ראש השנה | דף ט | מוסיפים מחול על הקודש | 1

הגמרא במסכת ראש השנה בדף ט ע"א מעלה את השאלה מניין שיש להוסיף מהחול על הקודש:

ודמוסיפין מחול על קדש מנלן?

שאלת הגמרא נובעת ממהלך שמופיע בעמוד קודם לכן אשר  נקודת המוצא בו הוא העיקרון של הוספה מהחול על הקודש ביחס לשנת היובל (אותה ממשיכים עד ליום הכיפורים.) בעקבות השאלה הכללית הגמרא מביאה שני מקורות לדין 'מוסיפין' מדיני שמיטה ודיני מיום הכיפורים:

דתניא: "בחריש ובקציר תשבת" (שמות לד, כא), רבי עקיבא אומר: אינו צריך לומר חריש וקציר של שביעית - שהרי כבר נאמר "שדך לא תזרע וגו' " (ויקרא כה ד). אלא: חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית. רבי ישמעאל אומר: מה חריש רשות - אף קציר רשות. יצא קציר העומר שהוא מצוה. ורבי ישמעאל, מוסיפין מחול על קדש מנא ליה? - נפקא ליה מדתניא: ועניתם את נפשתיכם בתשעה (ויקרא כג, לב)...

המקור הראשון המופיע בקטע זה הנו שיטת רבי עקיבא בנוגע לדין תוספת שביעית. לר' ישמעאל, אשר  חולק על לימודו של ר' עקיבא מביאים כמקור לשיטתו את הלימוד לעניין תוספת יום הכיפורים. בשיעור הבא נעסוק בדין תוספת שבת ובלימוד מיום כיפור, אך נעיר כבר כעת כי מדובר נראה שדין התוספת הנו הלכה כללי שאינה נוגעת דווקא לשבת או לשמיטה. כבר בקושיית הגמרא ברור שיש עיקרון כללי של הוספת קדושה, וזה יכול לבוא לידי ביטוי בהקשרי זמן שונים. בשיעורים הקרובים נבחן האם הגדרים ההלכתיים של 'התוספות' השונות הינם זהים או שמא הם תלויים בהגדרות הלכתיות מדויקות הקיימות בכל אחד מהתחומים.

ב.      מחלוקת ר"ע ור"י

הגמרא מניחה כדבר פשוט שיש מחלוקת בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל בנוגע ללימוד מהפסוק 'בחריש ובקציר תשבות'. נקודת המוצא נובעת מהמקורות הנוספים שבהם מוזכרת מחלוקת זו. הדרשה מובאת במשנה במסכת שביעית:

היו עשרה, מעשרה ולמעלן - בין עושין בין שאינן עושין, חורשין כל בית סאה בשבילן: שנאמר "בחריש ובקציר, תשבות" (שמות לד,כא), אין צורך לומר חריש וקציר של שביעית; אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס לשביעית, וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית. רבי ישמעאל אומר, מה חריש רשות, אף קציר רשות; יצא קציר העומר.

הפרק הראשון במסכת שביעית עוסק בדיני תוספת שביעית. על כן, אין זה מפתיע שבמסגרת הדיון בו מופיעה  המחלוקת בין ר"ע לר"י.  (יש לציין שהפסוק בפרשת ויקהל לכאורה מיותר הואיל והוא אינו מדבר בהקשר של שבת או של שביעית וסוף סוף תוספת השבת נלמדת מפסוקים אחרים.)

בפתח דיוננו בתוספת השביעית יש להעיר שהתלמוד הירושלמי כבר החל בהגבלת האיסורים המופיעים במשנה באמצעות הקביעה שרבן גמליאל ובית דינו התירו את איסור "שני פרקים ראשונים". מקבילה לדברי הירושלמי אנו מוצאים בסוגיית הגמרא בתחילת מסכת מועד קטן (ג ע"ב) שם הגמרא מוסיפה לגבי מחלוקת ר"ע ור"י עניין נוסף: הגמרא במועד קטן עוסקת בשאלה האם לוקים על מלאכה בזמן תוספת שביעית. הגמרא מזכירה את מחלוקת בית שמאי ובית הלל לגבי זמן תוספת שביעית אך מייד קובעת כי רבן גמליאל ביטל את דין תוספת שביעית.

