מכות | דף כא | חילוק למלקות

במשנה דף כא ע"א נאמר, שהעושה כמה פעמים אותה עברה והתרו בו רק בתחילת העשייה – אינו לוקה אלא אחת. כדי שילקה על כל מעשה ומעשה, יש להתרות בו על כל מעשה ומעשה.

בטעם הדבר נחלקו ראשונים. רש"י (כ ע"ב, ד"ה ה"ג אלא; וביתר פירוט בתוספות ד"ה לא צריכא – "ומתוך פירוש הקונטרס משמע...") סובר שזהו דין בהתראה: ההתראה חייבת להיות תוך כדי דיבור למעשה, לפיכך אין ההתראה הראשונה מועילה לחייב מלקות מן המעשה השני ואילך.

הר"ן בנדרים (יז ע"א, בד"ה כיון דאמר) ביאר בדרך אחרת:

"צריך שיהו התראות מחלקות בין כל זית וזית שבו, דאי לא – לא מקריא אלא אכילה אחת, ולא מחייב עלה אלא חד".

לפי הר"ן, אין זה דין בהתראה, כי אם במעשה העבֵרה: ההתראות הן שמחלקות בין אכילה לאכילה, ובלעדיהן נחשבות כל האכילות כאכילה אחת ארוכה, ואין חייב עליהן אלא אחת.

והנה, שנינו במשנתנו: "היה לבוש בכלאים כל היום – אינו חייב אלא אחת; אמרו לו: 'אל תלבש', 'אל תלבש', והוא פושט ולובש – חייב על כל אחת ואחת". ונחלקו האמוראים בגמרא (עמוד ב) בגדר "פושט ולובש". יש מן האמוראים שהבינו שצריך מעשה כלשהו – אפילו הוצאת היד מן השרוול והכנסתה בחזרה. אבל רב אשי סבר שאין צורך במעשה כלל, ודי בשהייה כדי לפשוט וללבוש.

התוספות (ד"ה ואפילו, ועיין באורך בריטב"א על אתר) מוכיחים מדברי רב אשי, שכיוון שיכול לפשוט ואינו פושט, נחשב כאילו לבש בפועל. והביא הריטב"א ראיה לכך מדברי הסוגיה בנזיר דף מג ע"א, שנזיר שנמצא בבית הקברות בתוך כלי שאינו מקבל טומאה, ובא חברו ושבר את הכלי – כיוון שלא יצא מבית הקברות, עבר הנזיר משום איסור טומאה למתים; מכאן שהיכול להימנע מהמשך העבֵרה ואינו עושה כן – חייב.

האם האמוראים החולקים על רב אשי בסוגייתנו דוחים קביעה זו? התוספות בשבועות (יז ע"א, ד"ה או אין צריך) התלבטו בדבר, ומכוח הראיה ממסכת נזיר וראיות אחרות נטו לומר שלא נחלקו בדבר זה. אם כן, במה נחלקו?

יתכן שאף שאר האמוראים מודים בעיקרון שהמחדל חשוב כמעשה, אלא שלדעתם, אין בכך כדי לחייב מלקות נוספות. וכל כך למה? לפי שסברו כדעת הר"ן, שתפקיד ההתראות לחלק בין המעשים. כאשר אדם אוכל שני כזית ומותרה על כל אחד מהם, ניתן לראות את ההתראות כמחלקות בין האכילות. אבל שהיית בגד כלאיים על הלובש קשורה קשר גמור והכרחי למעשה הלבישה הראשון, ולכן אין ההתראות מספיקות לחלק.