דילוג לתוכן העיקרי

גבול, זהות ואחריות | חמש מצוות בפרשת כי תצא

קובץ טקסט

רשימת המצוות

לפנינו רשימת מצוות אשר מצדיקה את התחושה שפרשת כי תצא היא "סעודה שלישית", כלומר: כשם שבסעודה שלישית מגישים את כל השאריות של השבת ללא שיטה וסדר, אף כאן הניחה התורה את כל המצוות שטרם זכו למקום מכובד, אחת ליד השנייה, ללא כל מבנה או סדר ברור, רק מפני שזו ההזדמנות האחרונה:

"לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה:

"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים:

"כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ:

"לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם: לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו: לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו:

"גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ"   (דברים כ"ב, ה'-י"ב).

לפנינו חמש מצוות מחמישה תחומים שונים:

א. איסור על גבר ללבוש שמלת אשה, ולאידך גיסא – על אשה ללבוש בגדי איש.

ב. מצוות שילוח הקן שתמציתה: אסור לאדם ההולך בדרך ורואה קן ציפור ורוצה בו לשם אכילה, לקחת גם את האם וגם את הבנים, אלא: שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך.

ג. מצוות עשית מעקה לבוני הבתים, שתכליתה מניעת נפילת הנופל.

ד. קבוצת איסורי הכלאיים, שאף שיש בה שלוש מצוות פרטיות, ברור שהנושא שלה אחד – כלאיים: בכרם, בבהמה, ובבגד.

ה. מצוות עשה של ציצית, המכונה כאן: גדילים.[1]

מדובר על מצוות ואיסורים מתחומים שונים מאוד. איסור "לא ילבש" שייך למרחב של איסורי עריות, שילוח הקן הוא מצווה מתחום "צער בעלי חיים", מצוות מעקה – מהלכות רוצח ושמירת הנפש, איסורי כלאיים שייכים לפרקי הקדושה, וציצית היא מצוות עשה המוטלת על האדם מדי יום. קל להוכיח את המרחק בין המצוות השונות בקבוצה שלפנינו על ידי זיהוי מיקומן בספר "משנה תורה" לרמב"ם המאופיין בחלוקה שיטתית לפי נושאים, ובגדול – לארבעה עשר ספרים. חמש המצוות שלפנינו ממוקמות בחמישה ספרים שונים!

לפני שניכנס לעובי הקורה לניתוח המצוות והקשרים ביניהן, נצדיק את תיחומן כקבוצה העומדת בפני עצמה. לפני קבוצה זו מופיעות שתי מצוות: השבת אבדה ו"הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ". שתי מצוות אלה התופשות ארבעה פסוקים, מופיעות כיחידה אחת מגובשת שמחבר אותה המונח המשותף "התעלמות" – "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם", או "לֹא תִרְאֶה... וְהִתְעַלַּמְתָּ" – בשתיהן, ולכן יש לראותם כקבוצת מצוות קטנה בעלת תוכן משותף ומובחן. מיד אחרי מצוות ציצית החותמת את קבוצת המצוות שלפנינו, פותחת התורה ועוסקת בדין "מוציא שם רע" העוסק בחשש זנות בזמן האירוסין, ומשם ממשיכה לשורה של מקרים שגם הם מציגים בעיות זנות בזמן האירוסין או הנישואין, באונס או ברצון. כפי שהראינו בשיעור קודם, גם זו קבוצה מובחנת ומוגדרת, ללא ספק, העוסקת באיסורי הזנות/ניאוף ובהשלכותיהם. בין איסורי ההתעלמות לאיסורי הזנות מונחות חמש המצוות שלפנינו. בתוכן יש קבוצה קטנה של שתי מצוות – כלאיים וציצית, והכלאיים כוללות בתוכן שלוש מצוות, שאפשר גם למנותן בפני עצמן. ניתן כמובן לטעון שאין כל זיקה הכרחית בין המצוות השונות, ואין לפנינו קבוצה אלא רשימה של פריטים, שכל אחד עומד לעצמו. אולם כפי ראינו, בגלל התיחום הברור לפני ואחרי קבוצת המצוות, ובגלל חוטים משותפים ביניהן, ארצה לטעון להלן שיש נושא משותף לכולן, ולמעלה מזה – שההנחה שיש נושא כזה יכולה לחשוף את מלוא משמעותן של מצוות אלה, שאיננה גלויה לעין כשרואים כל אחת כעומדת רק בפני עצמה.

