שני חלקים שונים שלו. אולם במבט ראשון נראה שחלק זה של הסיפור מתאר מהלך אירועים רציף ואחיד: לכל אורכו אנו מלווים את דמותו של מיכיהו בן ימלה במאמציו ובמאבקיו הרטוריים לשכנע שוב ושוב באמתות נבואתו ולמנוע את היציאה למלחמה.
אף על פי כן, נדמה שיש תפנית במהלך עלילת הסיפור בחלק זה: בין נאומיו השונים של מיכיהו ישנו נאום אחד המהווה עליית מדרגה. נאומו הגדול של מיכיהו, פס' יט–כג, שהוא הדיבור הארוך ביותר בסיפורנו (חמישה פסוקים), ניחן בסגולות שונות שאינן קיימות בששת דיבוריו האחרים של מיכיהו בסיפור.[3]
בנאום זה מיכיהו 'מוריד את הכפפות', ואומר את דברו ללא כחל ושרק, מה שנמנע מלעשותו עד עתה מטמעים טקטיים.[4] כאן הוא מזהיר בפירוש כי אם יֵצא אחאב למלחמת רמות גלעד, הוא ימות בה, משום שה' גזר עליו עונש על חטאיו. הוא טוען כי צדקיה בן כנענה וחבריו הם נביאי שקר, אך מסביר שפעולתם רצויה לה', משום שהם מפתים את אחאב ללכת אל המקום שבו אורב לו מותו. בנאום זה מנהל מיכיהו מערכה דו-צדדית: מחד, יוצא מיכיהו נגד נביאי השקר, בהציגו אותם כמי שבלא-יודעין מפתים את אחאב ובודים לו מלבם נבואה מכשילה. מאידך, יוצא מיכיהו כנגד אחאב שהאשימו בכך שהוא דורש רעתו. ההיפך הוא הנכון, אומר מיכיהו, אני בא להצילך מפיתויָם של נביאי השקר, פיתוי שיביא למותך![5]
עד לנאומו הגדול הזה של מיכיהו, העימות בין מיכיהו לנביאי השקר אמנם נוכח ומורגש, אך אין הוא עימות ישיר וחזיתי. שני הצדדים מופיעים מול המלכים בזה אחר זה לסירוגין, כשכל צד משני המתעמתים מופיע בפני עצמו.[6]
ברם החל בנאומו הגדול של מיכיהו, מגיע העימות הזה להתנגשות גלויה: מיכיהו בנאומו מאשים במילים ברורות את נביאיו של אחאב כשקרנים, ובתגובה על כך, מכה אותו צדקיה על הלחי וטוען כנגדו שאין הוא נביא כלל. על כך מגיב מיכיהו בנבואה על צדקיה, כי ביום התגשמות נבואתו שלו, יבוא צדקיה "חֶדֶר בְּחֶדֶר לְהֵחָבֵה" (כה).
מהי הסיבה להחרפת העימות בין מיכיהו לצדקיה (המייצג גם את ארבע מאות הנביאים האחרים), והפיכתו להתנגשות גלויה וישירה (ואף אלימה)? אין ספק בכך: נאומו הגדול והחריף של מיכיהו הוא שגרם לכך. בנאום זה מיכיהו מגביר מאוד את מאמציו לשכנע את אחאב לקבל את עמדתו, ודבר זה מגביר את מאמציו של צדקיה לעמוד בפרץ, וזאת הוא עושה בהתנגשות ישירה עם מיכיהו.[7]
נאום זה של מיכיהו, על המעמד השמיימי המתואר בו, הוא אם כן השלב המתוחכם, החריף ורב התושיה ביותר במאמציו להניא את אחאב מלצאת למלחמה. בנאום זה מגיע מאמץ השכנוע של מיכיהו לשיאו, ועל כן גורר נאום זה שינוי באווירת הסיפור בהביאו לתגובות השונות מצד הדמויות העומדות מול מיכיהו.
הגדרת נאומו הגדול של מיכיהו כנקודת תפנית דרמטית בעלילת הסיפור, חוצה את סיפורנו לשתי מחציות דומות באורכן: המחצית הראשונה (א–יח), עד לנאומו הגדול של מיכיהו; המחצית השנייה (יט–לח), מנאומו של מיכיהו ואילך. אמנם המחצית הראשונה קצרה בשני פסוקים מהשנייה אולם מבחינת מספר המילים, קרובות המחציות לשוויון.
