דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 185

מלאכת מחתך | 3

קובץ טקסט

א. שיטת הרמב"ם: מה בין תיקון כלי למלאכות מחתך ומכה בפטיש?

בגמרא בביצה נאמר:

"אמר רב יהודה: אוכלי בהמה אין בהן משום תקון כלי. איתיביה רב כהנא לרב יהודה: מטלטלין עצי בשמים להריח בהן ולהניף בהן לחולה ומוללו ומריח בו ולא יקטמנו להריח בו ואם קטמו פטור אבל אסור לחצוץ בו שניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת"           (ביצה לג.)

בהמשך הסוגיה, הסיקה הגמרא שיש לחלק בין קיסמים רכים הראויים למאכל בהמה לבין קיסמים קשים שאינם ראויים למאכל בהמה. בקיסמים הרכים אין תיקון כלי, ומותר לקטום אותם כדי לחצוץ בהם שיניו בשבת[1]. אולם, בקיסמים קשים נחלקו התנאים: לדעת רבי אליעזר חייב, ואילו לרבנן פטור.

ברש"י שם מבואר, שאף חכמים מודעים שאם קוטם בסכין וחותכו חייב חטאת, ופטרו רק בקוטם ביד, שנחשב כמתקן כלאחר יד:

"אינו אלא משום שבות - דקטימה תקון כלאחר יד הוא, ולא תקון מעליא הוא אלא אם כן מחתכו וממחקו בסכין[2]"          (רש"י שם ד"ה אינו)

סיבת החיוב בקטימת הקיסם, כפי שעולה מהראשונים, היא תיקון מנא[3]. איסור זה שייך למלאכת בונה או למכה בפטיש[4].

לכאורה, יש לפסוק כרבנן, האוסרים קטימת קיסם ביד רק מדרבנן, ולא כרבי אליעזר, המחייב כדרכו אפילו בעושה כלאחר יד (ראה שבת צד:), שהרי יחיד ורבים הלכה כרבים. זאת, מלבד העובדה שרבי אליעזר שמותי הוא.

למרות זאת, הרמב"ם כתב כך:

"הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצות בו שיניו או לפתוח בו את הדלת חייב"         (רמב"ם שבת י"א, ז')

אם כן, נראה שפסק כרבי אליעזר. בנוסף, כיוון שכתב זאת במסגרת דיונו במלאכת מחתך[5], נראה שהוא סבור שיש לראות זאת כתולדת מחתך.

דבריו קשים בשני מישורים: ראשית, מדוע פסק כרבי אליעזר? כמו כן, כיצד נוצר הפער בין פשטות הסוגיה, הרואה זאת כעשיית כלי (מכה בפטיש או בונה), לבין דבריו שרואה בזה תולדת מחתך?

רוב מפרשי הרמב"ם עסקו בעיקר בשאלה הראשונה, מדוע הרמב"ם פסק כרבי אליעזר ולא כחכמים[6]. במסגרת דיון זה נתייחס רק לשאלה השניה: האם לפנינו מלאכת מכה בפטיש או מלאכת מחתך?

בנשמת אדם כתב לפרש:

"ואין להקשות דבאמת למה לא מחייב במקטם לחצוץ שיניו ולפתוח דלתו משום תיקון כלי שהרי נעשה כלי בכך, יש לומר דסבריא ליה דלא שייך תיקון כלי אלא דוקא על ידי כלי, כמו שכתבו הרא"ש ור"ן וכל הפוסקים, אבל בקוטם דמשמע ביד אין בו משום תיקון כלי, אלא דהחיוב משום מחתך, דבזה אין חילוק אם מחתך ביד או בכלי שהרי אינו מקפיד אלא למדתו ואין צריך לתקון אחר שהרי משום זה קוטם הקיסם משום שהוא ארוך יותר מדאי" (נשמת אדם ל"ו, א')

לשיטתו, אם יקטום את הקיסם בכלי ולא ביד, יתחייב גם משום תיקון כלי שהוא מכה בפטיש.

לעניות דעתי אין זה כך, שכן גם לעניין מחתך הדבר תלוי בשאלה האם דרכו בכך או לא. כל דבר שדרך לחותכו ביד חייב גם כשחותכו ביד, ואם הדרך לחותכו בכלי חייב בכלי, ופטור ביד.

