ביצה | מחלוקות בית שמאי ובית הלל

מסכת ביצה משופעת במחלוקות בין בית שמאי ובית הלל. בתחילת פרק שני אנו מוצאים שתי מחלוקות שנוגעות לתפיסות יסוד בהלכה. המחלוקת הראשונה מפורסמת ונוגעת ליחס בין ימות החול ושבת:

"תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר 'ברוך ה' יום יום'. תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום"          (טז.).

שמאי סובר שיש להכין לשבת במשך כל השבוע. כל ימות החול מכוונים לשבת ואולי אף אין להם קיום בפני עצמם. לעומתו, לפי הלל יש להעריך כל יום ולראות את הקדושה הטמונה בו. הלל היה בוודאי מכבד את השבת, אך גם בימות החול הוא מצא את הערך והייחוד.

בהמשך הגמרא דנה בהתנגשות/התמזגות של יום טוב ושבת, ובמקרה זה נחלקו התנאים בנוסח התפילה:

"תנו רבנן: יום טוב שחל להיות בשבת. בית שמאי אומרים: מתפלל שמנה ואומר של שבת בפני עצמה ושל יום טוב בפני עצמה. ובית הלל אומרים: מתפלל שבע, מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת, ואומר קדושת היום באמצע. רבי אומר: אף חותם בה מקדש השבת ישראל והזמנים"                                           (יז.).

מחלוקות רבות ישנן במסכת בין הבתים הנוגעות בגזירות חכמים ובשאלה האם חכמים גזרו במקרה מסוים או לא. בשיעור קודם ראינו שהגמרא אף מנסה להוכיח עקביות במחלוקות השונות ולהסביר מי הולך לקולא ומי לחומרא לגבי הלכות מוקצה ביום טוב. מקובלת הגישה שלרוב ב"ש מחמירים יותר מבית הלל, הן בנוגע לגזירות חכמים והן באופן כללי בפסיקת ההלכה.

בשיעור השבוע נעיין במספר הסברים שניתנו בהבנת מחלוקות בית שמאי ובית הלל, ונראה כיצד עקרונות אלו משתלבים עם המחלוקות המופיעות במסכת. בסיום השיעור נעיין במחלוקת נוספת שמופיעה במשנה ובגמרא בפרק שני בנוגע סמיכה על הקרבנות ביום טוב ונבחן את הקשר בין מחלוקת למחלוקות אחרות. במסגרת השיעור לא נוכל להרחיב ולהביא את כל המחלוקות וכל הראיות ונזכיר את עיקרי הדברים בקצרה.

בכוח ובפועל

בספרו 'לאור ההלכה', מציע הרב זוין הסבר עקרוני שעומד בבסיס מחלוקות רבות בין בית שמאי ובית הלל:

"ואני רוצה בזה להוכיח, שהקו הזה של 'בכח' ו'בפועל' חודר וחורז בתוך הרבה הלכות פרטיות, שנחלקו בהן ב"ש וב"ה. ב"ש מביטים על הדבר כפי מה שהוא עדיין בכח, וב"ה משקיפים עליו מבחינת יציאתו לפועל"

                                            (בתוך לשיטות בית שמאי ובית הלל).

הרב זוין מביא מחלוקות רבות בין הבתים ומבאר אותם לפי עקרון זה (ופעמים רבות מראה שיסוד ההסבר כבר נאמר בצורה נקודתית על ידי אחד מהפרשנים). כך למשל הוא מסביר את המחלוקת בנוגע לשביתת כלים בשבת:

"...בית שמאי אומרים אין שורין דיו וסמנים וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום ובית הלל מתירין. בית שמאי אומרים אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין ובית הלל מתירין...

והשתא דאמר רב אושעיא אמר רב אסי: מאן תנא שביתת כלים דאורייתא בית שמאי היא ולא בית הלל...    (שבת יז:).

לשיטת בית הלל אין בעיה שהכלים יעשו מלאכה בשבת, שהרי האדם נצטווה על שמירת השבת ולא הכלים. לעומתם בית שמאי אוסרים אף על הכלים לעשות מלאכה ביום השבת. לשיטתם גם חילול שבת בכח, שעושה מעשה לפני שבת שבהכרח ייעשה בשבת נאסר. לפי בית הלל אין כאן חילול שבת בפועל שהרי עדיין אין זה שבת.

