דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 172

מכבה| 5 | גרמא בשבת וגרם כיבוי

קובץ טקסט

פתיחה

הדיון המרכזי בגמרא בענייני גרמא בשבת, סובב סביב גרם כיבוי. בהתאם לכך, גם אנו נרחיב בעניין גרמא בשבת בעיסוקנו בגרם כיבוי. לאחר שנדון בגרמא במלאכות שבת, נשוב לדיון הממוקד בגרם כיבוי, בדינו ובגבולותיו.

 

א. מחלוקת רבי יוסי וחכמים בגרם כיבוי –  הסוגיות שבת

במשנה בשבת שנינו:

"רבי שמעון בן ננס אומר פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור מפני שהוא מחרך, ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאין בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה" (שבת קכ.)

בתחילה, נראה מהגמרא (שם) שמחלוקת התנאים היא בשאלה האם מותר לגרום לכיבוי אש בשבת. לדעת רבי שמעון בן ננס גרם כיבוי מותר, ולפיכך מותר לעשות מחיצה של כלים מלאים מים בפני הדליקה, למרות שהם מתבקעים כשהדליקה מגיעה אליהם ומכבים אותה. לדעת רבי יוסי, לעומת זאת, גרם כיבוי אסור, ולפיכך מותר לדעתו להעמיד רק כלים ריקים או כלים מלאים שאין דרכם להשתבר בפני הדליקה (כגון כלי מתכות).

אולם, בהמשך הסוגיה שם ציינה הגמרא שרבי יוסי מתיר גרמא במחיקת שם ה'. לאור זאת, הסיקה הגמרא שאף בשבת יש להתיר גרמא (שגם בה נאמרה "עשייה"). לדברי הגמרא, גם רבי יוסי מודה, עקרונית, שגרם כיבוי מותר, אלא שבדליקה יש חשש שאדם, מתוך שבהול על ממונו, יבוא לכבות בידיים.

לעומת מסקנת סוגיה זו, מהסוגיה בדף מז נראה שמחלוקת התנאים היא אכן בשאלה האם גרם כיבוי מותר או אסור. במשנה נאמר:

"נותנין כלי תחת הנר כדי לקבל ניצוצות, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה"     (שבת מז:)

ובגמרא נאמר על כך:

"לימא תנן סתמא כרבי יוסי דאמר גורם לכיבוי אסור" (שם)

נחלקו הראשונים בשאלת מוקד מחלוקת רבי יוסי וחכמים, לאור הסוגיות השונות.

רש"י (מז:) הבין שגם בסוגיה בדף קכ ישנה מחלוקת בין רבי יוסי לחכמים בשאלה האם גרם כיבוי מותר או אסור. לעומתו, כתבו התוספות:

"הוה מצי למימר וליטעמיך הא רבי יוסי גופיה לא אמרה אלא בדליקה משום דאדם בהול על ממונו אי שרינא ליה אתי לכבויי והכי מפרש בכל כתבי (לקמן קכ:), אבל הכא ליכא למגזר דהא יש כלי תחת הנר ואינו בהול" (מז: תוספות ד"ה לימא)

מדבריהם נראה, שלמסקנה אף רבי יוסי מודה שגרם כיבוי מותר.

בניגוד לדברי התוספות, רבינו יהונתן כתב שרבי יוסי חולק על רבי שמעון בן ננס, וסובר שגרם כיבוי אסור:

"אבל אם יתן עליו כלי של מים מצד הראש השני שלא יוסיף עוד אסור דגורם לכיבוי הוא, אלא אפילו בכלי של מים יכול לעשות אם ישבר, דסבירא ליה גורם לכיבוי מותר משום הפסד ממונו. ורבי יוסי אוסר בכלי חרש הרגילים להשתבר מחמת האור, דסבירא ליה גורם לכיבוי אסור לעשות בשבת"  (רבינו יהונתן קכ.)

כך הוא גם בדברי רבינו חננאל ובפסקי הרי"ד. ככל הנראה, מפרשים אלו הבינו שיש מחלוקת הסוגיות בהבנת עמדת רבי יוסי, והכריעו כסוגיה בדף מז, כיוון שזוהי ההבנה הפשוטה במחלוקתם. לדבריהם, הסוגיה בדף קכ נדחקה להסביר את רבי יוסי כאפשרות אחרת.

בכל אופן, להלכה אנו נוקטים כדעת חכמים החולקים על רבי יוסי, וסוברים שעקרונית גרם כיבוי מותר, מפני שלא אסרה תורה בשבת אלא מעשה ולא גרמא:

"כתיב לא תעשה (כל) מלאכה עשייה הוא דאסור גרמא שרי[1]"    (שם קכ ע"ב).

