דילוג לתוכן העיקרי

מיגו דזכי לנפשיה

קובץ טקסט

מיגו דזכי לנפשיה - שליחות במצב של נזק לצד שלישי

בשיעור שעבר דנו בפסול שליחות המזיקה לאדם אחר. דיון זה העלה בפנינו את האופנים השונים למינוי שליח ואת דרגות הייצוג השונות העשויות להיווצר בשליחות. בשיעורנו השבוע נבחן מקרה שבו שליחות יוצאת לפועל על אף שהיא מזיקה לאדם אחר. הגמרא במסכת בבא מציעא (דפים ח ע"א, ט ע"בע"א) מציגה את המושג "מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה": אם מבצע הפעולה יכול לקחת את החפץ לעצמו הוא יכול להקנות את החפץ גם למשלחו, על אף שהוא גורם בכך נזק לאדם אחר. לדוגמה: אם לוי חייב כסף לשמעון יכול שמעון לגבות קרקעות עבור ראובן (בעל חוב נוסף של לוי), על אף שהוא מונע בכך מבעלי חוב אחרים של לוי לגבות את הקרקע. בדרך כלל שמעון אינו יכול לבצע גבייה כזו משום שהוא מזיק בה לאחרים, אלא שבמקרה זה אנו אומרים "מיגו דזכי לנפשיה": מכיוון ששמעון יכול לגבות את הקרקע לעצמו יכול הוא לגבות אותה גם עבור בעלי חוב אחרים, ובדוגמה שלנו - עבור ראובן. מה הסיבה לשוני הדיני שבין שני המקרים?

מקרה נוסף שבו ישנה שליחות הפועלת רק אם השליח יכול לזכות לעצמו מובא בתוספות (בבא מציעא דף י ע"א). בגמרא שם אומר רבי יוחנן כי שמעון יכול לזכות באבדות עבור ראובן. תוספות מקשים על מימרא זאת מכך שרבי יוחנן מסכים עם הדין שאין שליחות במקרה של חב לאחריני; הוא עצמו בעל המימרא (כתובות פג ע"א) האומרת שאסור לשמעון לגבות חוב עבור ראובן משום שבכך הוא פוגע ביכולתם של בעלי חוב אחרים לגבות. והם מתרצים כי מכיוון שהשליח יכול לזכות באבדות אלו לעצמו יכול הוא גם לזכות בהן לטובת המשלח. לפחות לדעת רבי יוחנן נחשב כל מקרה של זכייה באבדה למצב של מיגו דזכי לנפשיה - מצב שבו השליח יכול לפעול למען עצמו ועל כן הוא יכול לפעול גם למען המשלח על אף שהוא פוגע בכך באחרים.

לאחר שהסברנו (בשיעור הקודם) מדוע אין שליחות פועלת במקרים של חב לאחריני עלינו לנסות להבין מדוע השליחות פועלת כאשר השליח יכול לזכות עבור עצמו. כיצד נוכל להסביר את היחס בין דין מיגו דזכי לנפשיה לבין דין חב לאחריני? ככלות הכול, השליח עדיין מזיק לאחרים!!

אפשר שנוכל להסביר דין זה אם נבין טוב יותר את מהות השליחות או הייצוג בהלכה. בדרך כלל השליח פועל רק לטובת המשלח: על אף שהשליח הוא שמבצע את פעולת הקניין באופן פיזי הוא זוכה עבור המשלח בלבד; הקניין נעשה ישירות עבור המשלח, בלא לעבור דרך השליח. במילים אחרות: קניינו של ראובן מתחיל מיד עם תום פעולת הקניין, ושמעון הוא רק מבצע פעולת הקניין בפועל. אולם ייתכן שבמקרים של מיגו דזכי לנפשיה שהובאו לעיל (גביית קרקע עבור בעל חוב וזכייה באבדה עבור המשלח) מדובר בקניין דו-שלבי: אפשר שכאשר שמעון פועל לטובת ראובן במקרה שבו הוא עצמו בעל חוב הוא בעצם גובה מלוי עבור עצמו - פעולה שלגביה אין מגבלת חב לאחריני קיימת, כמובן - ורק לאחר מכן מקנה את הגבייה לראובן. על פי הבנה זו בנוי דין מיגו דזכי לנפשיה על הקנאה בשני שלבים: הגבייה או הזכייה באבדה נעשית בראשונה עבור השליח, ורק אחר כך היא עוברת ממנו למשלח.

ניתן למצוא סימוכין להבנה זו בראשונים (עיין למשל באור זרוע, בבא מציעא י ע"א), ואפשר אף להוכיח את נכונותה משתי הגבלות הלכתיות הנוגעות לדין מיגו דזכי.