לאור עקרון זה מסביר הרב זוין את המחלוקת בנוגע להכנת ושמירת המאכלים לשבת:

"כשם ששמאי היה נוהג כבוד שבת בחול, כך אוסרים ב"ש חילול שבת בחול. טעם אחד לשניהם: אף שבחול אין בפועל לא כבוד שבת ולא חילול שבת, מכל מקום בכח יש כאן גם כבוד וגם חילול. והלל סובר 'ברוך ה' יום יום', שהברכה לה' היא בכל יום ויום על מה שמתגלה לפנינו עכשיו בפועל. וכשם שסובר הלל בכבוד שבת, כך סוברים ב"ה בחילול שבת".

בדרך זו ניתן גם להסביר את המחלוקת הנוספת שמופיעה בסוגייתנו בנוגע לברכה בתפילה במועד שחל בשבת. לפי בית שמאי יש לברך בנפרד על המועד ועל השבת הואיל ובכוח יש ביום זה שתי קדושות שונות שחלות במקביל. יש חובה לברך גם על קדושת השבת וגם על קדושת יום טוב ששונות אחת מהשנייה. אך כאשר אנו מסתכלים בעולם בפועל, שתי הקדושות מתערבבות זו בזו ובאות לידי ביטוי ביחד בעולם המעשה. בפועל מציינים את שתי הקדושות באותו יום באותה שביתה ממלאכה, ולכן יש לברך עליהם ברכה אחת שמשותפת לשניהם.

יתכן וניתן לנסח את הסבר זה בצורה קצת שונה. בית הלל מסתכלים על ההלכה מצד האדם, לעומת בית שמאי שבוחנים את המציאות בפני עצמה. עקרון זה דומה לניסוח של בכוח ובפועל- בית הלל מסתכלים על המציאות כפי שהיא בפועל בעולם מנקודת מבטו של האדם, לעומת בית שמאי שרואים את ההלכה כישות הקיימת בעולם גם ללא קשר לאדם המקיים אותה^[1]. בהלכות שבת בית הלל בוחנים את מעשה האדם ובית שמאי בוחנים את הפגיעה בשביתת העולם והמציאות בכלל[2]. כך גם בית הלל בוחנים את קדושת היום לאור ההשלכה על האדם, ומכיוון שהקדושה מתערבבת הם מאחדים את לשון הברכה. בית שמאי בוחנים את המציאות כפי שהיא במנותק מראות האדם ולכן מחלקים את הברכות.

מעשה וכוונה

במספר מחלוקות עולות גישות שונות של בית שמאי ובית הלל בנוגע ליחס שבין המעשה וכוונה^[3]. כך לגבי הכשר טומאה - בית שמאי סוברים שיש צורך במעשה נתינת מים ובמחשבת רצון של הבעלים. לפי בית שמאי החלק העיקרי הוא המעשה, וזאת גם אם נעשה שלא לרצון הבעלים. לעומת זאת בית הלל סוברים שהמחשבה ורצון הבעלים הם העיקר, ואם המחשבה לא באה לידי ביצוע מלא - אין המים מכשירים לקבל טומאה.

לכאורה עקרון זה אינו עולה בקנה אחד עם ההצעה של הרב זוין בדבר החלוקה בין בכוח ובפועל. באופן פשוט, עולם הכוונה הוא בכוח ועולם המעשה הוא בפועל, וממילא אין אחידות בשיטות.

יתכן ולפי הניסוח שהצענו לעיל ניתן להסביר גם את מחלוקות אלו. בית הלל שמים את הדגש בעולמו של האדם, ולכן יש לכוונתו משמעות וחשיבות הלכתית. לעומת זאת בית שמאי בוחנים את המציאות כפי שהיא בעולם, ולכן עולם המעשה הוא הקריטי וקובע מבחינה הלכתית. לשיטתם הכוונה שנמצאת בתוך האדם אינה קובעת אלא המציאות בפועל. גם כאן עומדת השאלה עד כמה ההלכה נקבעת לפי עולמו של האדם או לפי המציאות האובייקטיבית של העולם ללא קשר לבני תמותה.

נזכיר דוגמה אחת לכך מתוך מחלוקת של ר' יהושע ור' אליעזר במשנה בשבת המשמרת את המחלוקת העקרונית של בית שמאי ובית הלל:

"מי שהיו לו שתי תינוקות אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של אחר השבת בשבת חייב אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ערב שבת בשבת רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר"            (פי"ט, משנה ד).

למרות שמילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת, ר' יהושע סובר שהיות וכוונת המל היתה לשם מצווה ובדיעבד קיים מצות מילה אז הוא פטור. לעומת, ר' אליעזר (ששמותי הוא) אומר שהיות ואדם זה חילל את השבת ולכן הוא חייב. העובדה שהוא התכוון לדבר מצווה אינה פוטרת אותו ממלאכת שבת.