כדי להגיע להבנת המכלול, נידרש להבנה פרטנית של כל אחת מהמצוות, ואז נתבונן בהן יחד.

 

"לא ילבש"

האיסור הראשון קובע איסור "מגדרי", כלומר: אסור לבן המין האחד ללבוש את בגדי המין השני:

"לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה"

מובן שהתורה איננה עוסקת כאן בפרטי לבוש, אלא בזהות מינית. התנהגות המטשטשת את הזהות המינית, היינו: גבר המזדהה על ידי לבושו כאשה, או אשה המופיעה כאיש – מוגדרת כתועבה. גם כלאי בגדים המופיעים בהמשך הפרשה הם איסור לאו העוסק בביגוד – אך אינם בגדר תועבה.

באופן כללי, המונח תועבה רווח בספר ויקרא בהתייחסותה של התורה לפריצות ולעריות: "כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא י"ח, כ"ז) מסכמת התורה את מכלול איסורי העריות, ומזהירה שהארץ מקיאה מתוכה חברה אנושית שיש בה פריצות ותועבה מינית. אך שם, בויקרא, כל האיסורים הנזכרים עוסקים במשכב, יחסי מין ממש. כאן, בדברים, לא מדובר על המעשה גופו, אלא על המרחב ההתנהגותי והתרבותי האופף אותו. האם יש איסור קרוב לאיסור זה בפרשת העריות בויקרא? נקרא:

"וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא"   (ויקרא י"ח, כ"ב).

אף שאמרנו שהמונח 'תועבה' מתאר את העריות באופן כללי, קריאה זהירה יותר תוכיח שיש לתורה בספר ויקרא קשת של מונחים כדי לתאר את המימד השלילי שבכל איסור: זימה, תבל, לצרור, לטמאה וכיוצא בזה, אך רק האיסור על משכב זכר מכונה באופן ספציפי: "תועבה". השימוש של התורה באותו מונח, כאן, בספר דברים, בהקשר דומה של טשטוש הזהות המינית, מצביע על זיקה בין האיסורים.

ואמנם, אנחנו יודעים שמבחינה חברתית ותרבותית יש אכן זיקה בין משכב זכר לטשטוש הזהות המינית, והגבר הנוהג כאשה ומרגיש כאשה, מקיים יחסי מין עם גברים אחרים, ובאופן כללי: תרבות שאיננה דורשת ערכית הבחנה בין המינים, איננה אוסרת בדרך כלל גם על קיום יחסי מין חד-מיניים.

כפי שאמרנו, בעוד שספר ויקרא אוסר את "הדבר עצמו", ספר דברים מגדיר כתועבה את התופעה האנושית-חברתית שברקע: איש או אשה המחליפים זהות מינית. מדוע מתייחס משה רבנו כאן דווקא לרקע החברתי, ומדוע האיסור המפורש איננו משכב זכר אלא החלפת הזהות המינית? על כך להלן.

 

קן ציפור

המצווה הבאה בסדר הפרשיה היא שילוח הקן:

"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים"

ניתן דעתנו לפרטי המצווה:

1. הנסיבות בהן נדרש קיום המצווה עוסקות באדם ההולך בדרך, כלומר: נתקל דרך מקרה בקן, ומעוניין באפרוחים או בביצים.

2. המצווה כוללת לאו: "לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים", ואחר כך עשה: "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם".

3. אף שהתורה מגבילה כאן את הזכות להשתמש בבעל חיים לצרכי אכילה, ההגבלה היא חלקית: מותר לאדם לקחת את האפרוחים או את הביצים, אך לא את האם. מובן שהמחיר הוא כבד, שכן הכמות העיקרית של בשר – נמצאת אצל האם.