כך כתב במפורש בביאור הלכה:

"ולענין דינא נראה לי להכריע דתלוי מלאכת מחתך בכל אחד לפי ענינו: דדבר שדרכו לחתכו דוקא בכלי לא שייך שם מחתך אלא בכלי ודומיא שמצינו לענין גוזז בשבת צ"ד ע"ב משום דאין דרך גזיזה ביד, ודבר שדרכו להפרידו לשנים ביד [כמו שמצוי לענין איזה סחורה שדרך להפרידו לשנים על ידי קריעה ביד] חייב משום מחתך אי מפרידו על ידי יד ודומיא שמצינו לענין תולש דחייב אפילו אם תולש בידו ולא בכלי וכמו שפירש רש"י בשבת ע"ג ע"ב ד"ה אין דרך עיין שם. אך כל זה דוקא אם הוא מקפיד על המדה וכמו שהעתקנו בפנים מלשון הרמב"ם. אך מה שכתבנו דתלוי בכל אחד לפי דרכו לכאורה הוא רק לענין דאורייתא אבל מדרבנן יהיה אסור בכל גוונא דומיא דגזיזה דאסור מדרבנן לכולי עלמא אפילו ביד אף דאין דרך גזיזה בכך"

                       (ביאור הלכה שכ"ב, ד"ה אחד קשים)

לפיכך, לעניות דעתי נראה שהרמב"ם סבור שבקוטם קיסם לחצוץ בו שיניו אין בו אלא מחתך בכל עניין. ביאור הדברים הוא על פי מה שכבר כתבנו במלאכת מכה בפטיש בשיטת הרמב"ם[7], שיש מלאכות רבות שהן מלאכת מחשבת שהיא גם מלאכת האומנים. בכל מלאכה כזו יש לדון: אם יש לה זיקה למלאכה מסוימת ומוגדרת הרי היא שייכות למלאכה הזו, ואם אין לה בית אב במלאכה אחרת הרי הן משוייכות למלאכת מכה בפטיש.

את הדברים ביססנו על דברי הירושלמי בפרק כלל גדול:

"מן דאשכחון מיסמוך סמכון הא דלא אשכחון מסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש"         (ירושלמי שבת ז', ב')

כך כתבנו שם, בביאורנו על מלאכת מכה בפטיש - מלאכת מכה בפטיש היא מלאכה כללית, הכוללת בתוכה את כל המעשים שיש בהם אומנות ושאינם נכללים בקטיגוריות הקיימות. כפי שראינו ברמב"ם: "כדרך שהרופאים עושים", או "כדרך שהאומנים עושים". הירושלמי ביאר שאותן פעולות שרבי יוחנן וריש לקיש מצאו שהן אסורות ולא יכלו לשייך אותן לקטיגוריות הספציפיות, הם שייכו אותן למכה בפטיש.

כך בדיוק נהג הרמב"ם בהלכותיו. כך עולה, לדוגמה, מדבריו במלאכת כותב:

"רושם תולדת כותב הוא. כיצד? הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר וכיוצא בהן כדרך שהציירין רושמים הרי זה חייב משום כותב. וכן המוחק את הרשום לתקן הרי זה תולדת מוחק וחייב. המשרטט כדי לכתוב שתי אותיות תחת אותו שירטוט חייב, חרשי העצים שמעבירין חוט של סקרא על גבי הקורה כדי שינסור בשוה הרי זה תולדת משרטט, וכן הגבלים שעושים כן באבנים כדי שיפצל האבן בשוה, ואחד המשרטט בצבע או בלא צבע הרי זה חייב"      (י"א, ז')

שלושה בעלי אומניות נזכרו בדבריו בהלכה זו, ולכולם נמצאה כתובת ספציפית מתאימה. מי שלא נמצאה לו הכתובת הזו, כמפיס מורסא שהוא "דרך הרופאים", שובץ במלאכת מכה בפטיש[8].

כך יש לומר גם בנידוננו. בקוטם קיסם יש תיקון מנא, כך שאילולא היה ניתן לשייך אותו למלאכה כלשהי, היינו מחייבים אותו מצד מכה בפטיש. אולם, כיוון שקוטם הקיסם מחתכו במידה שיהיה ראוי להיכנס בין השיניים, יש לשייכו למלאכת מחתך.

בכל אופן, גם לרמב"ם יש קוטם אחר, שחייב משום מכה בפטיש. במשנה נאמר:

"זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת"       

                                                     (שבת קכה:)

רש"י שם פירש, שמדובר בזמורה של גפן הקשורה בדלי ממנו שואבים את מי הבאר.

