דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 196

מלאכה שאינה צריכה לגופה | 7 | עמדת השולחן ערוך

קובץ טקסט

השיעור מוקדש לזכרו של אברהם דב בן פסח גרוסברג ז"ל

כיוון שעמדת השלחן ערוך נתונה כנראה במחלוקת בין המפרשים, נסקור את המקומות השונים בפסקיו, ונראה לגבש את עמדתו מתוכם.

בשני מקומות סתם הש"ע כרבי שמעון שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, כשיטת רוב הראשונים, והזכיר בצד זה את עמדת הרמב"ם.

  1. סימן שטז, סעיף ח:

"שמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן חייב והחובל בהם, אף על פי שלא יצא מהם דם אלא נצרר תחת העור, חייב; ושאר שרצים, אינו חייב החובל בהם אלא אם כן יצא מהם דם, והצדן לצורך, חייב; שלא לצורך, או סתם, פטור אבל אסור, ולהרמב"ם חייב."

  1. סימן שלד, סעיף  כז:

גחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים בה יכול לכבותה, בין אם היא של מתכת בין אם היא של עץ, והרמב"ם אוסר בשל עץ.

אמנם, בסי' שמ, א פסק:

"אסור ליטול שערו או צפרניו, בין ביד בין בכלי, בין לעצמו בין לאחרים, וחייב על שתי שערות". 

הש"ע פסק כך בעקבות דברי התוס' בדף צד ע"ב ד"ה אבל, שכתבו שגזיזת שיער וציפורניים היא מלאכה שאינה צריכה לגופה:

"אבל בכלי ד"ה חייב - היינו כרבי יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה".

וכתב הגר"א שם, שזו גם עמדת הש"ע:

"סתם כדעת הרמב"ם דהלכה כרבי יהודה במלאכה שאין צריך לגופה והסוגיא זו מוכח כן דהלכה כרבי יהודה והוא ראיה לפסק הרמב"ם".

וראה מגן אברהם ובמשנה ברורה באותו סימן שנטו אף הם לכיוון זה. אמנם, כבר דנו לעיל בעניין זה, והעלינו שיש לראות בגזיזת ציפורניים ושיער איסור תורה גם לשיטת רבי שמעון, מפני שהוא מלאכה הצריכה לגופה, אם כשיטת הרמב"ן ואם כשיטת הריב"ש[1]. ואף בביאור הלכה האריך בנקודה זו לדחות דברי הגר"א, וז"ל:

"הנה התוס' כתבו דזהו דוקא לרבי יהודה דמלאכה שאין צריך לגופה חייב, אבל לרבי שמעון פטור אף בכלי ומשום זה תמהו האחרונים על הרא"ש והטור שהעתיקו הדין הלא הם פסקו כרבי שמעון וגם המחבר האיך סתם הדין בזה בסתמא ובסי' שט"ז ס"ח מצדד בדעה הראשונה לפטור ... והנה הגר"א כתב דהשו"ע סתם פה להלכה כדעת הרמב"ם במלאכה שאינה צריכה לגופה דחייב אך מה נעשה בקושית כל האחרונים שהטוש"ע סותרים את עצמן וכנ"ל והנה הריב"ש בסימן שצ"ד כתב דמלאכת הגזיזה חשיבא מלאכה לכו"ע אפילו אין צריך להשער דגזיזה היתה במשכן שלא לצורך הצמר והשער רק לצורך העור כגון בעורות תחשים ועל כן חייב כל שהוא לצורך גופן אף על פי שאינו צריך לשער ומלאכה הצריכה לגופה היא עכ"ל וכיוצא בזה ממש כתב מורו הר"ן בחידושיו על שבת וז"ל מחלוקת ביד פרש"י משום גוזז שאע"פ שאינו צריך לגיזה הואיל והוא צריך ליפות עצמו בגיזה זו אף בזה חייב משום גוזז .. ואפשר לומר שזהו דעת הטוש"ע ושלא כדעת התוס' .. אנו מוכרחין לומר מעוד כמה גדולי הראשונים דס"ל גם כן כדעת הריב"ש והר"ן הנ"ל הלא המה הר"ח והרמב"ן והסמ"ג והרא"ש .. והנה ראה ראיתי שהגר"א בסימן זה כתב דמסוגיא זו ראיה לפסק הרמב"ם דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב אבל לפי דברי כל הגאונים הנ"ל שס"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, ואף על פי כן העתיקו כולם הסוגיא ע"כ דס"ל כר"ן וריב"ש הנ"ל".