4. התורה מבטיחה שכר על קיום מצווה זו: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". יש מקומות שונים בספר דברים בהם התורה מבטיחה את ברכת ה' כתוצאה של קיום מצוות מסוימות. בדרך כלל מדובר במצוות בהן נדרש אדם מישראל לתת מממונו או מיבולו לאדם אחר, והתורה מבטיחה לו ברכה שתבוא אם יחלק מרכושו לנצרכים. אך כאן, במצוות שילוח הקן, יש מקרה יחיד במינו בו יש הבטחת שכר מפורשת לאדם היחיד על מצווה שיקיים, שאיננה ברכה בממונו. מרובות הן בתורה הברכות המובטחות לכלל ישראל על קיום מצוות ה', אך שכר על מצווה בודדת הוא נדיר וכמעט יחידאי. כידוע, חז"ל העירו על כך שמצוות כיבוד אב ואם היא המצווה השנייה שבה יש הבטחה של אריכות ימים. אולם, נוסח הברכה על כיבוד אב ואם: "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה..." (שמות כ', י"ב). אפשר והוא מורה על כך שהכוונה היא לאומית ולא פרטית, כלומר: אם יכבד עם ישראל את הדורות הקודמים וימשיך את מסורתם, מובטחים לו חיים ארוכים בארצו. אך כאן, בשילוח הקן, אין מדובר בישיבת העם על אדמתו אלא בחיים ארוכים שיזכה להם שומר מצווה זו. ועלינו לשאול – במה נתייחדה מצווה זו שיש בה ברכה, טוב ואריכות ימים?

דומה שכך יש להבין את משמעותה של המצווה. התורה מתירה לאדם להשתמש בטבע, בדומם, בצומח או בחי – לתועלתו. אדם המגדל בעלי חיים מותר לו ליהנות מחלבם, מצמרם, וגם מהבשר שלהם. מדוע אם כן יש הגבלה על ההנאה מהאפרוחים או הביצים? הנסיבות של המצווה הן המפגש האקראי של האדם עם החיים בטבע המתקיימים כל הזמן במקביל ובנפרד מחיי האדם. האדם נפגש כאן בחיים הטבעיים, שאין לו שום זיקה קבועה אליהם. התורה קובעת: אף שמותר לאדם ליהנות מן הטבע, ומותר לו לאכול בשר, כלומר: לפגוע בחיים, אסור שהפגיעה הזו תהיה קטיעה של רציפות החיים והמשכם, ולכן עליו להסתפק בלקיחת האפרוחים/ביצים ולשלח את האם. לו הייתה התורה קובעת שמותר לקחת את האם, היו האפרוחים נידונים למוות מחוסר אונים. שילוח האם מאפשר לאדם לספק את צרכיו, אך בד בבד לאפשר את המשך הקיום על ידי האם שתבנה קן חדש ותעמיד צאצאים. מצוות שילוח הקן משקפת אם כן כבוד לחיים המתרחשים בצד עולמו של האדם, ותשומת לב להמשך הקיום של מיני בעלי החיים, תוך יצירת שיווי משקל בין סיפוק הצורך האנושי לשמירה והגנה על החיים.

נראה שזו גם הסיבה להבטחה: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". ניתן לקרוא הבטחה זו כשכר שהוא מידה כנגד מידה, כלומר: אם תכבד את החיים שבטבע ותאפשר את קיומם והמשכם, תזכה אף אתה לחיים טובים וארוכים. אולם, אפשר והשכר איננו תגמול על מעשה טוב, אלא תוצאה של קיומו, כעיקרון של קיימות. כלומר: אם יישמר האדם מפגיעה חריפה במרקם של החיים בסביבתו, יוכל ליהנות מן העולם, בלי שהשימוש והניצול של משאבי הטבע והחיים יגרום לפגיעה בבריאה – וממילא גם באדם. מכאן נובעת התוצאה המבורכת של הריסון והאיפוק בפגיעה בחיים: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים".

 

מעקה

אחרי שילוח הקן מופיעה מצוות מעקה:

"כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ"

מצוות עשה זו מחייבת בניית מעקה כאשר אדם בונה את ביתו. התכלית ברורה ומפורשת בפסוק: "כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ". היינו: זו הוראת בטיחות שתכליתה מניעת פגיעה באדם אחר עד שפיכות דמיו כתוצאה של בנייה לא זהירה ורשלנית. אלו טענות יכולות לעלות כנגד חובה פשוטה זו:

1. ברמה המשפטית יכול בעל הבית לטעון – זה ביתי, והגג הוא שלי, וחובה על הנכנס להיזהר ולא לעלות, ואין זו חובתי.