תוספות רבנו פרץ והריטב"א (בבא מציעא ח ע"א) מביאים דעות שדין זכי לנפשיה מוגבל רק למקרים שבהם השליח זוכה בחפץ גם עבור עצמו, כגון זכייה באבדה על מנת להיות שותף בה עם אדם אחר. הגבלה זו על דין מיגו דזכי יכולה לשקף את ההבנה שהעלינו לעיל. אם אמנם דין מיגו דזכי הוא קניין דו-שלבי שבו השליח הוא התחנה הראשונה של הקניין, אפשר שהוא יכול לפעול רק אם השליח עצמו זוכה אף הוא בחפץ ברמה כל שהיא של בעלות; אם בסיום התהליך אין הוא זוכה בבעלות כל שהיא קשה יהיה לטעון שהוא היה בעלים זמני על החפץ, שכן במצב כזה אין כל סיבה לומר שהוא שימש כתחנת מעבר לבעלות המשלח.

הלכה נוספת העשויה ללמד על נכונות הבנתנו בדין מיגו דזכי מצויה בדברי התוספות (בבא מציעא י ע"א; ועיין גם בתוספות ביצה לט ע"ב). דיני עירוב תחומין מאפשרים לאדם לצאת אלפיים אמה מחוץ לתחום העיר רק אם עירב מערב שבת (כלומר הניח ארוחה בתוך התחום המותר, אשר מנקודת הנחתה והלאה יוכל ללכת אלפיים אמה). עירוב זה מתיר לאדם הליכה מחוץ לתחום העיר, והוא אף מתיר לו את טלטול חפציו לכל מקום שאליו יכול הוא ללכת (ביום טוב). הגמרא (ביצה דף לט) מסתפקת בשאלה מה נכלל בחפציו של אדם: אם שמעון שאב מים עבור ראובן (ראה שיעור שבוע שעבר) - מיהו בעל המים? בעניין זה חלוקים רב נחמן ורב ששת. לדעת רב ששת ראובן הוא בעל המים, משום ששמעון שאב את המים עבורו, ואילו רב נחמן סבור כי לעניין עירוב המים נחשבים כמימיו של שמעון. עמדתו של רב נחמן תמוהה במקצת, שהרי אין ספק כי הבעלות על המים היא בסופו של דבר של ראובן. מדוע אפוא נחשבים המים כמימיו של שמעון לעניין עירוב? רבנו תם (שדבריו הובאו בתוספות) טוען כי שאיבת המים של שמעון עבור ראובן אמורה, עקרונית, להיחשב כחב לאחריני, משום שהוא מונע בכך מאחרים לשאוב מים. על כן שמעון יכול לשאוב מים עבור ראובן רק באמצעות דין מיגו דזכי לנפשיה, והפעלת דין זה מחייבת שהמים יעברו תחילה לבעלות שמעון ורק בשלב שני לבעלות ראובן. והיות ששמעון הוא הבעלים הראשון על המים, יכול הוא לקחת אותם עמו. דעה זו סבורה, אם כן, אף היא כי מיגו דזכי לנפשיה הוא קניין דו-שלבי.

אולם על אף היותה הגיונית מאוד אין הבנה זו של דין מיגו דזכי לנפשיה עולה בקנה אחד עם דברי הבית יוסף (חושן משפט סימן ק"ה). אם נשתמש בדין מיגו דזכי לנפשיה במקרה של גביית חוב יתנהל מהלך האירועים ההלכתי כדלקמן: לוי חייב לשמעון 100 שקלים; שמעון אינו גובה מלוי את החוב עבור עצמו אלא עבור ראובן, שאף לו חייב לוי סכום דומה; בדרך כלל שמעון איננו יכול לבצע גבייה כזו, אלא שדין מיגו דזכי לנפשיה מאפשר לו לגבות את החוב עבור עצמו ואז להקנותו לראובן, המשלח. על פי הבנה זו אין להתיר לשמעון לגבות עבור ראובן סכום הגדול מן הסכום שלוי חייב לו עצמו: אם לוי חייב לשמעון 100 שקלים ולראובן 200 שקלים אין להתיר לו לגבות עבור ראובן, שכן הוא אינו יכול לזכות בסכום זה עבור עצמו. למרבית ההפתעה (ולהפתעתם של כל הפוסקים), הבית יוסף פוסק כי שמעון יכול לגבות עבור ראובן סכום הגדול מן הסכום שחייב לו לוי. צריך לומר שהבית יוסף הבין את דין מיגו דזכי לנפשיה באופן שונה לחלוטין וכי לדבריו אין זו שליחות המתבצעת בשני שלבים.