חומרא וקולא

פעמים רבות אנו רואים שבית שמאי מאמצים פסיקת הלכה יותר מחמירה, ובית הלל מציגים קו הלכתי מקל יותר. ניתן לראות זאת גם במחלוקות הרבות שישנן בין בית הלל ובית שמאי במסכת ביצה, ובייחוד בשאלה עד כמה יש להרחיב את גזירות חז"ל.

בעניין זה עוסקת סוגיית הגמרא בדף ט:-י. המביאה חמש מחלוקות שב"ה סוברים לקולא ומתירים משום שמחת יו"ט (בדיני מוקצה), לעומת מקרה אחד שבו נראה שבית שמאי הם המקלים:

"אלמא, גבי שמחת יום טוב בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא. ורמינהי: השוחט חיה ועוף ביום טוב, בית שמאי אומרים: יחפור בדקר ויכסה, ובית הלל אומרים: לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום! - אמר רבי יוחנן: מוחלפת השיטה...".

גם בעניין זה נראה שהבתים עקביים לשיטתם והאמוראים מסדרים את המשניות לפי הקו הכללי, או שמציעים הסבר נקודתי מדוע בית הלל מחמירים.

בעולם המחקר, מקובל לתלות את הבדלי הגישות, בקשר להלכה הקדומה שמקובל שהייתה מחמירה יותר מההלכה שהתקבלה מתקופת המשנה והתלמוד. לפי גישה זו, בית שמאי קרובים יותר להלכה הקדומה ומשמרים אותה, לעומת בית הלל שמחדשים את ההלכה^[4].

עולם פסיקת הלכה בכלל וגזירות חכמים בפרט תלויים במספר ערכים שונים ובדרך הניתוח של חכמים. חכמים שיערו בדרכים רבות עד כמה יש לעשות סייג לתורה, כאשר במקרים מסוימים מצאו בכך צורך אך מצד שני ניסו לא לפגוע על החיים היום יומיים^[5]. יתכן ובעניין זה בית הלל נטו יותר אל צד החיים הרגילים של האדם, וניסו למזער את הגזירות שנוגעות בהם. בעקבות כך גישתם יותר לקולא מבית שמאי שניסו למנוע אף במחיר רב יותר את המצב של הגעה לידי עבירה שתתבצע בעולם.

תכונות אופי

הגמרא בשבת (דף ל: ואילך) מביאה מספר סיפורים המדגישים את תכונותיו המיוחדות של הלל הזקן, וכיצד הם סייעו לו לקרב אנשים תחת כנפי השכינה. הגמרא פותחת באגדתא הידועה על אותו אדם שניסה להקניט את הלל ופנה אליו עם סדרת שאלות מטרידות בערב שבת בזמן שהיה במקלחת. הלל התייחס בכבוד לכל שאלותיו של אותו מקניט, וענה לו על כולם תוך כדי הפסקת מלאכתו. לאחר מכן הגמרא מעמתת תכונה זו של הלל מול דרכו של שמאי לגבי שני גויים שבאו להתגייר. אחד רצה להתגייר על מנת ללמוד ולקיים רק את התורה שבכתב והשני רצה ללמוד את כל התורה על רגל אחת. סיפור שלישי שמובא הוא לגבי אדם שרצה להתגייר על מנת להיות כהן גדול. בכל המקרים שמאי דחה והלל קירב, עד שבסיום מובא:

"בא לפני הלל, אמר לו: ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה. לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד, אמרו: קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה"         (לא.).

גישה זו של בית שמאי מוכרת לנו גם מהשינוי שהתרחש בבית המדרש לאחר מינויו של ר' אלעזר בן עזריה לראש הישיבה:

"תנא; אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס. שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו - לא יכנס לבית המדרש... הוה קא חלשא דעתיה דרבן גמליאל, אמר: דלמא חס ושלום מנעתי תורה מישראל. אחזו ליה בחלמיה חצבי חיורי דמליין קטמא. ולא היא, ההיא ליתובי דעתיה הוא דאחזו ליה"   (ברכות כח.).

רבן גמליאל אחז בגישת בית שמאי וביצע סינון נרחב לפני שתלמיד נכנס לישיבה. גישה זו מקפידה על האנשים ששונים להם את הלימוד, ומסתכלת על לימוד תורה כדבר שצריך להיאמר רק לאנשים הראויים לכך^[6]. לעומת זאת בית הלל נותנים אמון באנשים, ולמרות שאין תוכם כברם מתחילת דרכם, הם מאמינים ביכולת השינוי. גם אדם רגיל יכול ללמוד תורה ואין לשנותה רק לבני עליה^[7].