הגמרא דנה בשאלה, מדוע התירו רק בזמורה הקשורה בדלי, ולא בזמורה שאינה קשורה. במסקנת הסוגיה נאמר:

'רב אשי אמר אפילו תימא בתלושה גזירה שמא יקטום"   (שם)

 

וביאר רש"י:

"שמא למחר תהיה לו ארוכה ויקטמנה, מתוך שהיא רכה ונוחה לקטום, ונמצא עושה כלי, וחייב משום מכה בפטיש"    (רש"י שם)

להלכה, כתב הרמב"ם דין זה:

"זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת, ואם אינה קשורה אין ממלאין בה גזירה שמא יקטום אותה ויתקנה"   (רמב"ם כ"ג, ז')

הרמב"ם מביא דין זה במסגרת מלאכת מכה בפטיש. הדברים, כך נראה, תואמים את שיטתנו. בכל קטימה שיש בה תיקון כלי יש לחייב, אלא שאם מקפיד על מידת החיתוך כדי להתאימו לחצוץ בו שיניו, הרי הוא בכלל מחתך. אולם, אם הוא קוטם כדרך האומנים, ללא חיתוך במידה מדויקת, זהו בכלל מלאכת האומנות הכללית, "מכה בפטיש".

לאור זאת מסתבר, שהקטימה בזמורה אין בה חיתוך מדוקדק, אלא רק תיקונה לצורך התאמתה כחבל בדלי.

 

ב. מחתך באוכלים

בעבר, כבר דנו בקיומם של מלאכות באוכלים. לענייננו, כתב הרמב"ם:

"כל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה כגון תבן ועשבים לחים והוצין וכיוצא בהן מותר לקטום אותן בשבת מפני שאין בהן תקון כלים"                                                (רמב"ם י"א, ח')

מדברים אלו דקדק המנחת חינוך וכתב שאין איסור באוכלים כאשר אין זה גמר מלאכת האוכל:

"וכתב עוד כאן (הלכה ח') דכל דבר הראוי למאכל בהמה כגון וכו' מותר לקטום אותם בשבת מפני שאין בהם תיקון כלים, והוא מהש"ס דביצה, אם כן מבואר דלא שייך לא בונה ולא מכה בפטיש ולא מחתך באוכלי בהמה כי תיקון כלי חייב משום כל הנהו כמו שכתבתי על כרחך באוכלי בהמה לא שייך שום דבר על כן מותר, ואוכלי בהמה מכל שכן אוכלי אדם דלא שייך כל הנהו.

ואין סותר למה שכתבנו לעיל (מלאכה אופה ז', מכה בפטיש ד') דגם באוכלין שייך מכה בפטיש היינו שם שגומר מלאכת האוכל והווה ליה גמר הדבר כמו קוליוס האספנין שהדחתן הוא וכו', אבל בעושה כלי מאוכל כיון דאין בו משום תיקון כלי ואינו כלי ממילא לא שייך גמר מלאכה דהוא אינו כלי כלל ולא שייך מכה בפטיש וזה פשוט.

והנה פשוט דקטימה לאו דווקא רק בכל ענין לא שייך עשיית כלי באוכל בהמה וכל שכן באוכל אדם אם עשה כלי מהם אינו חייב דלא שייך עשיית כלי ולא מכה בפטיש ולא מחתך.

ועיין מגן אבות להגאון מניקלשבורג, כתב (בד"ה והמחתכו) דצריך עיון אם מחתך שייך באוכלין ולא הביא דברי הר"מ כאן דמיירי ממחתך וכתב דבאוכלין לא שייך מחתך דלא שייך תיקון כלי וצריך עיון על הגאון הנ"ל"  (מנחת חינוך מוסך השבת, מחתך [ג'])

גם הנשמת אדם דייק כך מדברי הרמב"ם:

"דבאוכלי בהמה אין בהם תיקון כלי, ורצה לומר דאף מחתך אין בהם, שהרי כתב דבקוטם קיסם חייב משום מחתך, אלא דבדבר דשייך בו תיקון כלי שייך נמי מחתך ובדבר שאין שייך תיקון כלי אין בו גם כן משום מחתך"          (נשמת אדם ל"ו, א')

לפיכך, נראה שמותר לחתוך מאכלים, פירות ועוגות וכיוצא בהן, אפילו אם מקפיד לחתוך לפי המידה באופן ישר ומדוייק. משום שכאמור, אין זה אלא תיקון אוכל ומותר הוא.

