ויקהל-פקודי | מלאכות שבת ומלאכות המשכן

 

א. אבות מלאכות – "כנגד עבודות המשכן"

שלושה אמוראים ישבו ודנו בהלכות שבת, ונשאלה להם השאלה (שבת מט ע"ב):

זה ששנינו 'אבות מלאכות ארבעים חסר אחת' (שבת פ"ז מ"ב) – כנגד מי?

אמנם איסור עשיית מלאכה נזכר בתורה פעמים רבות, אך רק מלאכות מעטות נזכרו בפירוש, כגון הנאמר בראש פרשתנו (ל"ה, ג) "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת", או בפרשת כי תשא (ל"ד, כא) "... וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת".[1] ובכן, כיצד הגיעה המשנה לכך ששלושים ותשע המלאכות המפורטות בה, הן הכלולות באיסור מלאכה בשבת?

אחד משלושת האמוראים הללו – רבי חנינא בר חמא – ענה לחבריו:[2] "כנגד עבודות המשכן", וכוונתו לעבודות שהיו בעשיית המשכן.

בהמשך הסוגיה הביאה הגמרא ברייתא המסייעתו:

תניא: אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה הייתה במשכן: הם זרעו – ואתם לא זרעו; הם קצרו – ואתם לא תקצרו.[3]

הם העלו את הקרשים מקרקע (- רשות הרבים) לעגלה (- רשות היחיד) – ואתם לא תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד; הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע – ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים...".[4]

קשר זה בין מלאכות המשכן לבין המלאכות האסורות בשבת נזכר פעמים אחדות במסכת שבת כדבר ברור. ישנן מלאכות שנזכרו במשנה, והגמרא שואלת ביחס אליהן: 'מלאכה פלונית במשכן היכן הייתה?'.[5]

אף ההבחנה בין אבות לתולדות נתלית במלאכות המשכן,[6] ואף החלוקה הפנימית שבין אבות דומים נתלית בכך.[7]

מהו פשר הקשר הזה בין מלאכות שבת למלאכות המשכן? מניין ברור לתַּנאים ולאמוראים במסכת שבת, כי המקור למלאכות שבת הוא במלאכות שנעשו לשם הקמת המשכן?

ב. עשיית המשכן – "בחול ולא בשבת"

בשני מקומות בפרשות המשכן מופיעה מצוַת שבת. המקום הראשון הוא בסיום הציווי הגדול על עשיית המשכן. ציווי זה נמשך על פני פרשות תרומה, תצוה וראשיתה של פרשת כי תשא, וסיומו במצוַת שבת (ל"א, יב-יז): "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ... מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת, כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ". לציווי הזה על השבת הקדשנו את עיוננו לפרשת כי תשא בסדרה הראשונה 'השבת והמשכן'.[8] בחלקו הראשון של אותו עיון הארכנו להוכיח, כי מטרת הציווי על השבת במקום זה היא לאסור את עשיית המשכן בשבת. אף שדבר זה לא נאמר שם בפסוקים במפורש, וגם חז"ל במדרשיהם לא העירו על כך[9], כתבו כך הפרשנים, ראשונים כאחרונים, והביאו לכך ראיות, הן מלשונו של הציווי הן מן ההקשר שבו הוא מופיע. אנו הבאנו את דבריהם וגם הוספנו עליהם, והחפץ בכך ימצא כל זאת בסעיף הראשון של אותו עיון.

 

המקום השני שבו מופיעה מצוות שבת הוא בראש פרשת ויקהל:

ל"ה, א   וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם.

         ב     שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה

וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'

כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת.

         ג     לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

         ד     וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר.

         ה    קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה'...

בפסוק א מופיעה פתיחה לציווי שמצַוה משה את בני ישראל על עשיית המשכן – "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם". בפסוק ב נפתחים בדבריו של משה מעין סוגריים דמיוניים, ובהם הוא מורה לבני ישראל את מצוַת שבת, ומִצוה זו נמשכת בדבריו עד סוף פסוק ג, שם נסגרים אותם סוגריים.

כניסתה של מצוַת שבת במאמר המוסגר שבפסוקים ב-ג גרמה לכך שבפסוק ד מתחיל הציווי של משה על עשיית המשכן מחדש "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר" ומעתה הוא נמשך למישרין – "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה...".