בין קודש לחול

בתחילת השיעור הזכרנו את דברי הגמרא בביצה המביאה מחלוקת בין שמאי והלל בנוגע ליחס בין ימי החול לשבת. הסבר נוסף למחלוקת נוגע ליחס בין הקודש והחול בכלל^[8]:

לפי בית שמאי יש תיחום והבדלה בין עולם הקדוש והחול - לימות החול אין קדושה בפני עצמה, אלא אנו מחכים לקדושת השבת במשך כל ימי השבוע. אין מטרה וייעוד לחול אלא רק כהכנה לשבת הקדושה. לעומת זאת לדעת הלל, הקדושה מצויה גם בימות החול- 'ברוך ה' יום יום'. אין בעולם מחיצה בפני הקדושה וניתן להשיגה דרך חיי המעשה^[9]. בצורה דומה יש להבין את מחלוקת בית שמאי ובית הלל בנוגע לקריאת שמע- האם ניתן לקיימה בתוך עולם המעשה, או שמא על האדם להבדיל את עצמו ולהטות ולקרוא.

כיוון זה משלים את ההסבר שהצענו לעיל. בית הלל שמים את הדגש על היסוד של 'והארץ נתן לבני אדם'. לשיטתם ההלכה והתורה ניתנה לבני אנוש שהם פוסקים את ההלכה ולא בשמים היא. בעקבות כך הם דורשים מעצמם רגישות גדולה מאוד כלפי הזולת, ולהאמין בכל אדם ולתת לו את אפשרות הלימוד והתיקון. עולם הקודש והחול לשיטתם אינו נפרד אלא הם שזורים אחד בתוך השני, לכן יש לראות את הקודש שבחול ולהסתכל על העולם מתוך נקודת המבט של האדם ולא של המציאות. בית שמאי מציגים תפיסת עולם שונה. לשיטתם התורה היא ישות בפני עצמה שקיימת במציאות ובעלת גבולות שונים מהעולם האנושי. לכן יתכן ויוצר חילול שבת גם כאשר האדם לא עושה מלאכה, ומצד שני אין ללמד תורה ולגייר אנשים שאינם מתאימים ובאים ממניעים שאינם נכונים. עולם הקדוש קיים כישות עצמאית בעולם, ועלינו לשאוף להגיע אליו, ולדאוג שלא יווצר בו פגם גם על ידי הרחקות יותר גדולות^[10].

המחלוקת על הסמיכה

בהמשך הפרק השני במסכת ביצה מובאת מחלוקת גדולה שהתנהלה בנוגע לסמיכת הקרבנות במועד:

"משנה. בית שמאי אומרים: מביאין שלמים ואין סומכין עליהן, אבל לא עולות. ובית הלל אומרים: מביאין שלמים ועולות, וסומכין עליהן.

גמרא. אמר עולא: מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך, ועולת ראייה ליקרב. דבית שמאי סברי: "וחגתם אתו חג לה', חגיגה" - אין, עולת ראייה - לא. ובית הלל סברי: לה' - כל דלה'. אבל נדרים ונדבות - דברי הכל אין קריבין ביום טוב..."         (יט.).

המחלוקת הראשונה שהחלה בימי הזוגות נוגעת להקרבת קרבנות במועד. עיקר הדיון הוא במסכת חגיגה^[11], ונראה שמדובר על מחלוקת כפולה:

1. בנוגע לסמיכה על קרבן שלמים במועד- מקריבים קרבן שלמים ונחלקו האם הבעלים סומכים עליהם (איסור דרבנן משום מוקצה).
2. מחלוקת האם מקריבים קרבן עולה במועד (שהרי הבעלים לא אוכלים ממנו).

במסגרת השיעור לא נרחיב בסוגיית הגמרא ונסתפק בהצעת הסבר ליסוד המחלוקת. הגמרא מתארת כיצד המחלוקת ארוכת השנים הוכרעה:

"תנו רבנן: מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביום טוב. חברו עליו תלמידי שמאי הזקן, אמרו לו: מה טיבה של בהמה זו? אמר להם: נקבה היא, ולזבחי שלמים הבאתיה. כשכש להם בזנבה, והלכו להם. ואותו היום גברה ידם של בית שמאי על בית הלל, ובקשו לקבוע הלכה כמותן. והיה שם זקן אחד מתלמידי שמאי הזקן, ובבא בן בוטא שמו, שהיה יודע שהלכה כבית הלל, ושלח והביא כל צאן קדר שבירושלים והעמידן בעזרה, ואמר: כל מי שרוצה לסמוך - יבא ויסמוך. ואותו היום גברה ידן של בית הלל וקבעו הלכה כמותן, ולא היה שם אדם שערער בדבר כלום..."            (כ.)^[12].