אולם, לעשות צורות בחיתוך האוכל יש לעיין. אם עושה רק צורות מופשטות כמלבנים או משולשים, נראה שיש להתיר, אך אם עושה צורת אותיות או ציורים, יש בזה שייכות למלאכת כותב ויש לחוש לאיסור כותב. אמנם זהו כתב שאינו מתקיים, אך גם כתב כזה אסור מדרבנן, כפי שכתב במשנה ברורה:

"אבל אותיות [וציורים] אסור לעשותן בבשר דרך סימן ביום טוב"      (משנה ברורה ת"ק, י"ז)

כפי שהסביר בשער הציון שם (ס"ק כ'), האיסור הוא משום מלאכת כותב[9].

 

בכל אופן, פשוט שאם לוקחים חתיכת מאכל וסותמים בו נקב בכלי, כגון שמדבק חתיכת פרי או דבר מאכל לנקב שבעריבה וכיוצא בזה, חייב משום מחתך אם חתכו במידה כדי להתאימו לנקב[10]. כיוון שהשתמש בו כחפצא לסתימת הנקב, ביטלו מתורת אוכל (עיין משנה ברורה שכ"ב, י"א).

 

לגבי הפרדת גביעי לבן ודומיהן בשבת, פסק הגרשז"א זצ"ל (הובא בהליכות עולם ד', רנ"ד ועוד) שאין בהפרדתם משום מלאכת מחתך. לדבריו, מלאכת מחתך עיקרה כשחותך לצורך יצירת מידה חדשה. בגביעי הלבן, לעומת זאת, מידת הגביע עשויה וניכרת מקודם. ההקפדה לפתוח בדיוק באמצע אינה משום שמתכוון למדוד, אלא שזהו המקום המיועד להפרדה ואין דרך אחרת להפרידם.

לכתחילה, נראה לעניות דעתי להעדיף להפרידם לפני שבת. זאת, בהתאם למה שהעלנו בתחילת עיסוקנו במלאכת מחתך - העובדה שיש סימון מוכן אינה מבטלת שם מחתך. לכן, יש להעדיף לעשות כן לפני השבת. כמובן, שהמיקל בדבר יש לו אילן גדול להיתלות בו.

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ה

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

 

 

 

[1] עיין דברינו במלאכת מעבד שעמדנו על יסוד דין זה שאין תיקון כלי באוכלי בהמה.

[2] וכן הוא בפסקי הרי"ד:

"שאין זה מעשה אומן בלא סכין"                             (פסקי הרי"ד)

[3] כן נראה מן הסוגיה שם המשווה את דיוננו לסוגיית שובר את החבית שעוסקת בתיקון כלי. וכך היא לשון רש"י בסוגייתנו:

"דהתם כלי משוי ליה, ואיכא איסורא דאורייתא"         (רש"י שם)

וכן במרבית הראשונים שהאיסור הוא משום עשיית כלי.

[4] עיין בדיוננו במלאכות אלו, בגדריהן.

[5] עיין שם היטב בלשונו של הרמב"ם, שמביא דין זה בתוך עניין מחתך.

[6] בקצרה, נראה לי שהכיוון הראשי לפתרון השאלה הוא על פי מה שעולה מדברי הרא"ש (ביצה סימן י"ג), שיש שתי דרכים לפרש את הסוגיה:

  1. דרכו של רש"י, שהרא"ש שם תמך בה.
  2. המשתמע מן התוספתא המובאת ברא"ש שם, שהדיון של רבי אליעזר וחכמים אינו בקוטם קיסמים, אלא בנוטל מן האבוס של בהמה.

לפי האפשרות השניה, בקוטם קיסם לחצוץ בו שיניו, אפשר שלא נחלקו חכמים עם רבי אליעזר, והכל מודים שחייב. זוהי, מסתבר, שיטת הרמב"ם (ראה גם מרכבת המשנה ועוד).

[7] מכה בפטיש ג'

[8] וראה שם עוד מה שהרחבנו בזה.

[9] וגם בציורים הוא מלאכת כותב כפי שיטת הרמב"ם שדנו בה בתוך מלאכת כותב.

[10] נראה שדווקא כשמתכוון להשאירו שם בדרך קבע, ומתקיים שם, אבל אם הוא סתימה זמנית עד מוצ"ש, אין בזה איסור תורה, אולם,  איסור דרבנן מיהא איכא בזה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)