2. ברמה הדתית היה אפשר לחשוב שהמוות והחיים בידי ה' ולא בידי האדם. כך פירשו חכמים ורש"י בעקבותיהם את הלשון המיוחדת: "כי יפול הנופל: ראוי זה ליפול ואף על פי כן לא תתגלגל מיתתו על ידך, שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב" (רש"י דברים כ"ב, ח'). דווקא מתוך השקפה דתית הכוללת אמונה בהשגחה פרטית על כל מקרי האדם, יכולה לצמוח עמדה של הסרת אחריות. התורה קובעת: אפילו אם אתה חושב שהנופל נפל מחמת שמן השמים גזרו עליו כן, עדיין אין זה פוטר אותך מחובת הזהירות והאחריות על הדם. לשון אחר: אין לערבב בין אמונה לחובה מוסרית. אלה שני מישורים שונים. חייב אדם להיזהר משפיכת דמו של רעהו, וחובת שפיכת דמו תוטל עליו ללא קשר לשאלה אם היה הדם ראוי להישפך בדיני שמים.

ובאשר לשאלה הראשונה: התורה מורה כאן שהאחריות של האדם כלפי זולתו מחייבת אותו לחשוב מעבר לגבול של זכויות וחובות ממוניות. אמת היא שהבית שלך, אבל חובתך להיות אחראי גם כלפי השגיאות או חוסר הזהירות של זולתך, ולשים מעקה בפני התוצאות ההרסניות של הטעות האפשרית. אחריותו של האדם לזולתו פורצת את הגבולות של הבעלות, ומחייבת השקעה כספית כדי למנוע הקמת מבנה חסר אחריות.

 

כלאיים וציצית

קבוצת האיסורים החותמת את סדרת המצוות שלפנינו היא קבוצת איסורי הכלאיים: בהמה, כרם ובגדים. במקום אחר עסקנו בהבדל שבין הגדרת האיסורים כאן בדברים לבין המופע הראשון שלהם בספר ויקרא (ויקרא י"ט). נתמקד עתה במשמעותן בתוך הקשרן. איסורי הכלאיים מורים על חובת ההבדלה בין מינים שונים שבבריאה והאיסור להשתמש בהם ולערבב אותם כאחד. אין לזרוע זרעים בכרם ולערב בין הזרע שנזרע לשם הפקת לחם, ובין הכרם שתכליתו יין. עד כמה שבדקתי עם מומחים, אין לאיסור זה סיבה חקלאית, ולהיפך: יש יתרונות בזריעת חיטה בכרם. מסתבר שמשמעותו של האיסור איננה מעשית, אלא סמלית ותודעתית: יש לכבד את הסדר החוקי שהטביע הבורא בבריאה, שיש לו מבחינת האדם משמעות ערכית ומוסרית, ולא לטשטש את הפער בין מרכיבים שונים בבריאה. ההבדל שבין הזרע לכרם הוא גם ההבדל בין סיפוק הצורך הבסיסי – על ידי הלחם, לבין הנאות החיים – הקשורות ביין, וגם בין התיאור של חיי האדם בגן עדן – בינות המטעים שאינם דורשים עבודה מייגעת, לבין החיים אחרי הגירוש עליהם נאמר: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג', י"ט). בהקבלה תובעת התורה הבחנה בתחום הביגוד בין בגדים העשויים מן הצומח (פשתים) לבין כאלה הקשורים בניצול החי (צמר). גם במקרה זה המצווה איננה מקדמת פרויקט טבעי, אלא תודעתי. אף שהותר השימוש במשאבי הטבע, הצומח או החי, יש לשמר את ההבחנה ביניהם – גם בבגדים המלווים את האדם.

