דילוג לתוכן העיקרי

בהעלותך | מחויבות והזדהות פנימית

הרב יהודה עמיטל
14.06.2016
קובץ טקסט

חלשה דעתו...

בתחילת פרשת השבוע מסביר רש"י (במדבר ח', ב, ד"ה בהעלתך) מדוע נסמך ציווי הקב"ה לאהרן על הדלקת המנורה לפרשת הקרבת הקרבנות של נשיאי השבטים.

רש"י מצטט מדרש המספר כי כשאהרן ראה את חלקם של הנשיאים בחנוכת המשכן הוא נתקנא בכבוד הגדול שנפל בחלקם. כדי לפייס את דעתו, הקב"ה נתן לו את תפקיד הדלקת המנורה מדי יום ביומו. כבוד זה שנפל בחלקו של אהרן היה רב יותר מכבודם של נשיאי השבטים.

הרמב"ן (שם, ד"ה בהעלתך) מתקשה בהבנת המדרש. האם אהרן לא ידע כי קרבנות הנשיאים שקולים כנגד הקרבנות שאותם היה אמור להקריב ביום חנוכת המשכן?

יתר על כן, מדוע הקב"ה בחר לנחם את אהרן דווקא בהדלקת המנורה ולא בתפקידים אחרים שאותם מילא אהרן במשכן, כגון הקרבת קרבנות יום הכיפורים?

בניסיון לתרץ את המדרש, מסביר הרמב"ן כי קנאתו של אהרן לא נבעה מכך שכבודו נפגע, אלא מתוך הכרה כי הנשיאים התנדבו את קרבנותיהם.

אהרן קינא בספונטניות וביצירתיות שאפשרה להם ההתנדבות מרצונם. בתפקידו הוא, למרות חשיבותו המרובה, לא היה ממד של בחירה, והוא הבין כי החובה המוטלת עליו לבצע את תפקידיו במשכן, יכולה להוביל אותו למצב של ביצוע מכני של חובותיו.

בסופו של דבר דוחה הרמב"ן גם הסבר זה, משום שלפי הסבר זה הדלקת המנורה מדי יום ביומו אינה מהווה כל נחמה לאהרן, שהרי גם הדלקה זו היא חלק מחובותיו במשכן.

 

בין רצו ובין שלא רצו

ברצוני להתייחס לנקודה זו בדברי הרמב"ן.

על אף שהרמב"ן סבר כי אין זה הגיוני שהתורה תמצא מזור לתחושותיו של אהרן בכך שתטיל עליו מטלות חובה נוספות, לדעתי התורה חשבה כי דווקא באמצעות צעד כזה היא תפתור את הבעיה.

אומר הרמב"ם:

"ומצוות עשה להיות הלוויים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש בין רצו בין שלא רצו שנאמר ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד"

                                  (הלכות כלי המקדש ג', א).

אהרן שגה בכך שחשב כי חיוב חיצוני יכול למנוע הרגשה של תוכן רוחני בשעת עשיית המעשה או למנוע את הספונטניות בביצוע.

דווקא תחושת חובה מוצקה היא שתוכל להביאו לשלמות דתית. הקב"ה הטיל עליו חובה נוספת, כדי לומר לו שרק מתוך תחושת מחויבות מוחלטת יוכל להגיע לעבודת ה' מתוך פנימיותו.

מסר זה נכון במיוחד לזמננו. תרבות המערב חדרה באטיות לבית המדרש – חדירת תרבות זו אינה מתבטאת בענידת עגילים או בגידול שער ארוך, אלא בדברים משמעותיים יותר.

האינדיווידואליזם הוא מעמודי התווך של התרבות המערבית, וזכותו של האדם לעשות את מה שמהנה אותו היא לגיטימית לחלוטין בתרבות זו.

גל זה של ליברליזם השפיע גם בבית המדרש. קולה של המחויבות (שאותה הדגישה התורה לאהרן כאידאל דתי) אינו נשמע עוד בין יושבי בית המדרש. העדפה אישית של תלמיד ללמוד בחדרו ולא בבית המדרש, או העדפה ללמוד ספרים מסוימים ולא ספרים אחרים, מקבלת לפתע חשיבות.

בניגוד לגל זה של עצמאות יתרה, המהר"ל מצטט מדרש:

"את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים – זה כלל גדול בתורה"

                (נתיבות עולם, נתיב אהבת הרע, פרק א').

המסר ברור: התמדה המבוססת על מחויבות היא נדבך יסודי בעבודת ה'.

 

שלך גדול משלהם

במהלך חיי, התנסיתי באופן אישי בחשיבות עניין זה.

בצעירותי, בישיבה, למדתי עם שני בחורים מוכשרים מאוד. אחד מהם היה נוהג לעשות ככל העולה על רוחו. כשבישיבה ישנו, הוא למד, וכשלמדו בישיבה, הוא ישן. אם בישיבה למדו זבחים או בבא קמא, הוא למד מנחות או בבא מציעא.

חברי השני היה בחור ממושמע מאוד שתמיד עשה מה שציפו שיעשה. שניהם הפכו לאנשים חשובים, אולם דווקא ידידי הממושמע הפך ליצירתי מבין השניים. בנעוריו הוא בנה לעצמו בסיס איתן שעליו יכול היה להוסיף ולהתפתח במשך הזמן. לעומתו, ידידי השני בזבז הרבה כוחות יצירה כדי לא לעשות אף פעם את מה שהיה עליו לעשות, והוא לא מיצה את היוכלה הטמונה בו.

אהרן קיבל והפנים את המסר שהעביר לו הקב"ה.

לגבי הציווי להדליק את המנורה התורה אומרת: "ויעש כן אהרן" (במדבר ח', ג). רש"י שם אומר כי הפסוק בא "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" – עשה בדיוק כפי שנצטווה.

אהרן הבין שעבודת ה' מתוך מחויבות והתמדה היא הדרך הנכונה להתקרב לקב"ה. גם אנו צריכים להקשיב למסר זה, להבין אותו, וליישם אותו בחיינו כבני תורה וכעובדי ה'.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)