 

ב. הסוגיות בבבא קמא ובבבא בתרא

למול מסקנה פשוטה זו, עומדת הסוגיה בבבא קמא. מסוגיה זו עולה לכאורה שיש לחלק בין נזיקין לשבת, ואף על פי שגרמא בנזיקין פטור, שלא חייבה התורה אלא את העושה נזק בידיים ולא את הגורם, בשבת אינו כן, כיוון שמלאכת מחשבת אסרה תורה.

דין "מלאכת מחשבת" מעניק חשיבות למחשבת האדם, ואף שאין זה אלא גרמא האדם מתחייב.

כך נאמר בגמרא שם:

"תנו רבנן ליבה ולבתה הרוח אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור אמאי ליהוי כזורה ורוח מסייעתו [רש"י: דחייב משום מלאכה בשבת אף על פי שהרוח מסייעתו כשהוא מגביה התבואה ברחת]... רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה [רש"י: נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו], אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור[2]'" (בבא קמא ס.)

אם אדם פועל במקום מסוים באופן של גרמא, כגון הזורה שמאפשר לרוח לפזר את המוץ, כיוון שתכנן הדבר ונתקיימה מחשבתו, חייב בשבת. בנזיקין, לעומת זאת, אינו חייב אלא אם עושה את כל הנזק בעצמו, ואם הרוח השתתפה בעניין, אינו אלא גורם ופטור.

אם כן, צריך עיון מהסוגיה בשבת שהתירה גרם כיבוי, בנימוק שלא אסרה תורה אלא מעשה ולא גרמא. הרי מהסוגיה בבא קמא עולה שמלאכת מחשבת יכולה לחייב אף בגרמא, אם נתקיימה מחשבתו ותכניתו.

 

קודם שניישב את העניין, נחריף את הבעיה. בסוגיה בבבא קמא שראינו, עולה חילוק בין שבת לנזיקין, ורק בשבת יש לחייב בגרמא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה. אולם, הסוגיה בבבא בתרא מתעלמת מחילוק זה:

"דבי בר מריון בריה דרבין כי הוה נפצי כיתנא (פשתן) הוה אזלא רקתא (חלקיקי פשתן) ומזקא אינשי. אתו לקמיה דרבינא, אמר להו כי אמרינן מודה רבי יוסי בגירי דיליה הני מילי דקא אזלא מכחו, הכא זיקא הוא דקא ממטי לה. מתקיף לה מר בר רב אשי, מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו אמרוה קמיה דמרימר אמר להו היינו זורה ורוח מסייעתו. ולרבינא מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש והזיק דחייב לשלם התם ניחא ליה דליזל הכא לא ניחא ליה דליזל" (בבא בתרא כו.)

במחלוקת האמוראים בסוגיה זו, נראה שמרימר (וכן משמע מדברי מר בר רב אשי) משווה נזיקין לשבת, ואילו רבינא סבור שבנזיקין ברקתא יש לפטור, ולא ברור מה הוא סובר ביחס לשבת.

 

רש"י אכן סבור שמרימר ורבינא חלוקים בשאלה האם יש להשוות נזיקין לשבת:

"היינו זורה ורוח מסייעתו. כי היכי דלענין שבת הוי כחו לענין נזקין נמי כחו חשיב ליה" (רש"י שם ד"ה היינו)

"ולרבינא מאי שנא כו' - בשלמא זורה ורוח מסייעתו לא הויא ליה פירכא דקסבר ממונא מאיסור שבת לא ילפינן דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה וכה"ג מתרצינן ליה להא פירכא בב"ק (ס.) בהכונס צאן לדיר" (רש"י שם ד"ה ולרבינא)

לדברי רש"י, מרימר סבור שיש להשוות נזיקין לשבת ולחייב בשניהם כשעושה מעשה בסיוע הרוח. לדעתו, הכול נחשב ככוחו, וכיוון שנחשב מזיק בידיים חייב הן בשבת והן בנזיקין. רבינא, לעומתו, סבור שיש כאן חסרון במעשה הנזק, וממילא רק בשבת יש לחייבו משום שנעשית מחשבתו.

לרש"י, אם כן, הסוגיה בבבא קמא תואמת את עמדת רבינא, אך לא את עמדת מרימר ומר בר רב אשי[3]. לשיטה זו, יש לשוב לקושי מן הסוגיה שבת קכ המתירה גרמא בשבת.