מדוע הכניס משה את מצוַת שבת אל פתיחת הציווי שלו לבני ישראל על עשיית המשכן, בדרך כה מיוחדת של מאמר מוסגר? כך פירש זאת רמב"ן:

אמר "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשֹׂת" – על מלאכת המשכן ועל כליו וכל עבודתו, והקדים השבת (- לפירוטו של הציווי הזה על עשיית המשכן) לאמר כי "ששת ימים תעשה" מלאכת "אלה הדברים", ולא ביום השביעי שהוא קודש לה'. ומכאן שאין מלאכת המשכן דוחה שבת.

קשר זה בין מצוַת שבת לבין הציווי על מלאכת המשכן, המתפרש כהגבלה של זמן עשייתו של המשכן, כמעט מפורש כאן בכתוב, מפני הדרך שבה משתלבת מצוַת השבת בתוך פתיחת הציווי על עשיית המשכן. מסיבה זו, עמדו חז"ל במכילתא דר' ישמעאל על קשר זה דווקא בראש פרשת ויקהל, מה שלא עשו במצות שבת שבפרשת כי תשא. וכך שנינו במכילתא:

"ויקהל משה" וגו' – למה נאמרה פרשה זו? לפי שהוא אומר (כ"ה, ח) "ועשו לי מקדש", שומע אני בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים "מחלליה מות יומת" (ל"א, יד – פסוק מהציווי על שבת בפרשת כי תשא) בשאר כל מלאכות, חוץ ממלאכת המשכן...תלמוד לומר "ויקהל משה..."- בחול ולא בשבת.

לפרשנות זו שותפים כל מפרשי הפשט, ראשונים ואחרונים.

פרשנות זו למצוַת שבת בפרשת ויקהל מוכיחה למפרע כי גם הציווי על השבת בפרשת כי תשא נאמר באותו הקשר ולשם אותה מטרה.[10] בבוא משה לצוות את בני ישראל על עשיית המשכן, הוא פתח את דבריו במה שסיים הציווי שהוא עצמו קיבל מאת ה'. מדוע עשה כן? זאת עשה, מפני האופי התכליתי-מעשי של דבריו לישראל: איסור המלאכה בשבת הנוגע לעשיית המשכן, הוא דבר שנחוץ לדעתו עוד בטרם ניגשים אל המלאכה. בציווי ה', לעומת זאת, מצוַת שבת נמצאת בסיום הציווי, משום שהקשר שלה לעשיית המשכן הוא רק על דרך הניגוד: אין השבת נדחית מפני עשיית המשכן.[11]

ג. הסברו של רש"י לדברי רבי חנינא

רש"י, בפירושו לתלמוד באותה סוגיה שהבאנו בסעיף א (מט ע"ב ד"ה כנגד עבודות המשכן) ביאר את דברי רבי חנינא בר חמא שאמר, כי מלאכות שבת נלמדות מן המלאכות שהיו במשכן על סמך הקשר הזה בכתובים בין מצוַת שבת לבין הציווי על עשיית המשכן:

פרשת שבת נסמכה לפרשת מלאכות המשכן – ללמוד הימנה.

וכוונתו: סמיכות כפולה זו של פרשת שבת לפרשת מלאכת המשכן נועדה ללמוד מפרשת מלאכת המשכן למלאכות האסורות בשבת.

בדברי רש"י הללו קיים קושי מסוים: הרי פרשת שבת נסמכה לפרשת מלאכת המשכן, לא לשם לימוד הלכות שבת, אלא לשם הגבלת זמן עשיית המשכן "בחול ולא בשבת".

אמנם נכון כי מהגבלת זמן עשיית המשכן בשבת ניתן ללמוד שכל המלאכות הנחוצות לעשיית המשכן אסורות בשבת, שלולי כן, ניתן היה להמשיך בעשיית המשכן באותן פעולות שאינן אסורות בשבת. אולם בדברי רבי חנינא בר חמא נאמר ההפך: שכל מה שנאסר בשבת הוא רק אותן פעולות שהיו במלאכת המשכן. והרי דבר זה אינו נובע מכוונת סמיכות הפרשיות של שבת ועשיית המשכן, כפי שפירשוה חז"ל והמפרשים.

מניין לנו אפוא, שהמלאכות האסורות בשבת אינן כוללות מלאכות נוספות על אלו שהיו במשכן?[12]

שוב ניצבת לפנינו השאלה: מהו הקשר המהותי בין מלאכות שבת למלאכות המשכן, עד שברור בדברי רבותינו ז"ל שיש ביניהן חפיפה גמורה?