2. שני סוגים ספרותיים בסיפורנו: 'סיפור נבואי' בתוך 'סיפור מלחמה'
סיפורנו בשלמותו מורכב משני סוגים ספרותיים (ז'אנרים) שונים: המעטפת שלו – ארבעת פסוקיו הראשונים (א–ד) ועשרת פסוקיו האחרונים (כט–לח) – מגוללת 'סיפור מלחמה'. זהו סיפור שאופיו פוליטי-צבאי, והוא מתאר יציאה משותפת של שני בעלי ברית למלחמה, המסתיימת בכישלון מהיר כתוצאה ממותו של אחד משני המלכים כבר ביומה הראשון של המלחמה. ניתן לקרוא חלק זה של הסיפור בפני עצמו: לעבור מפסוק ד ישירות לפסוק כט ועד לסיום הסיפור, בלא לחוש שחסר דבר מה להבנת ההתרחשות הפוליטית-צבאית הזאת.[8]
החלק הפנימי והגדול של סיפורנו – פסוקים ה–כח – הוא 'סיפור נבואי': הוא מתאר התמודדות בין נביאי שקר לנביא אמת. הבעיות הנידונות בסיפור הנבואי הן מסוג אחר לגמרי מאשר בסיפור המלחמה. חלק זה אינו יכול להיקרא באופן עצמאי, במנותק מחלקי המסגרת, שכן הוא תלוי לגמרי ב'סיפור המלחמה' העוטף אותו[9]: הברית בין המלכים לקראת היציאה למלחמה משותפת היא שהולידה את הזמנת הנביאים ואת העימות ביניהם, ותוכן העימות הזה קשור כולו למה שיתרחש בפסקה החותמת את הסיפור, במלחמה עצמה (כט–לח).
חלוקת הסיפור השלם לשתי מחציות, כפי שהוצע בסעיף הקודם, נותנת בידינו שתי מחציות, שכל אחת מהן מכילה את שני הסוגים הספרותיים הללו, אך בסדר הפוך בכל מחצית. ממילא מתברר שההקבלה בין שתי המחציות היא הקבלה כיאסטית, כדלהלן:
מרישום זה של מבנה הסיפור ניכרת ההבחנה הכללית בין שתי מחציותיו: המחצית הראשונה כולה משמשת כהכנה למחצית השנייה. במחצית השנייה מגיעים הנושאים שנידונו בראשונה אל תכליתם: ההכנות הפוליטיות לקראת המלחמה שתוארו בפסקה א, יוצאות מן הכוח אל הפועל ביציאה המשותפת למלחמה בפסקה א1 המקבילה לה; ההתייעצות של אחאב עם הנביאים השונים בפסקה ב "הַאֵלֵךְ עַל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה, אִם אֶחְדָּל?" (פסוק ו הנאמר מפי אחאב אל ארבע מאות נביאיו, ושוב מפנה אחאב אותה שאלה אל מיכיהו בפסוק טו), מגיעה לידי הכרעה בפסקה ב1 המקבילה לה, כשאחאב מחליט לצאת למלחמה; הדיבורים המעורפלים קמעא של מיכיהו בן ימלה בפסקה ב, הופכים לדיבורים נחרצים, שבהם נחשפת האמת במלואה, בפסקה ב1; העימות העקיף בין מיכיהו לנביאי השקר בפסקה ב, הופך לעימות ישיר ובוטה בפסקה ב1.
3. ההקבלה בין פסקאות המעטפת של הסיפור (א–א1)
מה אופייה של ההקבלה בין פסקאות א–א1 המצויות במעטפת הסיפור? לכאורה קיימת ביניהן המשכיות והשלמה: התכנית של שני המלכים לצאת למלחמה ברמות גלעד בפסקה א, מתממשת בפסקה א1. המעבר מפסוק ד, המסיים את פסקה א, לפסוק כט, הפותח את פסקה א1, ממחיש זאת:
ד וַיֹּאמֶר אֶל יְהוֹשָׁפָט: הֲתֵלֵךְ אִתִּי לַמִּלְחָמָה רָמֹת גִּלְעָד?
וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: כָּמוֹנִי כָמוֹךָ, כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ, כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ.
...
כט וַיַּעַל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה רָמֹת גִּלְעָד.