ובסי' שטז, י פוסק השלחן ערוך:

"כל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי, נהרגים בשבת אפילו אין רצין אחריו; ושאר מזיקין, כגון: נחש ועקרב מקום שאינם ממיתין, אם רצין אחריו, מותר להרגם; ואם לאו, אסור. אבל מותר לדורסם לפי תומו, ואפילו במתכוין אלא שמראה עצמו כאילו אינו מכוין".

את שתי ההלכות הראשונות שבסעיף זה, ניתן לפרש גם לדעת הרמב"ם ומטעם פיקוח נפש. ואכן, הבית יוסף כתב שחיה ורמש הממיתים ודאי ואפילו כשאין רצים אחריו, וכשאין ממיתין ורצים אחריו, מותר גם לרמב"ם מטעם ספק פיקוח נפש. אמנם, בהלכה השלישית- חיות שאינן ממיתות ואינן רצות אחריו, הש"ע התיר לדורסם לפי תומו, והתיר כן אף במתכוון. לכאורה, הרי זו מלאכה האסורה מן התורה לדעת הרמב"ם, ולא התירוה אלא מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה, והיה לו להזכיר שלדעת הרמב"ם יש בזה איסור תורה. לכאורה נראה שיש להביא מכאן ראיה שהשלחן ערוך מכריע כרוב הראשונים שפסקו כרבי שמעון ושלא כרמב"ם. אך, המעיין בבית יוסף יראה שכתב בפירוש שעניין הכוונה בדורסו לפי תומו עולה גם משיטת הרמב"ם, וצ"ע בסיבת ההיתר, וראה ביאור הלכה שם שכתב:

"ולהרמב"ם ע"כ צ"ל דמיירי שיש חשש פיקוח נפש ברצין וכמ"ש במ"ב לכך אף בשאינן רצין שרי לדורסן לפי תומו כיון דיש חשש סכנת נפשות כ"כ המפרשים".

היוצא מדברינו הוא, שהשלחן ערוך נוטה לפסוק כשיטת רבי שמעון וכרוב הראשונים, אלא שציין בדבריו את שיטת הרמב"ם. רוב האחרונים נקטו בפשיטות שהעיקר להלכה לדידן לפסוק כרבי שמעון. ועיין במגן אברהם סי' ער"ה סק"ג שכתב:

"וב"ח כתב בשם רש"ל דנהגו להקל לבדוק כלים וציצית ולקרות ההגדה בנר של שעוה דליכא למיחש שמא יטה עכ"ל ואף על גב דאיכא למיחש שמא ימחוט או יחתוך ראש הפתילה כמ"ש הרב"י י"ל דהא אין איסור דאורייא בזה ומיהו שלא לצורך יש להחמיר דהא י"א דכיבוי הוי מלאכה דאורייתא".

מדברי המגן אברהם יוצא שהוא סובר שיש לחוש לשיטת רבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה במקום שאין צורך. ואולי זוהי כוונת השלחן ערוך שהביא את שיטת הרמב"ם לצד שיטת הראשונים העיקרית שסתם כמוה, כדי לומר שיש מקום לחוש בזה לשיטת הסוברים שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מן התורה, ולדברי המגן אברהם יש לחוש כן היכא דאין צורך כל כך בעשייה זו.