על קביעה זו הגמרא מקשה:

רבן גמליאל ובית דינו היכי מצו מבטלי תקנתא דבית שמאי ובית הלל? והא תנן: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין! אשתומם כשעה חדה, אמר ליה: אימור כך התנו ביניהן: כל הרוצה לבטל - יבוא ויבטל. - דידהו היא? הלכה למשה מסיני היא!... אמר רבי יצחק: כי גמירי הלכתא - שלשים יום לפני ראש השנה, ואתו הני תקון מפסח ומעצרת. ואתנו בדידהו: כל הרוצה לבטל - יבוא ויבטל.                                                                                                     (ג,ב)

מסקנת הגמרא הופכת את דין 'תוספת שביעית' לדין המורכב ממספר שלבים: קיים רובד בסיסי (אשר לא בטל) של הדין במסגרת הזמן של שלושים יום לפני ראש השנה, וקיימת הרחבה של בית הלל ובית שמאי אשר אותה רבן גמליאל ביטל. מדברי הגמרא עולה שתוספת שביעית במשך שלושים יום היא הלכה למשה מסיני. על כך הגמרא מקשה:

והני הלכתא נינהו? קראי נינהו. דתניא: בחריש ובקציר תשבת, רבי עקיבא אומר: אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית... רבי ישמעאל אומר: מה חריש רשות - אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהיא מצוה... אלא: הלכתא לרבי ישמעאל, קראי לרבי עקיבא...

רבי ישמעאל אינו חולק על הדין של תוספת שביעית אלא על מקורו - ר"ע לומד את הדין מפסוק, ואילו רבי ישמעאל סובר שזו הלכה למשה מסיני. כמובן שעל אוקימתא זו יש לשאול - למאי נפקא מינה? האם יש השלכה לכך שדין תוספת שביעית נלמד מהפסוקים או שהוא הלכה למשה מסיני? נחזור לשאלות אלו בהמשך השיעור.

ג.      בין ר"י ור"ע- שיטת הרמב"ם

הרמב"ם בפירוש המשנה הראשונה במסכת שביעית מסביר את לימודו של רבי עקיבא:

משנה זו היא משנה הראשונה, והיא שאמרו אסור לחרוש בשנה הששית חריש שהוא הכנה לשנה השביעית, וכן אסור לו לקצור בשנה השביעית מה שתהיה התועלת בו בשנה השמינית, וסמכו דין זה למאמר ה' ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות, שזה שאסר חריש וקציר אינו מוסב על יום השבת מפני שהם בכלל אמרו כל מלאכה, וגם אינו על שנת השמטה מפני שכבר אסרם בה בפירוש והוא אמרו לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה, לפיכך אמרו אם אינו ענין לשבת בראשית ולא ענין לשבתות השנים תנהו ענין לאסור שני פרקים הראשונים.

לאחר מכן הוא מביא את דעת רבי ישמעאל ומקשר בין שיטתו ושיטת רבן גמליאל:

ואמרו עוד בתוספתא: רבן גמליאל ובית דינו התקינו שיהו מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה. לפי שהם סוברים כדעת ר' ישמעאל דמפיק ליה לבחריש ובקציר לענין אחר כמו שיתבאר בפרק זה, ואומר שעבודת הארץ ערב שביעית אינה אסורה מן התורה, ואינה אלא הלכה בזמן שבית המקדש קיים, וכאשר לא היה עוד מקדש בזמן רבן גמליאל התיר עבודת הארץ עד ראש השנה.

שיטת רבן גמליאל היא כדברי רבי ישמעאל ונראה מהרמב"ם ששיטה זו עיקר. הרמב"ם בפירוש המשנה כותב בפירוש שרבי ישמעאל מסביר שהפסוק 'בחריש ובקציר תשבות' עוסק בעניין אחר ואינו מדבר על שביעית אלא על עניין קציר העומר. בפירושו למשנה ד' הרמב"ם מביא את דרשת רבי ישמעאל ומסיים "וזה נכון". בדרך זו הרמב"ם פוסק אף בהלכות שמיטה ויובל בתחילת פרק ג:

עבודת הארץ בשנה ששית שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני, מפני שהוא מתקנה לשביעית, ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים הוא שנאסר מפי השמועה, וגזרו חכמים שלא יהיו חורשים שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש אלא עד העצרת, ושדה הלבן עד הפסח, ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה.

הרמב"ם פוסק להלכה את שיטת רבי ישמעאל. איסור תוספת שביעית הוא רק בזמן שבית המקדש קיים משום הלכה למשה מסיני ולא מלימוד בפסוק. כיום מותרת העבודה עד ראש השנה כדין תורה[1].

אמנם, למרות כל דבריו, בתחילת פרק א בהלכות שמיטה ויובל אנו מוצאים כי הרמב"ם סתר את עצמו:

מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר 'ושבתה הארץ שבת לה' (ויקרא כה, ב) ונאמר 'בחריש ובקציר תשבות' (שמות לד, כא), וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר 'שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור' (ויקרא כה, ד).