אלא שההמשכיות בין שתי הפסקאות הללו מסתיימת בפסוק כט. מפסוק ל ועד לסיום הסיפור בפסוק לח מתוארת ההתפרקות ההדרגתית של השותפות שנרקמה במחצית הראשונה בין שני המלכים.
בפסוק ל יוצר אחאב עצמו אבחנה בין אופן התייצבותו שלו במלחמה, כשהוא מחופש לחייל פשוט, לאופן התייצבותו של יהושפט – בבגדי המלכות שעליו;[10] בפסוק לא מצווה מלך ארם על שרי הרכב שלו להתרכז באיתורו של אחאב לבדו ובהכוונת המלחמה כנגדו, ובכך נוצרת הבחנה מהותית בין שני המלכים; בפסוקים לב–לג מיישמים שרי הרכב הארמים את הבחנת מלכם בין אחאב לבין יהושפט, כשהם שבים מאחרי יהושפט כאשר מתברר להם כי אינו אחאב; בפסוקים לד–לה מוצא אחאב לבדו את מותו מחץ שפגע בו 'במקרה', בעוד יהושפט נותר בחיים; בפסוקים לו–לח נפרדות סופית דרכי שני המלכים: יהושפט החי שב לירושלים (כמשתמע מפסוק לו)[11], ואילו אחאב המת מובא לקבורה בשומרון.
נמצא כי קריאת השותפות שקרא יהושפט אל אחאב בפסקה א "כָּמוֹנִי כָמוֹךָ, כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ, כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ" (ד) נתקיימה בחלקה (אף שלא על פי כוונת אומרה) ונתבדתה בחלקה: גורל עמו וסוסיו של יהושפט אכן היה כגורל עמו וסוסיו של אחאב: אלו גם אלו הפסיקו את המלחמה כבר לאחר היום הראשון שלה, ושבו לארצותיהם בשלום. אולם הקריאה "כָּמוֹנִי כָמוֹךָ" – לא נתקיימה כלל. אחאב מת במלחמה, ואילו יהושפט שב ממנה בשלום.
בין פסקה א לפסקה א1 קיימת אמנם המשכיות, אך ההקבלה ביניהן ניגודית: תכניתם של שני המלכים בפסקה א לצאת מתוך שותפות גמורה למלחמה, שבה הם מקווים לנצח, נשתבשה ללא תקנה בפסקה א1. השותפות ביניהם התפרקה והמלחמה נחלה כישלון. אך בעיקר נבדלו שני המלכים בגורלם: אחאב מת וגופתו שבה להיקבר בעירו, ויהושפט שב לירושלים עירו בשלום.[12]
4. משמעותו של הסיפור השלם על שני הסוגים הספרותיים הכלולים בו
מהו הדבר שגרם להיפוך התהומי שעמדנו עליו בין פסקה א לפסקה א1? סיפור המסגרת לבדו אינו מכיל כל הסבר להיפוך המתואר בו. התשובה מצויה כמובן בחלקו המרכזי של הסיפור – בפסקאות ב–ב1.
'הסיפור הנבואי' שבתוך 'סיפור המלחמה' הוא שמעניק את המשמעות המוסרית-דתית לאירועים המתוארים במעטפת, והוא שמבהיר את הסיבה להשתלשלותם של האירועים במישור הצבאי. ההיפוך שחל במעטפת הסיפור והכריע את המלחמה לכישלון, נעוץ בהכרעה הדתית שחלה במרכזו בפסקה ב1: ההכרעה של אחאב בין לקבל את השקר ולדחות את האמת, להעדיף את הרע על פני הטוב – היא שחרצה את גורלו.
הסיפור הנבואי חושף את הדילמה שאחאב עמד בפניה: הוא מתאר את מאבקם של מיכיהו בן ימלה וצדקיה וארבע מאות הנביאים על לבו של אחאב. מאבק זה מגיע לשיאו בראש המחצית השנייה, ובהמשך הוא מביא את אחאב להכריע בדרך שהביאה עליו את סופו. בכך הופך 'הסיפור הנבואי' הפנימי, כשהוא מצטרף ל'סיפור המלחמה' העוטף אותו, לסיפור שלם על מבחן של בחירה חופשית בין טוב לרע ועל דרכה של ההשגחה לגמול לאדם כפי בחירתו.