האיסור לחרוש בשור ובחמור יחדיו איננו עוסק, לכאורה, בהכלאה על ידי הרבעה, ולכן יש מי שפירש אותו במסגרת דיני צער בעלי חיים כמיועד למנוע פגיעה בחמור, החלש מן השור. אמנם, שיבוצו בתוך מערכת איסורי הכלאיים וההשוואה לויקרא שם כתוב: "בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם" (ויקרא י"ט, י"ט) מלמדת שהעיקרון של הפרדת המינים וכבודה של הבריאה הוא מרכזי גם כאן. ייתכן, כמו שראינו למעלה ביחס לאיסור "לא ילבש", שהתורה מתייחסת לאיסור כאן בהקשרו החברתי-מקצועי, כלומר: היא אוסרת את טשטוש ההבדלים בין המינים בטבע כבר בעולם העבודה, עוד לפני ההשבחה הגנטית, שהרי המצרף חמור ושור רוצה ליהנות מהיתרונות של שניהם ולא אכפת לו מהסבל שכל אחת מהבהמות סובלת. ההרבעה שיכולה להצליח ולייצר בהמת עבודה טכנית טובה, פוגעת בקיום המין משום שהפרד, תוצאת ההכלאה, איננו יכול לפרות ולרבות. יש לאדם היכולת להתערב בטבע ולייצר מוצרים משוכללים יותר לשימושו. אולם, ההתערבות הבוטה עלולה לפגוע במיני בעלי החיים ובאפשרות שלהם להמשיך להתקיים. דומה, שגם ההסבר המתמקד בצער בעלי חיים קשור לעיקרון זה, שהרי סבלו של החמור נובע מניצול מוגזם של האדם את כוחות העבודה של שתי הבהמות שאיננו מתחשב בתכונות המיוחדות של כל אחת מהן.

אמנם, יש יוצא מן הכלל: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ", ואפשר להסביר בשני אופנים: או שאין פגם מבחינה טכנית בהנחת גדילים העשויים צמר על בגד פשתים מפני שאינם בדרך טוויה וחיבור של ממש; או שעשה של מצוות ציצית דוחה לאו של כלאיים, והרי זה יוצא מן הכלל. ומדוע? אולי מה שנאסר במסגרת חיי החול הוא לגיטימי במרחבי הקודש. הציצית היא ביטוי של קדושת ישראל באמצעות הבגד. כשם שנאסרה אכילת בשר בספר ויקרא, אך הותרה לשם שמים בהקרבת קרבן, כך נאסרו כלאי הבגדים בדרך כלל, אך הותרו לשם קיום מצווה שעניינה ביטוי של קדושת ישראל ובחירתו: "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵא-לֹהֵיכֶם" (במדבר ט"ו, מ').

 

מבט כללי: בריאה, זהות ואחריות

איסור כלאיים, כפי שבארנו אותו, נמצא בזיקה לשתיים מהמצוות הקודמות: איסור 'לא ילבש' ומצוות שילוח הקן. הזיקה בין כלאיים ל'לא ילבש' קשורה בחובה לשמור על ההפרדה בין המינים ולכבד את החוק שטבע הבורא בבריאה. הזיקה למצוות שילוח הקן בולטת במיוחד בכלאי בהמה שגם הם מכוונים להגנה על החיים והמשכיותם, ומניעת ניצול פוגעני של האדם את החי. ואולי, גם איסור כלאי בהמה יש לו זיקה לתועבה שבגרעין האיסור על טשטוש הזהות המינית.

שני עקרונות משתפים את כל מערכת המצוות שלפנינו:

א. הכבוד שחייב האדם לרכוש לבריאה, ולחוקים שקבע הבורא בבריאתו.

ב. האחריות שמוטלת על האדם לקיום העולם ולזולתו.

שני העקרונות הללו מזינים האחד את השני. האגואיזם שמעמיד את האדם במרכז גורם לו גם שיתעלם מההשלכות של מעשיו על זולתו, וגם שייראה את הזולת ואת הטבע כמשאב העומד לשימושו ולניצולו. התביעה לכבד את החיים שבבריאה, בין אם במצוות שילוח הקן ובין אם בכלאי הכרם, התביעה להיזהר מפגיעה בחייו או בשלומו של הזולת, גם כאשר מדובר על בית שבונה האדם ברכושו הפרטי וברשותו, והגבלת הזכות של האדם לבחור את מיניותו, כלומר: חובתו לחיות חיים טבעיים שיש בהם חיבור בין איש לאשה המאפשר להעמיד צאצאים, ולא להסתפק בסיפוק המיני שאותו נוח יותר לפעמים להשיג בין בני אותו המין; כולם עומדים על הדרישה שיראה האדם את חייו לא רק לאור הצרכים והאינטרסים שלו, אלא גם מתוך אחריות לבריאה ולקיום באופן כללי, אחריות כלפי הזולת, ואחריות כלפי הבריאה.