 

יש מקום לדחוק, שבשבת יש לחייב מטעם מלאכת מחשבת אסרה תורה בכל מקום שרוצה שתיעשה המלאכה. אנו מחייבים למרות שמדובר בגרמא, כיוון שעל ידי מחשבתו נחשב דינו כעושה המלאכה,

אם כן, אם גורם לכיבוי אך לא מתכוון שיכבה, ועיקר כוונתו לעצור את התפשטות האש, לא "נתקיימה מחשבתו" (לשון רש"י בבא קמא שם). אם כן, מחשבת האדם יכולה לחפות על הפגם בשלמות העשייה, להרחיב את החיוב בשבת אף כשמעשה האדם הוא חלקי בלבד.

אולם, במקום שהעשייה חלקית וגם אין תכנון ומחשבה לכבות (אלא רק למנוע את התפשטות הדליקה), אין כאן לא מעשה שלם ולא מחשבת המלאכה. מפני זה התירו שם גרם כיבוי.

 

ג. מלאכת מחשבת בכותב

היסוד העולה משיטה זו הוא, שמלאכת מחשבת מגשרת על החיסרון במעשה ומשלימה אותו. עיקרון זה מצינו גם בראשונים נוספים, במיוחד לגבי מלאכת הכותב:

בגמרא בשבת נאמר:

"הגיה אות אחת חייב. אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זיינין, רבא אמר כגון שנטלו לגגו של דל"ת ועשהו רי"ש" (שבת קד:)

ונחלקו הרשב"א והר"ן בפירוש הסוגיה. כך כתב הר"ן:

"וכתוב בחדושי הרשב"א דמהא שמעינן דבכהאי גוונא לא מיקרי חק תוכות, שאינו אלא כמפריד בין שני אותיות דבוקות. וכן כשנטלו לגגו של דל"ת ועשאו רי"ש אינו אלא כדיו שנפל על גבי האות. ולי נראה דאין מכאן ראיה, דלגבי שבת ליכא קפידא בין חק תוכות לחק יריכות דכל היכא דהוי מלאכת מחשבת מיחייב שהרי אפילו מוחק על מנת לכתוב חייב אבל במידי דבעינן כתיבה (דלחזי כתיבה) כי האי גוונא אין לנו"  (שבת לז: באלפס)

לדעת הרשב"א אין מקום לחייב בשבת במלאכת כותב, אלא אם הדבר נחשב מעשה כתיבה. על כן, הרשב"א סבור שאם נוטל את גגו של ח' ועושה אותו ב' זיינין נחשב הדבר ככתיבה גם בהלכות כתיבת סת"ם ואין בזה משום חק תוכות.

אולם, הר"ן סבור שאפשר שבהלכות סת"ם כתיבה זו פסולה, מפני שהוא חק תוכות, אך בשבת יש לחייב משום שהדבר נחשב מלאכת מחשבת.

דברי הר"ן עמומים מעט, וניתן לפרשם בשתי דרכים:

ראשית, ניתן להבין שיסוד מלאכת מחשבת מגדיר את מלאכת כותב בצורה שונה מהגדרת כתיבה בסת"ם או בגט. לפי כיוון זה, מלאכת כותב בשבת אינה מוגדרת כעשיית מעשה כתיבה, אלא כיצירת מציאות של תכנים ומסרים. לדרך זו המחלוקת היא בהגדרת כותב בשבת.

אפשרות אחרת בדעת הר"ן היא שיש בכוחו של יסוד מלאכת מחשבת לגשר על פני החיסרון במעשה הכתיבה. כיוון שמחשבתו היא ליצור אות, אנו רואים אותו ככותב בשבת, שהרי נעשתה מחשבתו.

הדרך השניה בפירוש שיטת הר"ן, מחברת אותנו לרעיון הבסיסי שהבאנו בדברינו. החידוש הגדול שלמדנו כאן הוא שמלאכת מחשבת מאפשרת להתגבר על חיסרון מסויים בעשייה, באמצעות המחשבה והתוכניות של האדם להגיע לתוצאה. כך הדבר בזורה ורוח מסייעתו, וכך הוא גם בכתיבה בשבת.