ד. סדר המלאכות במשנה ומשמעותו

ההתבוננות בדברי המשנה המונה את מלאכות השבת "ארבעים חסר אחת" (פרק ז משנה ב), יש בה כדי ללמד מהו המקור לרשימת מלאכות אלו, ולהקשות עוד יותר את השאלה שבה נחתם הסעיף הקודם.

רשימת המלאכות במשנה נחלקת לחמש קבוצות:

א. מלאכות הפת – 11 מלאכות המלוות את תהליך עשיית הלחם כסדרו, החל מזורע וחורש ועד לש ואופה.[13]

ב. מלאכות הבגד – 13 מלאכות המלוות את תהליך עשיית הבגד כסדרו, החל מגזיזת הצמר ועד תפירת היריעות.[14]

ג.  מלאכות הספר – 9 מלאכות המלוות את תהליך עשיית הספר (הכתוב על קלף) כסדרו, החל בצידת הצבי וכלה בכתיבה על עורו המעובד[15] (השווה לאגדה על רבי חייא, כיצד עשה שלא תשתכח תורה מישראל – בבא מציעא פ"ה ע"ב).

ד. מלאכות בניין הבית – והן שתי מלאכות בלבד "הבונה והסותר".

ה. ארבע מלאכות כלליות – הנוגעות לכמה מן המלאכות בתחומים הקודמים: "המכבה, והמבעיר; המכה בפטיש; המוציא מרשות לרשות".

מהו המכנה המשותף של כל הפעולות הללו שהוגדרו כמלאכות האסורות בשבת?

פעולות אלו הן הפעולות העיקריות הנצרכות לאדם בן-התרבות כדי למלא את צרכיו היסודיים: "לחם לאכול ובגד ללבוש"[16], ספר (-התורה) לקרוא בו ובית לדור בתוכו. במילים אחרות: המאמץ האנושי הציביליזטורי המאפשר את קיומו המכובד של האדם (ו'ספר', אף הוא מצרכי הקיום של האדם) הוא המהווה מלאכה שנאסרה בשבת.[17]

בקבוצה החמישית נמנות, כאמור, מלאכות כלליות: הבערת אש וכיבויה הן תשתית נחוצה לפעולות טכניות רבות של האדם; הכאה בפטיש היא פעולת הגימור של התוצר שיצר האדם בפעולות קודמות שנמנו;[18] הוצאה מרשות לרשות היא הבסיס לחיים הכלכליים של בני האדם – לקיומו של שוק, שאליו מוציא האדם את תוצרתו לרשות הרבים, כדי למכרה, ובו הוא קונה את הנחוץ למחייתו.

כדי להרכיב רשימה זו של מלאכות, לא היה צריך, אלא להתבונן בנסיבות החיים של האדם – כל אדם (למעט זה המודרני) – ולסווג את כלל המאמצים שהוא מקדיש לשם קיומו לכמה תחומים בסיסיים שמהם מורכב קיום זה.[19]

ובכן, מה לרשימת המלאכות המנויות במשנתנו על פי הסבר זה, ולמלאכות המשכן?[20]

ה. הטעם המשותף למלאכות האסורות בשבת ולציווי עשיית המשכן

בסוף ה'ביאור' שלו לספר שמות כתב משה מנדלסון מסה קצרה ומקורית על טעמו של הציווי הגדול והמפורט על עשיית המשכן. נחמה ליבוביץ ע"ה הביאה את רוב דבריו במסה זו בעיונה לפרשות ויקהל-פקודי "על החזרות" ('עיונים חדשים בספר שמות', עמ' 461-458). להלן נביא מקצת דבריו:

והנה נשלם ספר גאולת מצרים ומתן תורה ומעשה המשכן וכליו ובגדי הכהונה. וקדמונינו ז"ל העירו במקומות מפוזרים מהתלמוד והמדרשים על תכלית המעשים והמלאכות הנצטוות במשכן, מהו הנרצה והנרמז בהם... ובדרך הזה הלכו גדולי האחרונים[21]... כולם העמיקו סוד לדבֵּר על כוונת הבניין ההוא ומעשיו, כל אחד לפי דרכו... ואם נפשך חשקה בעיונים ההם, תדרשם מעל ספרי גדולי המחברים שהזכרנו, ותמצא מרגוע.

