יומא | דף יא | מזוזת השותפים

בברייתא המובאת בגמרא (יא ע"ב) נאמר שבית האישה והשותפים חייב במזוזה. הגמרא דנה מה הייתה ההוה-אמינא לפטור בית זה, ומנין הסיקו לבסוף שיש לחייבו במזוזה.

"תנו רבנן: בית הכנסת ובית האשה ובית השותפין חייבת במזוזה. פשיטא! מהו דתימא: 'ביתך' ולא ביתה, 'ביתך' ולא בתיהם, קמשמע לן.        
ואימא הכי נמי! אמר קרא 'למען ירבו ימיכם וימי בניכם' – הני בעו חיי והני לא בעו חיי?"

הגמרא לומדת שבית האישה ובית השותפים חייבים במזוזה מן הפסוק "למען ירבו ימיכם וימי בניכם". פסוק זה מקשר בין מצוות המזוזה לאריכות הימים, ובכך משייך אותה גם לנשים ולשותפים, וכפי שביאר רש"י (ד"ה למען):

"'למען ירבו ימיכם' – כל החפץ בחיים חייב, משמע".

על דרשה זו הקשה רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס קושיה חמורה:

"קשיא לי, דזהו מספיק שלא למעט נשים אבל לענין בית השותפים ל"ש כן, דהא באנו לפטור מצד בית דבית כזה אין בו חיוב מזוזה, אבל גברי בר חיובי נינהו כשיהיה לו בית מיוחד, ומאי שנא בית שאולה דפטור ויכול לדור כל ימי חייו בבית שאולה בלא מזוזה ולא אמרינן ביה הני בעי חיי, דמכל מקום שייך אקרקפתא דגברי מצות מזוזה בבית שלו, ואם כן הכי נמי דילמא בית שותפים פטור, דליכא חיוב אלא בבית המיוחד לו. וצריך עיון גדול".

רבי עקיבא איגר טוען שאת סברת "בעו חיי" אפשר לומר ביחס להגדרת הגברא החייב במצווה, הצריכה לכלול גם נשים משום שגם הן חפצות חיים, אך כאשר דנים בחפצא של הבית החייב במצווה אין מקום לסברה זו. כראיה לכך הוא מביא מקרה של אדם הדר בבית שאול כל חייו, הפטור מן המצווה ואין אומרים שיתחייב משום שגם הוא "בעי חיי". בדומה לכך אפשר לדבר על אדם החי בבית שאין לו פתח הראוי למזוזה, וגם בו לא נאמר שיתחייב משום ש"בעי חיי".

כדי ליישב את קושיית רבי עקיבא איגר הביאו רבים מן האחרונים (רש"ש, חשק שלמה) גרסה אלטרנטיבית, הלומדת את חיוב השותפים מלשון הרבים שבפסוק "למען ירבו ימיכם" ולא מתוך הסברה של "בעו חיי". אמנם, ברור שהגרסה שעמדה בפני רש"י ורוב הראשונים היא הגרסה שלנו.

ממילא נראה שיש ליישב את קושייתו של רבי עקיבא איגר באופן אחר, מתוך ניתוח הבעיה שיש בבית משותף. מדוע הייתה הוה-אמינא לפטור שותפים? נראה שרעק"א הבין ששותפות איננה בעלות מלאה, והבית אינו מוגדר באופן מלא כ"ביתך", ולכן יש דמיון בין מצב זה למצב של בית שאול. אם כך הם פני הדברים, יש מקום רב לקושיית רעק"א, שהרי ייתכן שבית זה באמת איננו בבעלותך, והחיוב במזוזה חל רק בבתים השייכים לך באופן גמור.

אך אפשר לראות את הדברים באופן אחר. בית השותפים, בניגוד לבית שאול, שייך באופן מלא לדייריו, וממילא אין כאן בעיה של בעלות על הבית אלא בעיה בהגדרת הגברא שעליו חלה המצווה: האם השותפים נחשבים כגברא שאפשר להחיל עליו חיוב? על שאלה זו אפשר בהחלט לענות מתוך סברת "בעו חיי", היינו שגם השותפים, שאינם נחשבים כברי-חיוב במצוות מסוימות (כגון ראשית הגז), יכולים להתחייב במצווה שעניינה "למען ירבו ימיכם".

לשתי דרכי ההבנה הללו בסברת "בעו חיי" יכולה להיות משמעות במקרה של שותפות יהודי ונוכרי, שהפוסקים נחלקו לגביה. לפי שיטת רעק"א חייבה התורה גם בעלות חלקית, וממילא מסתבר שהוא הדין כאשר השותף השני נוכרי (וכן משמע בשו"ע), אך לפי דרכנו החיוב חל על השותפים כגברא אחד, וחלות זו יכולה להתקיים רק כאשר שני השותפים הם יהודים (וכן משמע ברמ"א).