הכתרת טשטוש הזהות בין המינים במונח: "תועבה" מבליטה את המשמעות החברתית והתרבותית של תופעה זו, מעבר למצוקה האישית של היחיד. ספר דברים, כדרכו, מבליט את ההיבט החברתי והאנושי של האיסורים. הפרספקטיבה החברתית יכולה לשפוך אור על הבעיה שעומדת בפנינו, גם בהקשר של הדיון הערכי והתרבותי העכשווי.

העמדה השלטת בתחילת המאה ה-21 בשיח על זהות מינית ועל קיומם של יחסים חד מיניים, ובכלל זה הקמת מבנים משפחתיים חד-מיניים (גבר עם גבר או אשה עם אשה), דנה בשאלה במסגרת שיח הזכויות הליברלי. כלומר: עיקרון היסוד של הליברליזם הוא העמדת חרותו של הפרט והזכות למימושה כערך עליון. מזכותו של האדם לבחור את בחירות חייו ולעצבם באופן חופשי נובעת גם הזכות לעצב את חיי המין שלו ואת התא המשפחתי – כרצונו. המגבלה היחידה על חרותו של היחיד קשורה בפגיעה באדם אחר, או בחוסר הגינות חברתית (אי תשלום מסים וכדו). אולם, בכל מה שקשור למימוש חירותו של הפרט ברשות היחיד – אין להתערב. למעלה מזה – על החברה לתמוך ולסייע במימוש זכות זו, ככל שהיא יכולה לעשות כן.

קיום יחסים הומוסקסואליים והחלפת זהות מינית איננו יציר התקופה המודרנית. התורה לא הייתה מתייחסת אליו לולא היה תופעה קיימת. תופעה זו הייתה נפוצה ביוון העתיקה, כפי שעולה מחיבוריו של אפלטון וממקורות שונים, וכנראה גם במזרח הקדום. ואולם, מימדיה היו קטנים בהרבה והיא לא הפכה לצורה ממוסדת של קיום חברתי, במיוחד מפני שלא הייתה אפשרות מעשית להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם, שלא באמצעות יחסי מין בין איש לאשה.

מהפכת המין המודרנית לא יכולה הייתה להתרחש רק על הבסיס של השינוי הערכי השם את חירות הפרט כערך עליון. מימוש החירות תלוי ביכולת. הטכנולוגיה המודרנית השלימה את המהפכה. משעה שניתן לעקוף את המנגנונים הביולוגיים ולהביא ילדים לעולם באמצעים טכניים (שימוש בזרע, פונדקאות, הפריה מלאכותית וכן הלאה), ניתן גם להקים תאים משפחתיים מכל סוג.

דומני שהבנת הפסוקים בהקשרם יכולה ללמד על שורשי עמדתה של התורה בסוגיה זו. בהקשר התרבותי והמעשי של הבעיה, מובן שהיחס השלילי של התורה קשור באגואיזם שבקיום יחסים חד מיניים הנענים לצורך בחוויה ובסיפוק מיני של היחיד, אך לא לאחריותו של היחיד כלפי קיום העולם, שהיא תחילת הציווי הא-לוהי לאדם: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" (בראשית א', כ"ח). החוק איננו עוסק רק בזכויות, אלא גם בחובות של האדם, שמניחות שיש לאדם אחריות כלפי הזולת וכלפי קיום העולם בכללו. העיקרון השני, אחריותו של האדם כלפי חוק הבורא בבריאה, משלים את התביעה. האדם צריך להתאים את חירותו לחוקים שקבע הבורא. התאמה זו קשורה הן להפרדה בין המינים בתהליכי התעשייה והחקלאות (כלאיים), הן לעקרונות של קיימות ואקולוגיה (שילוח הקן או בל תשחית), והן לדרישה לשמור על זהויות מיניות נבדלות ולקיים יחסי מין פוריים המאפשרים הקמת משפחה ביולוגית והעמדת צאצאים.