מקצת הראשונים התייחסו בחומרה יתירה לאיסור זה של מלאכה שאינה צריכה לגופה: הגמרא בדף מו ע"ב נקטה כלל[2] בעניין דבר שאין מתכוון:

"כל היכא דכי מיכוין איכא איסורא דאורייתא[3] כי לא מיכוין גזר רבי שמעון מדרבנן, כל היכא דכי מיכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מיכוין שרי רבי שמעון לכתחילה".

וכתבו התוס' שם בד"ה דכל:

"ואם תאמר דהכא בכיבוי ליכא איסורא דאורייתא לרבי שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא, ויש לומר דהכי קאמר דכי מיכוין איכא איסורא דאורייתא כגון בפתילה וצריך להבהבה אף על פי שזה התירוץ דחוק הוא...".

התוס' מסבירים שהגמרא מתייחסת למלאכה שאינה צריכה לגופה כדין דאורייתא, מפני שיש אפשרות שיהיה בזה איסור דאורייתא אם יצטרך להבהב את הפתילה. על כך הוסיף הפני יהושע לבאר:

"דכיון דהך מילתא דדבר שאינו מתכוין אינו אלא דברים המסורים ללב, אם כן שפיר יש להחמיר לענין כיבוי דהרואה סבר שמתכוין לכבות משום הפתילה עצמה לפי שרוצה להבהבה שידלק יפה כדאיתא לעיל בפרק במה מדליקין [דף כ"ט ע"ב] דרבי יוסי מחייב בחס על הפתילה מה שאין כן בחריץ לא שייך לגזור בכי האי גוונא דהא כולי עלמא ידעין שאין מתכוין לעשות חריץ כיון שאינו חופר אלא כלאחר יד ואין דרך מלאכת חפירת גומא בכהאי גוונא ע"י גרירת מטה כסא וספסל".

 והן הן דברי הרמב"ן שם:

"איכא דקשיא ליה והכא כי מכבה נמי ליכא איסורא דאורייתא שהרי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ולרבי שמעון פטור עליה, וניחא ליה הכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן דבההוא אפילו רבי שמעון מודה, ואפשר שאפילו לא הבהבה נמי כיון שאם כבה הוא אב מלאכה ויש מקום שהוא חייב עליה מן התורה, גזר ר' שמעון בכל טלטול, שכשאדם רואה את חבירו מטלטל נר הדלוק מי מפיס לו איזה מהן הבהבה ואיזו לא הבהבה, מה שאין כן בגרירת מטה שאין גרירת מטה וספסל בעולם שיכול לבא עליה איסורא דאורייתא".

כיוצא בזה מצינו בסוגיה אחרת. הגמרא בשבת צד ע"ב עוסקת במת שהוצרכו להוציאו לכרמלית מפני כבודו או מפני כבוד החיים[4] . הראשונים שם התקשו בשתי שאלות עיקריות. האחת, מדוע הוזקקו לדין כבוד הבריות על מנת להתיר הוצאה לכרמלית, והלא כיוון שהוצאתו לרה"ר היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואסורה רק מדרבנן, היה לנו להתיר להוציאו לכרמלית אפילו לכתחילה, גם בלא הצורך והמתיר של כבוד הבריות, והשנייה היא שהיה לנו להתיר להוציא המת גם לרשות הרבים מפני כבוד הבריות שהתירו בו איסור דרבנן, והוצאת מת לרשות הרבים היא איסור דרבנן מפני שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה. וז"ל הרמב"ן שם:

"מכל מקום יש לעיין בזה לר' שמעון דאמר לרשות הרבים אסורא דרבנן במת עצמו יתירו לכתחלה משום כבוד הבריות אגב תינוק, ועוד לכרמלית נתיר בלא כבוד הבריות דכיון דלרשות הרבים דרבנן לא נגזור בכרמלית כדאמרנן בפ"ק (י"א ב') אליבא דרבא, ויש לומר שהכרמלית כרשות הרבים לכל דבר, אלא שאין גוזרין בה בשאינו עושה המלאכה כגון ההיא דרבא בשותה ברשות היחיד והוא בכרמלית, וכן ברשות הרבים אין גוזרין סמוך לחשיכה שמא ישכח ויוציא בדבר שהוצאתו משום שבות, הא במוציא ממש לכרמלית דברים שהן משום שבות אסור שלא מצינו היתר להוציא פחות מכשיעור לכרמלית, וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה, אלא עשו כרמלית כרשות הרבים לדברים הללו[5]. ולהוציא מת לרשות הרבים לדברי ר' שמעון נראה שר"ח ז"ל אוסר[6] שלא התיר כבוד הבריות אלא דבר שעיקרו דברי סופרים כגון כרמלית הא רשות הרבים לא, ואף על פי שהתירו כלאים דרבנן וטומאה דרבנן בכהן משום כבוד הבריות בפ' מי שמתו בברכות (י"ט ב'), דהכא מי מפיס במלאכה שלו אם הוא צריך לגופה אם לאו שאפילו בהוצאת מת אפשר שהיא לגופה כאותה שאמרו בירושלמי בגוי שהוציאו לכלבו, וכל שכן בשאר מלאכות שאינן צריכות לגופן, ואפילו אמירה לגוי דהוא שבות שאין בו מעשה לא התירו, דכל חילול שבת באבות מלאכות ובכל שיש בהן דררא דאיסורא דאורייתא גנאי הוא למת ולא התירו משום כבודו".

בדברי הרמב"ן עולות שתי סיבות עולות לחומרתו שלא להוציא את המת לרשות הרבים, אף על פי שהוא איסור דרבנן שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה:

  • מכיוון שמלאכה שאינה צריכה לגופה בהוצאת המת, יכולה להיות גם מלאכה הצריכה לגופה אם עושה כן ככתוב בירושלמי – בגוי שהוציא המת לאכול לכלבו – אין להתיר אפילו במקום כבוד הבריות, שלא התירו אלא איסור דרבנן גמור, ואיסור דרבנן שיש בו צד שהוא יכול להגיע לאיסור תורה לא התירוהו. הרמב"ן עצמו כתב שדין זה נכון לא רק במת, אלא כל שכן בשאר דיני מלאכה שאינה צריכה לגופה. ונראה בעיני שכוונתו שבשאר מלאכות שאינן צריכות לגופן יותר קל הוא להופכן למלאכות הצריכות לגופן מאשר במת, שהדרך היא שיוציאו לכלבו שהוא לא שכיח. לפיכך נראה מדבריו שרוצה להחמיר בזה בכל מלאכה שאינה צריכה לגופה מפני קרבתה להיות איסור דאורייתא, ובלשונו – יש בה דררא דאיסורא דאורייתא.
  • כיוון שהמניע שלנו להיתר הוא הרצון של כבוד הבריות, כדי לשמור ולא לפגוע בכבוד המת[7], יש מגבלה של פעולות שאנו יכולים לעשות עבורו, משום שגנאי הוא למת שמחללים שבת בעבורו באבות מלאכות ובכל פעולה שיש בה דררא דאיסור דאורייתא, ולפיכך אין להתיר מלאכה שאינה צריכה לגופה במת, מפני שיש גנאי למת בכך.

חומרא אחרת ביחס למלאכה שאינה צריכה לגופה עולה מדברי הפני יהושע והשפת אמת. שניהם כותבים שמלאכה שאינה צריכה לגופה יש בה איסור דאורייתא, והעושה אותה עובר על הלאו דלא תעשה כל מלאכה, ודינו של רבי שמעון לא נאמר אלא לפטור מקרבן חטאת בלבד. וז"ל הפני יהושע:

"דהא דשמעינן ליה לרבי שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור היינו דפטור מחיוב חטאת כיון דליכא איסור סקילה והיינו משום דמלאכת מחשבת כתיב במשכן וקרא דכל העושה מלאכה יומת נסמכה למלאכת המשכן כדאיתא סוף פרק קמא דחגיגה (דף י' ע"ב) דמהאי טעמא קרי לה התם הררים תלויים בשערה וכפירש"י שם. ואם כן לפי זה כיון דלית ביה חיוב מיתה משום הכי פטור לרבי שמעון מחטאת אבל מכל מקום איכא למימר דרבי שמעון מודה דאסור מדאורייתא משום לאו דלא תעשה כל מלאכה שנאמר בסיני קודם מלאכת המשכן. ובסנהדרין (נ"ו ע"ב) נמי אמרינן דבמרה נצטוו עליה ואם כן אין סברא לפוטרו משום מלאכת מחשבת שלא נאמר עד הקמת המשכן בשנה שניה. ועוד דהא אפילו במלאכת יום טוב שנצטוו בפרשת החודש הזה לכם והתם סתמא כתיב כל מלאכה לא יעשה בהם ומהיכא תיתי לחלק במלאכה שאינה צריכה לגופה בין יום טוב לשבת. אם כן  לפי זה הוי אתי שפיר טובא סוגיא דהכא ובזה נתיישבו לי גם כן כמה סוגיות בגמרא אלא לפי שמצאתי בסוגיא דגמרא דלעיל (מ"ב ע"א) דשמואל דס"ל כרבי שמעון ומשום הכי מקשה הש"ס עליה דשמואל דאוסר לכבות גחלת של עץ בשביל נזק רבים, אם כן משמע להדיא דלרבי שמעון דפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה על כרחך מדאורייתא מותר לגמרי וליכא אלא איסורא דרבנן".

(פני יהושע שבת מו ע"ב ד"ה דכל היכא)

והנה, הפני יהושע חזר בו מטענתו, מפני שמוכח מן הסוגיה בדף מב ע"א שרבי שמעון סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה רק מדרבנן. אבל, השפת אמת בדף צד ע"ב יישב קושיית הראשונים בדבר הוצאת המת לרשות הרבים על פי העיקרון הנ"ל של הפני יהושע שמלאכה שאינה צריכה לגופה איסור תורה היא אלא שפטור מחטאת, ונשאר בעמדתו למסקנה:

"ונראה דאף על גב דפטור לרבי שמעון, מכל מקו איסורא דאורייתא מיהא איכא ואף על גב דאמרינן בגמ' כמאן כרבי שמעון אימור דפטר רבי שמעון מחטאת, איסורא דרבנן מיהא איכא היינו לס"ד דלא ידע דלכרמלית דוקא התיר הי' מוכרח לומר דלרבי שמעון ליכא אלא איסורא דרבנן דאם לא כן הוי דלא כמאן, אבל למסקנא יש לומר דגם לרבי שמעון לא שרי אלא לכרמלית דלרשות הרבים מיהא איכא איסורא דאורייתא[8]'.

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ו

עורך: אלישע אורון

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] עיין במה שכתבנו בזה לעיל, מלאכה שאינה צריכה לגופה 2 .

[2] כלל זה לא נשאר להלכה, והגמרא חזרה בה מכלל זה.

[3] עיין היטב בלשון רש"י שם, ד"ה איסורא.

[4] עיין בראשונים שם שדנו בזה: רשב"א בשם הראב"ד, ומאירי שם.

[5] והיטיב לנסח זאת הר"ן שם (לה,ב' באילפס): "יש לומר דכי אמרינן הכי הני מילי בדבר שאין בו סרך מלאכה כי ההיא דלא ישתה דלא מתסר אלא משום חששא דשמא ימשוך הכלי אצלו אבל מידי דדמי למלאכה דאורייתא אלא שפטור עליה מפני שאינה צריכה לגופה בכיוצא בזה כרמלית ורשות הרבים שוין הן". איסור דרבנן של מלאכה שאינה צריכה לגופה אינו חשש שמא יעשה באופן של מלאכה הצריכה לגופה, אלא הוא איסור מלאכה מדרבנן. רק באיסורי דרבנן שהם גזירה אטו איסור דאורייתא, מחשש שמא יעשה מלאכה דאורייתא לא גזרינן גזירה לגזירה ומתירים בכרמלית, אבל באיסורים דרבנן שהן מלאכה מדרבנן אין להקל.