אם כן הרמב"ם פירש את הפסוק בפרשת ויקהל אשר עוסק בדיני שמיטה ולא בענייני העומר, וזאת כשיטת רבי עקיבא. כך גם בספר המצוות (מ"ע קלה) הרמב"ם מביא את הפסוק הזה כמקור הראשון לחושבת השבתת עבודת האדמה בשנת השמיטה.

בהסבר דברי הרמב"ם ניתן ללכת בשני כיוונים: יתכן ולמרות שפוסקים הלכה כשיטת רבי ישמעאל הפסוק בפרשת ויקהל עדיין עוסק בשמיטה ולא בשבת. הקושי בהסבר זה הם דברי הגמרא ואף דברי הרמב"ם בפירוש המשניות אשר מהם נראה כי לדעת רבי ישמעאל הפסוק מדבר בענייני שבת. על מנת להתיישב עם הגמרא בכיוון זה, יש לומר שהרמב"ם הכריע לפסוק כרבי ישמעאל לחצאין (שיטה שלא מצאנו כמותה בגמרא). כיוון שני ליישוב הסתירה הוא שבאמת הפסוק אינו עוסק בענייני שמיטה אך הרמב"ם בחר עדיין להביא את הפסוק כמקור ללימוד הלכות שביעית.

כבר בְּנו של הרמב"ם נשאל על השימוש בפסוק זה ובדבריו לא מצאנו תשובה ברורה, אך נראה שהוא נוטה לכיוון הראשון שהזכרנו לעיל (שו"ת מעשה נסים סימן ט). ר' אברהם בן הרמב"ם כותב שיש מחלוקת תנאים בהסבר הפסוק בנוגע לשאלה האם הוא עוסק בשבת או בשביעית, והוא מוסיף:

כי אין איסור שבת מיוחדת לעבודת השדה זולת שאר המלאכות, ואם יסבור כי נאמר זאת בשבת יצאו לך הפנים כאשר זכרת, אך פשוטו של מקרא לא יחליט זה, וגם לא באה הקבלה על זה, מפני שאם היה להם קבלה בזה לא היה להם מחלוקת בזה. אמנם ההכרעה בדברי חכמים ז"ל יורה על שביעית אינו ממה שנזכר בגמרא משקין בלבד, אך ממה שנזכר במכלתא... ועל כל פנים אין עדות ז"ל בזו המצוה מהכתוב בחריש ובקציר תשבות לבד, ואשר לא בא בו מחלוקת, ואין הוא ז"ל אשר יעלם ממנו כי אפשר להקשות עליו, ועל כן אמריד וכבר נכפל זה פעמים ואמרו שנת שבתון יהיה לארץ וכו'.

בדבריו עולה שאין הכרעה ברורה מהי כוונת התורה, כאשר ניתן לדרוש את הפסוק גם לעניין שביעית. בנוסף לשיטת ר"ע מצאנו גם תנאים שדרשו את הפסוק במכילתא כמתייחס לשביעית. בעקבות הבנה זו צעד ר' אברהם ועוד נושאי כלים נוספות והכריעו כי איסור חרישה לרמב"ם חייב להיות מן התורה, שהרי אם הפסוק מחייב בתוספת שביעית הרי כך גם בשמיטה עצמה[2].

כיוון שני בהסבר שיטת הרמב"ם הוא שלמרות שהפסוק אינו עוסק בשביעית הרמב"ם בחר להביאו כמקור[3]. הרמב"ם הביא שני פסוקים נוספים אשר בהם התורה אומרת שיש לשבות בשמיטה אך לא מבואר בהם כיצד שובתים. מושג השביתה המוכר הוא מהלכות שבת שבו האיסור הוא על ל"ט אבות מלאכה, ושביתה נוספת היא ביום כיפור בו נוסף איסורי אכילה ושתיה.

אבל שבת הארץ לכאורה אינו מוגדר בשום מקום. לפיכך שילב לתוך הקביעה... את הגדרת המושג- כלומר, מצאנו את המונח "שביתה" מוסב על חריש וקציר בלבד, והיינו עבודת האדמה. ודאי שפסוק זה נאמר על שבת בראשית, אבל אדרבא משם ראיה שיתכן להגדיר שביתה בחריש ובקציר בלבד. לא הביא פסוק זה כמקור לציווי... פסוק זה הביאו לפרש על מה נאמר הציווי... שכך היא דרכו של רבינו בספר המצוות להגדיר את מהות המצוה על פי פסוקים אחרים.