הקצות מתייחס לעניין זה ומנסה ליישב את הבית יוסף. הוא מנסה להוכיח כי דין מיגו דזכי לנפשיה אינו דרך התמודדות עם בעיית חב לאחריני בשליחות, המאפשרת בכך לשליחות הקלסית לפעול במקרה זה - כשם שהבנו עד עתה - כי אם צורה חדשה של ייצוג, המקבילה לשליחות אך אינה זהה לה. גם כאשר השליחות אינה פועלת ניתן לייצג אדם באמצעות אדם אחר על ידידין מיגו דזכי לנפשיה. נבחן ראשית את ההוכחה לדבריו, ואחר כך את תירוצו לבית יוסף.

הקצות טוען כי רש"י מחלק אף הוא בין דין שליחות הרגיל ובין דין מיגו דזכי לנפשיה. רש"י בפירושו לבבא מציעא (ח ע"א) טוען כי מיגו דזכי לנפשיה פותר בעיה נוספת העשויה להתקיים בשליחות. בדרך כלל אין למנות שליח לדבר עברה. אם, למשל, ראובן ממנה את שמעון שיגנוב עבורו דבר מה - השליחות אינה חלה, ואם שמעון יגנוב יישא הוא באחריות למעשיו. שמעון אינו יכול להטיל את האחריות למעשה על ראובן משום שפעל בשליחותו שכן מבחינה הלכתית שליחות אינה חלה בתנאים אלו. למרבית הפלא, רש"י טוען כי מיגו דזכי לנפשיה פותר גם בעיה זו: הוא כותב כי אם אחד מבין שני שותפים גונב חפץ עבור שניהם הוא יכול לזכות בחפץ מפני שיכולתו לזכות בחפץ עבור עצמו מקנה לו את האפשרות לזכות בו גם עבור שותפו. רוב הראשונים מסתייגים מפירוש זה של רש"י. לדעתם מיגו דזכי לנפשיה נועד לפתור את הבעיה של חב לאחריני, שכן באמצעותו השליח נחשב כמי שפועל קודם כול לטובת עצמו, אולם אין בכוחו להעניק תוקף לשליחות המנוגדת להלכה (כשליחות לדבר עברה).

הקצות מסיק מדברי רש"י כי דין מיגו דזכי לנפשיה אינו פועל רק כמסייע לשליחות אלא מחדש צורה חדשה של ייצוג משפטי, ייצוג הפועל אף במקרים שבהם שליחות רגילה אינה פועלת. על אף שהקצות אינו מרחיב בעניין נוכל להסביר סוג חדש זה של ייצוג כך: שליחות רגילה מחייבת מינוי, המגדיר את שמעון כשליחו של ראובן, מינוי אשר גורמים שונים - כגון נזק הנגרם ממעשה השליחות לאחרים או מינוי לדבר עברה - עשויים להכשילו. אולם אם קיימת במקרים אלו אפשרות ששמעון יפעל למען עצמו מכל מקום, ללא קשר לשליחות (כאחד מן הצדדים השותפים למעשה), הוא יכול לפעול לזכותו של ראובן על אף שאין הוא ממונה לשליח או נחשב שליח מבחינה הלכתית. במקרה כזה אין הכרח במינוי שליחות על מנת שהשליח יוכל לפעול- אם מותר לו לפעול למען עצמו מותר לו לפעול גם למען מישהו אחר.

הקצות מגדיר, אם כן, את דין מיגו דזכי לנפשיה כדין המחדש צורת ייצוג משפטי (ולא כפתרון מקומי לבעיית חב לאחריני), והוא למד זאת מדברי רש"י, שהחיל דין זה בסיטואציה שכלל אינה קשורה לבעיית חב לאחריני. כעת יכול הקצות לתרץ את דברי הבית יוסף, המתיר לשמעון לגבות עבור ראובן חוב הגדול מן החוב שלוי חייב לו עצמו. דין מיגו דזכי מכונן שליחות שאינה מוגבלת על ידי דין חב לאחריני, כשם שאין היא מוגבלת על ידי דין שליח לדבר עברה. מרגע ששמעון יכול לגבות עבור עצמו - והלוא הוא גובה רלוונטי מבחינת לוי - יכול הוא לגבות עבור ראובן כל סכום שהוא.

האתגר שניצב בפני הקצות כאשר בא לתרץ את שיטת הבית יוסף היה לנתק את דין מיגו דזכי לנפשיה מדין שליחות רגילה ולהציגו כצורת ייצוג משפטית חדשה. מרגע שמהלך זה הושג קל יותר לתרץ את הבית יוסף: אם מיגו דזכי לנפשיה הוא פתרון מקומי לבעיית חב לאחריני יש להגביל את פעולתו לסכום שהשליח יכול לגבות בעצמו; אולם אם מיגו דזכי לנפשיה הוא בסיס לצורה חדשה של ייצוג הלכתי, הוא יכול לשמש גם לגביית סכומים הגדולים מן החוב לשליח.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)