נראה, שהמרדכי בגיטין הבין את הדברים ברוח זו, שכתב:

"ואם תאמר והלא כהאי גוונא דחק תוכות מקרייה כתיבה לענין מלאכת שבת כדאמרי' פרק הבונה נטל לגגו של חי"ת ונעשה שני זיינין חייב. ויש לומר דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה ובמחשבה תלויין מלאכות דשבת וכיון שמתכוין לעשות אותיות אין קפידא באיזה ענין שנעשה רק שיהא על ידי מעשיו" (מרדכי גיטין שד"מ)

 

ד. הסברי האבני נזר

האבני נזר דן בסתירות בין הסוגיות, והציע שתי דרכים לפיתרון. גישתו הכללית, לעניות דעתי, תואמת לשיטת רש"י. גם האבני נזר מבין שגרמא בשבת אסורה עקרונית בגלל מלאכת מחשבת אסרה תורה.

אולם, בשיטת רש"י הצענו שגרמא אסור רק כשמכוון לכיבוי. על כן בכדים מלאי מים, שעיקר כוונתו אינה לכיבוי אלא למנוע התפשטות הדליקה והגעתה למקום אחר, פטור. לעומתו, האבני נזר הציע שלמרות שיש כאן כוונה מסוימת לכיבוי, מכל מקום יש להתיר גרם כיבוי בסוגיה זו, משתי סיבות.

כנימוק ראשון כתב האבני נזר:

"אך לא קשה מידי דהא ודאי יהיה רוצה שלא תגיע האש לכאן... אלא שרצונו שאם תגיע האש לכאן יתבקעו הכלים ויכבו ונחשוב מחשבתו זאת כאלו פעל בידים שכשתגיע לכאן יכבה. ואכתי הוה גורם כיון שעדיין לא הגיע האש לכאן. וזה אינו רוצה שתגיע האש לכאן. ולא נוכל לחשוב כאילו פעל זאת בידים שתגיע האש לכאן והבן. ומזה הוכיח רב דאפילו מחיצת מים מותר. כיון שעדיין לא הגיע האש לכאן הוי גורם. דכל ההיתר משום שעדיין לא הגיע האש. דמה שמחוסר אחר כך ביקוע הכלים ושפיכת המים לא תפטרנו דהא ניחא ליה. וכל ההיתר משום שעדיין לא הגיע האש לכאן. דהגעת האש לא ניחא ליה. והיתר זה גם במחיצת מים" (אבני נזר סימן ר"ל)

למרות העמימות ואי הבהירות בדבריו, נראה שעיקר תירוצו נע בין שני הרצונות המנוגדים של האדם: מצד אחד האדם אינו מעוניין בהתפשטות האש כלל, והיה מעדיף שתעמוד במקומה. מצד שני, אם האש תגיע ותתפשט, הוא מעוניין שהיא תכבה ונוח לו בכך.

לשיטתו, העובדה שיש פער זמנים בין שעת הנחת הכדים לבין זמן הגעת האש אל החביות או אל המים, מאפשרת לו לבטא את השניות הזו. מצד אחד, האדם לא רוצה את הגעת האש אל המים, ובכך פוגם במחשבת הכיבוי. כך, לא ניתן לראות את האדם כמכבה בידיים. מצד שני, כאשר האש מגיעה אל המים הוא אכן מעוניין בכיבוי, אך באותה שעה אינו עושה כלום, ולכן נחשב רק כגורם שמותר.

כדי שמלאכת מחשבת תצרף את המחשבה למעשה, צריך שהמחשבה תהיה בשעת המעשה. כאן, בשעת המעשה אינו מעוניין ואינו רוצה את הכיבוי. רק מאוחר יותר, כאשר האש כבר התפשטה, הוא מעוניין בכיבוי, אבל באותה שעה אין מעשה והוי גרמא.

לשיטתו יש לעיין, למה התכוונה הגמרא כאשר דרשה היתר גרמא מהפסוק "לא תעשה כל מלאכה"? נראה מדבריו, שגדרי עשייה וגרמא בשבת משתנים לאור עקרונות מלאכת מחשבת.

אם עושה פעולה מסוימת ובגרמא נעשית המלאכה, כזורה ורוח מסייעתו, כיוון שמעוניין בצירוף הרוח למעשהו בשעת העשייה, נחשב הדבר כמעשה בשבת. רק אם בשעת עשיית המעשה של הנחת החביות או המים, אין לו רצון בעשיית המלאכה, נחשב הדבר כגרמא, ונכלל בהיתר העולה מן הכתוב[4]

 

בהסברו השני כתב האבני נזר:

"דהא כיבוי דדליקה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ולאו מלאכת מחשבת הוא לר' שמעון דפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה [כפרש"י דף צ"ג ע"ב] וכן הוא בתוספות (דף ע"ה ע"א) והביאו כן מגמרא חגיגה (דף י' ע"ב) ורבנן אסרי אפילו במידי דלאו מלאכת מחשבת ושוב מותר בגורם. דאי אפשר לאסור משום דניחא לי' ומלאכת מחשבת אסרה תורה. דאדרבה משום מלאכת מחשבת ראוי להיות מותר אפילו בידים דמלאכה שאינה צריכה לגופה לאו מלאכת מחשבת. וכל האיסור משום דרבנן אסרו לאו מחשבת ובמעשה לבד אסור. וכשהוא גורם אין כאן לא מעשה ולא מחשבה ומותר"   (אבני נזר שם)

על פי תירוץ זה, האבני נזר סבור שעקרונית כל גרמא חייב בשבת מצד מלאכת מחשבת. אלא, שכיבוי הוא רק מלאכה שאינה צריכה לגופה ואינה מלאכת מחשבת, ולכן התירוה. מצד המעשה יש חסרון, כי אין כאן מעשה כיבוי אלא גרם כיבוי. המחשבה אינה יכולה להופכו לעשייה גמורה.

ביסוד סברתו צריך עיון גדול. לכאורה, פגם מלאכת מחשבת במלאכה שאינה צריכה לגופה אינו נוגע להשלמת מחשבה למעשה בגרמא.

עוד יש להבין, הרי לדבריו כל גרמא חייב בשבת מצד מלאכת מחשבת, ואם כן לא מובנת גזירת הכתוב הנלמדת מן הפסוק "לא תעשה כל מלאכה". לימוד זה, המתיר גרמא, נשמע כהיתר עקרוני, ולא רק בנסיבות מקומיות של מלאכה שאינה צריכה לגופה. וצריך עיון.

 


[1] בדעת רבי יוסי הסובר שגרם כיבוי אסור, אפשר שהוא סבור שיש לחייב בשבת אף על גרמא משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ועיין להלן שנרחיב בזה בדעת רבנן. עוד אפשר שאף רבי יוסי מודה שמדאורייתא גרם כיבוי מותר, אלא שהוא אוסר אותו מדרבנן.

אמנם, אם נאמר כדעת הסוברים שאף רבנן לא התירו גרם כיבוי אלא במקום פסידא (עיין להלן), ובדרך כלל גם הם מודים שגרם כיבוי אסור מדרבנן, אי אפשר לפרש כך את שיטת רבי יוסי. אמנם, בעלי שיטה זו שאף רבנן מודים לאסור גרם כיבוי ולא התירו אלא במקום פסידא, סבורים בדרך כלל כדעת בעלי התוספות. לפי גישתם, רבי יוסי סובר אף הוא עקרונית שגרם כיבוי מותר מן התורה והתירוהו במקום פסידא, אלא שבדליקה החמירו לדעת ר' יוסי מפני שאדם בהול על ממונו.

[2] חשוב לציין שבסוגיה שם הובאו שלושה תירוצים נוספים שאינם מחלקים בין שבת לנזיקין. חילוקים אלו, מקבלים עקרונית את הנחת הסוגיה שיש להשוות דיני נזיקין בליבה וליבתו הרוח, לזורה ורוח מסיעתו בשבת, אלא שהם סבורים שהמקרה המדובר בסוגיה הוא באופן שהרוח פועלת בכיוון שונה ממגמת האדם המלבה. כששניהם פועלים באותה מגמה, יש לחייב בשבת ובנזיקין.

ונראה בכוונת תירוצים אלה, שכשהאדם והרוח שותפים במגמה, אנו רואים את האדם כרותם את הרוח לצרכיו, ועשיית הרוח מצטרפת למעשיו, ונחשב הוא כעושה הכול באמצעות הרוח. ממילא, לדבריהם לא עולה שאלת החיוב בגרמא בסוגיה שם, לא בשבת ולא בנזיקין.

רק תירוצו של רב אשי המחלק בין שבת לנזיקין, מעורר את שאלת החיוב בגרמא בשבת בניגוד לנזיקין, ולכאורה עומד במתח עם הסוגיה בשבת קכ: הקובעת שגם בשבת מעשה אסור וגרמא מותר.

[3] עיין בהערה הקודמת. נראה בשיטה זו, שעמדת אמימר ומר רב בר רב אשי תואמת את השיטות הנ"ל בסוגיית בבא קמא שם.

[4] כזכור, בשיטת רש"י פירשנו שהסוגיה כאן מתירה גרמא מפני שאין לו כלל רצון בכיבוי, והוא רק רוצה את אי התפשטות האש ועצירתה ולא את עצם הכיבוי.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)