אולם אחרי אשר הורשינו להתבונן בתכלית המעשים הנבחרים הללו, ולהוסיף עליהן כל אחד לפי כוחו, אף אנו... נוסיף על דברי הגדולים הנזכרים בחינה אחת בתכלית מעשה המשכן והמלאכות שנצטוו בו, ואפשר שלא זכרוה אחד מהמחברים ההם לרוב פשטותה והיותה גלויה וידועה במעט הסתכלות. והיא, שכאשר בחר ה' בעם קרובו להיות לו סגולה מכל העמים, ראתה החכמה העליונה שבהיותם מקובצים על אדמתם בקיבוץ מדיני      (- לאחר שייכנסו לארץ) יבקשו חשבונות רבות ואמנויות שונות בכל מלאכת חרש וחושב, כידוע שבלעדם לא יתקיים האושר הכללי ולא יתוקן עניינו כראוי, אף אם אמת הדבר שהעודף בהם אך למחסור.

כי אם תתבונן בכל מלאכת עבודה וחרש וחושב למיניהם, תמצא שייפרדו למינים הללו:

(א) קצתן הכרחיות, אי אפשר שיהיה האדם לנפש חיה מאושרת זולתן, כגון אותן שהן לצורך המזון והכסות והמדור ודומיהן, ואלו נקראות 'מלאכות הצורך'.

(ב) וקצתן מביאות עזר ותועלת, אם למדינה בכללה ותיקון הקיבוץ, או לפרטיה, כגון תיקון הדרכים והגשרים, מלאכת המתכות והכלים הנעשים מהם, מלאכת הכתיבה וכיוצא בהן, ונקראו 'מלאכות התועלת'.

(ג) ויש מהן מביאות עונג ועדן לחיי האדם, אין בהן תועלת אחר, כגון מלאכת הצביעה ומעשה הרוקם והחושב והציור והמסתת וציפוי הזהב ומה שידמה להם, ונקראו 'מלאכות ההדר'...

והנה כל המלאכות הללו משובחות ומועילות להצלחת האומה, כל עוד שלא תצא בהן מן גבול השינוי והממוצע ותהרוס אל המותרות...

מעתה ייתכן לומר, שכאשר ציווה השם ברוך הוא את עמו שיקדישו את ראשית פרי בטנם ואדמתם ובהמתם לשמו הגדול, ואמרו חז"ל: אין לך דבר שאין ראשיתו מקודש לשמים[22], כן רצה שירימו בני ישראל את ראשית פרי מחשבותיהם ועשתונותיהם וכל כשרון מעשיהם בדברים הנוגעים לתיקון המדינה והקיבוץ, ויקדישום לעבודתו, יעשו מהם דבר לעבודת ה' במשכן וכליו ובגדי משרתיו, ועל ידי זה יהיו כל עובדיהם (- מעשיהם) מקודשים לשמים, כי יזכרו את ה' בכל מעשיהם, ולא יתורו לבקש המותר ולילך אחרי ההבל, כי מלאכה שלא הייתה במשכן אינה חשובה מלאכה[23], ואין ראוי לאדם מישראל עובד את ה' שיעסוק בה ויטריד את מחשבתו בהבליה...

ולזה... ציווה שייחדו את כל מעשיהם ומחשבות לבם לגבוה, ויקדישו את ראשיתם לעבודתו. ברוך הוא וברוך שמו הגדול, אשר הבדילנו מן העמים ונתן לנו תורת אמת וחוקים טובים ומשפטים ישרים למען תהיה אהבתו ויראתו על פנינו כל הימים, אמן סלה.

נחמה ע"ה מסכמת את דבריו, וראויים דברי הסיכום שלה לחזור עליהם:

הצו לעשות משכן וכלים, לבנות, לטוות, לארוג, לצרף, לרקע, לחבר, לדבר, להקיש, לנסר, לעשות באבן, בעץ, במטווה, הוא כאחת המצוות מסוג הביכורים, החלה, הקדשת הבכור, מסוג כל אותן המצוות המקדישות לה' את הראשית, למען דעת האדם... שכל הונו אינו אלא פיקדון הניתן לו מאת בוראו. אלא שכאן, לא רק היבול, המקנה, הפירות הם המקודשים, כי אם נכס יקר מכל הנכסים האלה – חכמתו וכח עשייתו של האדם, הם הם המוקדשים. עוד לפני הגיע העם למנוחה ולנחלה ולעשייה בביתו ובשדהו, בכרמו ובגינתו, בעריו ובכפריו – עוד לפני אשר יעשה האדם לביתו, יקדיש כאן מחכמתו ומיכולת עשייתו לגבוה, למען תהיה ראשית עבודתו לשם שמים.[24]

הבה נקבל את תורף הסברו של בעל ה'ביאור' לעשיית המשכן, אך נסב אותו לכיוון שונה: צודק הסברו כי בעשיית המשכן מגולמת כל העשייה האנושית הציביליזטורית של ישראל והיא מופנית לשמיים, אך נראה שטעם הדבר שונה.