[6] ובספר תורת האדם (עניין מי שמתו) כתב הרמב"ן תחילה דעה המתירה להוציא המת אף לרשות הרבים, ורק לאחר מכן הביא שיטת הר"ח האוסרת, וז"ל:

"ולענין הוצאת מת המוטל בחמה לרשות הרבים שהזכרנו, יש לומר שהוא מותר על ידי ככר ותינוק, ורב נחמן ב"י דשרא לכרמלית משום דמעשה שהיה לכרמלית היה ואמר דאפילו כרבי יהודה אורי, הא אלו היו צריכין להוציאו לרשות הרבים היו מתירין כדברי רבי שמעון, שגדול כבוד הבריות שדוחה כל לא תעשה של דבריהם. ודוקא ע"י תינוק כדברי רש"י ז"ל אבל ע"י ככר אסור דהא ככר אינו טפל למת, ולא דמי למת במטה לפי שאינו מסייע בהוצאה ואיכא איסורא דאורייתא בככר".

   וראה שם בשלחן ערוך סי' שיא סעיף ב' שהביא הדעות השונות בהיתר הוצאת המת והזכיר את עמדת הר"ח האוסרת לרשות הרבים ובצידה את עמדת הרמב"ן המתירה. ובמשנה ברורה שם [ס"ק י'] כתב בהכרעתו:

    'ועיין בט"ז וכן בא"ר דהלכה כדעה ראשונה (היינו דעת הר"ח האוסר להוציאו לרשות הרבים) משום דהרבה פוסקים סוברין כמותה ובפרט דמלאכה שאין צריך לגופה גם כן לא ברירא דהוא פטור עליה דיש שפוסקין כר' יהודה דמחייב עליה'.

[7] דברי הרמב"ן הללו תואמים את שיטתו שהוא סבור שבסוגיה זו אנו עוסקים בכבוד המת, אבל לשיטות הראב"ד והמאירי שאנו עוסקים בכבוד החיים, נקודה זו אינה רלוונטית לכאורה, אלא אם נאמר, שלא ראוי להקפיד על כבוד החיים באמצעות יצירה של גנאי למתים.

[8] ובהערתו שם העיר מדברי הפני יהושע ויישב: "וכמ"ש בפנ"י לעיל (מ"ו ב) שהיה רגיל לומר כן דנהי דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור מכל מקום לאו דלא תעשה כל מלאכה איכא, אבל חזר בו מהא דמקשינן לעיל (מ"ב) עליה דשמואל דמשמע להדיא דלרבי שעון דפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה מותר לכבות גחלת של עץ ברה"ר משום דליכא איסורא דאורייתא, אך יש לומר דשפיר מקשינן אדשמואל כיון דס"ל לקמן (ק"ז) דהא דקתני פטור בצד נחש ומפיס מורסא פטור ומותר וע"כ דס"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה לרבי שמעון מדרבנן היא דאסור ומשום הכי במקום צערא לא גזרו אם כן ה"ה דהו"ל להתיר לכבות בשביל נזק רבים מהאי טעמא אבל לרנב"י דהכא שפיר יש לומר כנ"ל דגם לרבי שמעון אסור מדאורייתא ואין הכי נמי, דבצידת נחש ומפיס מורסא פטור אבל אסור והא דקתני מחט של יד ליטול את הקוץ יש לומר כמה שכתבו התוס' לקמן (ק"ז) משום דאינו חובל בודאי והא דקתני ועל עקרב שלא תישך יש לומר דלא דמי נחש לעקרב דהוי יותר סכנה כמ"ש בהגהות הב"ח שם ודוק'"

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)