אמנם, אין לגשת לבעיה של הזהות המינית באופן שטחי ורק מתוך שיח אידיאולוגי כללי. גברים או נשים שאינם בטוחים בזהותם המינית, או שנמשכים לבני מינם, אינם מנוולים או רשעים, אלא אנשים רגילים המעוניינים לחוות קשר אנושי ומיני עמוק, ויש להם מצוקה. בין אם המקור של המצוקה הוא גנטי, ובין אם הוא פסיכולוגי, המצוקה היא ממשית ואין לפקפק בכנותם. במובן זה, הרגישות לקושי ולתסכול – היא חובה אנושית ותורנית – כמו חובת הרגישות לכל מצוקה.

האיסור של התורה נוגע להפיכת המצוקה האישית לצורת התנהגות מופגנת, ולמיסודה החברתי. לכן: "לא ילבש". הבעיה היא הטשטוש, ההפגנה, ובהקשר הרחב: הפיכת מצוקה אמיתית למוסד חברתי, חסר אחריות. בלשון אקטואלית וישירה יותר: לא התנהגותו של היחיד עומדת במרכז האיסור, אלא הפגנתה והפיכתה למוסד חברתי קבוע, כלומר: מצעד הגאווה והמשפחה החד-מינית.

אמנם, הטכנולוגיה המודרנית מאפשרת, לכאורה, ניתוק בין הסיפוק או היענות לצורך של היחיד ובין ההקשר הרחב בו מתקיימים היחסים. כמו שהגלולה אפשרה את המתירנות המינית, מפני שאפשר לקיים יחסים בלי ללדת ילדים, וכמו שתחליפי החלב החליפו את ההנקה, כך גם יכולה הנדסה גנטית והפריה מלאכותית להחליף את המשפחה הביולוגית. לכאורה, באה הבעיה על פתרונה. רק לכאורה. העיקרון שעולה מקבוצת המצוות שלפינו הוא שהתאמת חיי האדם לחוקי הבורא בבריאה היא חלק מקיום שיש בו ענווה ואחריות כלפי העולם. זאת ועוד, כמו בדוגמאות האחרות שהבאתי, האשליה של חירות עם יכולת בלתי מוגבלת שמספקת הטכנולוגיה, מפרקת את הקיום האנושי לגורמים, ומשנה מן היסוד את המובן של היות אנושי. פירוק הזיקה בין מין לאהבה שמופיעה בתוך קשר זוגי שיש בו ברית, פירוק הקשר בין הזנת התינוק ואינטימיות שבין אם לילדה, ופירוק הזיקה שבין יחסים טבעיים בין איש לאשה, שיש להם תוצאה ביולוגית טבעית של פריון וילודה, וכלל המערכות הביולוגיות והנפשיות המתלוות לתהליך, כל אלה מייצרים אנושיות מקוטעת, מפוצלת, שיש בה דואליזם חריף בין נפש לגוף, ובעיקר – חוסר אחריות כלפי האנושי והרוחני במובנו הכללי.

זה איננו פתרון למצוקה שברקע. כאמור, ברמה האישית יש להניח שהמצוקה היא אמיתית. האטימות כלפי המצוקה היא גופה אחד הגורמים להפגנות הראווה של מיניות חסרת אחריות, ושאר התוצאות המתלוות אליה.[2] אולם, התורה דורשת שיחסו של היחיד לעצמו ולזהותו ("לא ילבש"), לעולם (קן ציפור וכלאיים) ולרכושו ולזולתו (מעקה) יהיה מבוסס על אחריות, על ענווה, ועל הקשבה לבריאה, ולא רק על מיקסום האפשרויות של חירותו, ככל שיכולתו משגת, אפילו הם תוצאה של מצוקת אמת.

 


[1]   במצוות הכלאיים והציצית ויחסן למצוות אלה הנזכרות בויקרא-במדבר – עסקנו בנפרד בהרחבה.

[2] על דרכי הפתרון יש לדון בנפרד, לא זה המקום לעשות כן. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)