הסיפור מתחיל עם דו שיח בין הלל ותלמיד שמאי, ממנו משמע שמדובר היה על המחלוקת בנוגע להקרבת קרבן עולה. מסיום הסיפור נראה שעיקר המחלוקת נוגעת לסמיכה על קרבן שלמים. נראה שבית שמאי ניסו לקבוע הלכה כמותם בשתי המחלוקות גם יחד. במקביל בבא בן בוטא ידע שהלכה כהלל^[13], ולכן דאג שהמציאות של מנהג עם ישראל תגדיר את ההלכה. כיצד הסמיכה גרמה לעליה כה גדולה לרגל? מדוע לפני כן העזרה הייתה שוממה?

מפי מו"ר הרב יעקב מדן שמעתי שהמחלוקת בנוגע לסמיכה היא על חלקו של האדם בישראל בעבודת הקרבנות. החלק היחידי שהישראלים עושים וקשורים לקרבן הוא במעשה הסמיכה. ב"ה סוברים שנבטל שבות במועד על מנת שהקשר בין המקריב לקרבן יישאר, אחרת יוצר מצב שעולי הרגל לא יקריבו במועד הואיל ולא ירגישו קשר אל קרבנם. גם בגמרא אנו מוצאים עקרון זה בהקשר לפעולת הסמיכה:

"אמר רבי יוסי: סח לי אבא אלעזר: פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים, והביאנוהו לעזרת נשים, וסמכו עליו נשים. לא מפני שסמיכה בנשים - אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים" (טז.)^[14].

גם בעניין זה בית הלל פוסקים להלכה לאור הבנתם את טבע האדם. מכיוון שלא רוצים שיווצר מצב ששולחנו של ה' ריק ברגל ואנו מבינים את הצורך הנפשי בהליך הקרבת הקרבנות לכן מתירים את מעשה הסמיכה במועד. לפי בית שמאי יש לשמור על איסור השבות ולמנוע פגם בקדושת המועד גם אם בעקבות כך פחות אנשים יביאו את קרבנם.

תיאור מעניין לתחושת הריחוק מן הקרבן כאשר אין קשר ממשי בין המקריב ובעל החיים ניתן למצוא בספרו של אפרים שמיר- 'מלך בשר ודם':

"נעמית לא ראתה ולא שמעה מהו שעושים בנדרה מועט. זעקו גדי, ובין גדיים הרבה פעה גדי, וראתה כוהנים בלבושם אצים רצים ורגליהם יחפות... ועלה הממונה מליטול את חותמיהן של נשים... אותה שעה שחטו השוטים ונעשתה מלאכתו של בית המטבחיים בלא תקלה... עמדה נעמית, יראה ורגושה, רעבה ומיודעת, וביצבצו דמעותיה בעיניה. לא ראתה את נדרה שהוא עולה לשמים, ולא ידעה אם רואים השמים את נדרה שהוא עולה אליהם"          (עמוד 286).

אחרית דבר

בשיעור השבוע ניסינו להתוות קו עקרוני במחלוקות בית שמאי ובית הלל. למרות דברינו יש לזכור שמדובר על מחלוקות רבות בנושאים שונים, וקשה להציע קו אחד לכולם. בעניין זה נזכיר את דברי 'רב צעיר' [טשרנוביץ'] בספרו תולדות ההלכה:

"הרבה בקשו למצוא כללים ועקרים ביסודי המחלוקות שבין ב"ש וב"ה... אבל כל הרוצה להעמיד את כל מחלוקותיהם של ב"ש וב"ה המפוזרים בששת סדרי המשנה... על עקרון אחד, הרי הוא כאדם הרוצה לעמיד מגדל הפורח באויר. אמנם יש במחלוקותיהם כמה דברים התלויים במדיניות וכמה דברים התלויים בחיי הכלכלה וכמה דברים התלויים במחשבה ובמעשה המצוות, אבל אין זה אלא מפני שההלכות שנחלקו בהן ב"ש וב"ה מקיפות את כל ענפי החיים שבימיהם, כי ההלכות היו ביסודן הלכות החיים והלכות המדינה והחברה של זמניהם..."                                               (חלק רביעי עמוד 288).

בכל פסקה הבאנו סוגיה אחרת בה הבתים נחלקו וראינו גישות שונות בהסבר המחלוקת. ניסינו לקשר בין המחלוקת ואף אם הדבר בצורה חלקית. יש לזכור שמחלוקות שונות גם נובעות מגישות שונות ביחס למידות שהתורה נדרשת בהם וכן ביחס בחברה ומניעים שונים שלא נגענו בהם.