ובכן, רק במובן הטכני והשטחי ניתן לקרוא את פסקאות א–א1 ברצף (כפי שנאמר בראש סעיף 2), תוך דילוג על כל מה שביניהן. קריאה כזאת תלווה אמנם את האירועים עצמם, אך לא תעמוד כלל על סיבתם, והם יישארו חסרי פשר מן הבחינה המוסרית והדתית. רק השילוב של 'סיפור המלחמה' שבמעטפת עם 'הסיפור הנבואי' שבתווך נותן תמונת מציאות שלמה, שיש בה פשר ויש לה משמעות: יש יד מכוונת בקורות העתים, והיא הנותנת לכל איש כפרי מעלליו.
|
* |
******************************************************* |
* |
|
* * * * * * * * |
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ה עורכת: נחמה בן אדרת ******************************************************* בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected] |
* * * * * * * * |
[1] לעתים ההקבלה בין שתי מחציותיו של הסיפור מורכבת יותר, ואין כאן המקום לדון בכך. עוד יש להעיר, כי לעתים בין שתי מחציותיו של הסיפור נמצא 'ציר מרכזי' שאינו חלק מן המחצית הראשונה וגם אינו חלק מן השנייה. לעתים נדירות מקדימה את המחצית הראשונה פסקת פתיחה או חותמת את הסיפור פסקת חתימה, ואף פסקה כזאת אינה חלק מאחת ממחציותיו של הסיפור. כל האפשרויות הללו אינן מתקיימות בסיפורנו.
[2] עיון המבוא א, הפותח סדרת עיונים זו, מניח תשתית למה שנכתוב בעיון הנוכחי, ואנו נפנה אליו כפי הצורך. בסעיף 1 שם עמדנו על השיקולים השונים לקביעת תיחום זה של הסיפור. לשם תפיסה חזותית של מבנה הסיפור ניתן להיעזר ברישומו בראש העיון שם.
[3] לנאום זה הקדשנו את עיון י. שם ניתחנו אותו הן מבחינת תוכנו והן מבחינת סגנונו. בסוף סעיף 7 שם, כתבנו הערכה מסכמת לנאום זה, ולמעלה בהמשך נחזור בקצרה על הדברים ההם.
[4] את ה'טעמים הטקטיים' בדיבוריו הקודמים של מיכיהו, שמפניהם נמנע מלומר לאחאב דברים כהווייתם, הסברנו בעיונים ח–ט.
[5] דיבוריו האחרים של מיכיהו מיועדים ל'כתובת' אחת בלבד: או לנביאי השקר (או צדקיהו לבדו), או לאחאב.
[6] לראשונה מופיעים ארבע מאות הנביאים (פסוק ו); אחריהם מופיע שמו של מיכיהו כמי שראוי לדרוש את ה' מאותו, ונערך הדיון אודותיו (פסוקים ז–ט); שוב מופיעים ארבע מאות הנביאים וצדקיה בראשם (פסוקים י–יב); ולבסוף מופיע מיכיהו עצמו, תחילה מול השליח ואחר כך מול אחאב (פסוקים יג–יח).
[7] על הטעם לכך שצדקיה מגיב על דברי מיכיהו רק בשלב זה של ההתרחשות עמדנו בעיון יא, ושם הוספנו על הנאמר כאן.
[8] רק פסוק לח, הפסוק החותם את סיפורנו, רומז לרקע נבואי שיש להתרחשות צבאית זאת, אך רקע זה מתקשר לסיפורים קודמים ואינו תלוי בידיעת החלק המרכזי של סיפורנו.
[9] ראה דברינו בעניין סיפור המלחמה בעמלק בפרשת בשלח, בעיוננו לפרשה זו בסדרה השנייה, ראש עמוד 296.
[10] על הפירוש של דברי אחאב בפסוק זה, ועל הטעם להבחנה שהוא מציע ליהושפט בדרכי ההתייצבות של כל אחד מהם במלחמה עמדנו בהרחבה בעיון יד.
[11] וכמפורש בדהי"ב י"ט, א.
[12] בסעיף הראשון כבר עמדנו על כך שגם בין הפסקאות ב–ב1 קיימת רציפות אך גם שינוי והקצנה: בפסקה ב1 הדוברים מקצינים את דבריהם ומתנסחים בחריפות והעימות הופך להיות עימות ישיר המסתיים בהכרעה. אם כן, גם ב'סיפור הפנימי' וגם ב'סיפור החיצוני', ניתן לומר שהפסקה השנייה, מביאה את הפסקה הראשונה אל שיאה ואל תכליתה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)