בעיוננו לפרשת תרומה בסדרה הראשונה (בסעיף א ובסעיף ה של אותו עיון) עמדנו על כך שהמשכן מבטא את הברית בין ה' לישראל, הברית שנכרתה בהר סיני, והוא גם מהווה מכשיר להמשכה ולהשלמתה של אותה ברית, בהתוועדות ה' עם משה לשם השלמת נתינת התורה לישראל.

'ברית' היא התקשרות הדדית בין שני צדדים, ומטבעה יש בה פעילות של שני הצדדים כורתי הברית. כך הדבר גם בברית בין ה' לאדם. ובכן, כיצד מתבטאת במשכן פעילותם של שני הצדדים כורתי הברית, של ישראל ושל ה'?

הצד האנושי בברית זו, במה שנוגע למשכן כמייצג הברית, הוא במאמץ האנושי שיש בעצם עשיית המשכן. ישראל, המתגייסים בכל יכולתם לשם עשיית המשכן, והמקדישים לכך את כל תבונת העשייה וכישרון היצירה האנושי שיש בקרבם, מבטאים בכך את חפצם להשכין את שכינת ה' ביניהם "שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, שם ידבר עם משה ויצווה את בני ישראל" (רמב"ן, ראש פרשת תרומה). ואילו ההבטחה הא-לוהית "ושכנתי בתוכם", "ונועדתי לך שם ודברתי אתך" בהתממשה, היא משלימה את המעשה האנושי בקיום מטרתו – בנוכחות ה' בקרבם, בהשראת שכינה במעשה ידיהם.

 

נשוב עתה אל שאלת מקור דבריהם של רבותינו בדבר החפיפה הקיימת בין מלאכות המשכן למלאכות האסורות בשבת. על פי הטעם שניתן בסעיף זה לציווי על עשיית המשכן, יש לומר כי חפיפה זו נובעת מטעם משותף לשתיהן: הן בעשיית המשכן והן בשביתה ממלאכה בשבת אנו דנים על עשייתו היצרנית-תרבותית של האדם: מה שנאסר עליו בשבת מחמת היותו 'מלאכת מחשבת' לצרכי קיומו – הוא שנתחייב האדם לעשות לגבוה בבניית המשכן. ואם כן, ניתן היה להפוך את היוצרות ממה שנאמר בגמרא, ולומר כי מלאכות המשכן הן שנלמדות מאיסורי המלאכה בשבת. אלא שמפני שמלאכות המשכן מתוארות ברובן בתורה, הן בציווי על עשיית המשכן והן בתיאור קיומו של ציווי זה, ואילו מלאכות שבת לא נתפרטו ברובן, והרי הן "כהררים התלויים בשערה" (חגיגה פ"א מ"ח), מקיימים רבותינו את הכלל כי יבוא הסתום ויילמד מן המפורש, שהרי טעם אחד לשניהם.

 

מדוע אפוא אין עשיית המשכן דוחה שבת? נראה שסיבת הדבר היא מטעם זה גופו – משום שבעשיית המשכן כלולה כל עשייתו האנושית של האדם, שאותה הוא מקדיש לגבוה, ואילו בשבת נצטווינו על שביתה מאותה עשייה אנושית.

אמנם בעשיית המשכן מוקדשת הפעילות האנושית הזאת לה', ולא לצרכי האדם, אך סוף סוף זוהי פעילות של ששת ימי המעשה שאותה מקדיש האדם לה', ואילו קדושת השבת קבועה וקיימת, והיא קודמת בזמן ובמעלה לכל קדושה שהיא פרי המעשה האנושי. השבת אפוא אינה זמנה של אותה עשייה אנושית, לא בחייו הפרטיים של האדם, וממילא גם לא בהעלותו את אותה עשייה של ימי החול – קודש לה'.27