(יד פשוטה מבוא ומנין המצוות הלכות שמיטה ויובל)[4]

בדרך זו מסביר גם הרב קוק את דברי הרמב"ם בספרו שבת הארץ אות ב:

אמנם ידוע שלפעמים הוא סומך את ההלכה על הכתוב, גם כשהוא לא על פי ההלכה, אלא שכן הוא פשטא דקרא. וכמו שכתב בעלי הכללים, אבל כאן בחריש ובקציר תשבת הרי הוא מפורש בפסוק לענין שבת ולא לענין שביעית כלל. ונראה דגם כאן אחז הרמב"ם ז"ל את דרכו להביא דרשה פשוטה ממשמעותיה דקרא, ומביא ראיה שכונת הכתוב ושבתה הארץ היא רק שביתה מעבודת הארץ ועבודת האילנות, שהם גם כן מחוברים לארץ. ולא נאמר שהכונה היא שביתה גמורה מכל המלאכות כשביתת שבת, ומה שכתוב ושבתה הארץ היינו שישבתו יושבי הארץ... על כן מביא רבנו ראיה ממקרא של בחריש ובקציר תשבת, ששייך לשון שביתה גם ממלאכות מיוחדות.                                            (קונטרס אחרון אות ב)

ד.      הרחבה של השנה?

בהבנת דין תוספת שביעית ישנה חקירה מרכזית העוסקת בהבנת מעמד ימי התוספת. ניתן לומר כי דין תוספת שביעית הנו הרחבת איסורי שביעית וניתן לומר כי יסודו על הרחבת הזמן של השנה השביעית. נבהיר:

תוספת כהרחבת האיסור: על פי אפשרות זו נראה כי בשביעית התורה אסרה על מלאכה שנעשית לצורך שנת השמיטה, ועל כן כל מלאכה שמועילה לפרות של שנת השמיטה נאסרו גם אם הם לפני תחילת השנה. תוספת שביעית היא הרחבה של שנת השמיטה הנוגעת למלאכות הנעשות עבור שנה זו. כך נראה שדעת רבי יהודה ורבי שמעון (מכילתא דרשב"י לד,א; ירושלמי שביעית פ"א ה"א)

 הרחבת הזמן: אנו מרחיבים את השביעית לתקופת זמן הקודמת לה ובעצם מחילים את הלכות השמיטה על השנה השישית. ימי התוספת כבר נחשבים כ'שנה השביעית'. כך נראה שדעת רבי ישמעאל בגמרא שהובאה לעיל ממסכת מו"ק דף ג ע"ב[5].

בדרך זו מסביר הרב פיינשטיין את המחלוקת:

דלפי זה ניחא דיש חלוק בגדר האיסור בין אם ילפינן מקראי או מהלכה, דאם מהלכה הוי האיסור על הימים שניתוסף עוד ל' יום לדין שנת השביעית והוי גדר האיסור דל' יום מצד הימים בעצמן כמו איסור דשנה שביעית ולא מצד שנכנס החריש לשביעית, אבל אם מקראי הוי האיסור מחמת שהיא בשביל שביעית אבל מצד הימים בעצמן היה מותר עד ר"ה דעדיין אינו שביעית, רק שאף בששית אסור חרישת שביעית...       (אגרות משה יו"ד ח"ג,קל)

לסיכום: ניתן לומר כי לשיטת רבי ישמעאל, (שדין התוספת הנו הלכה למשה מסיני) התוספת מוסיפה זמן לשנת השמיטה. ואילו לדעת ר"ע (הלומד מהפסוק מדובר על מלאכה שמטרתה לשנת השמיטה) תוספת השביעית היא הרחבה של האיסור לעשות מלאכה בשמיטה גם לשנה השישית בשל מטרתה של מלאכה זו.

בצורה דומה אנו מוצאים את המחלוקת בדברי הראשונים. הגמרא במועד קטן דנה האם לוקים על מלאכה שנעשתה בזמן תוספת שביעית. בעקבות דברי הגמרא נחלקו הראשונים בעניין. התוס' (ד"ה יכול ילקה) מבהיר:

ואם תאמר מלקות מנלן- והלא לא כתיב בתוספת לאו אלא עשה גרידא בחריש ובקציר תשבות? איכא למימר דמבחריש ובקציר מפקינן דצריך תוספת. כלומר שהשביעית מתחלת משנה הששית, וכל דין שביעית יהיה לששית. דהכי קאמר רחמנא דשביעית מתחלת קודם שנת שביעית וא"כ הוא כשביעית.

תוספות מבינים ששנת השמיטה מתחילה ממש מהשנה השישית, ועל כן קובעים כי דינה של תוספת זו זהה מבחינה הלכתית לכל דיני שמיטה. לשיטתם אנו יוצרים הרחבה של השנה השביעית לשנה השישית, וזמן התוספת נחשב כשנת השמיטה לכל עניין. לעומת זאת רש"י (הובא בריטב"א ד"ה ור' יוחנן אמר) עונה על שאלת תוספות בצורה שונה, על פי טענתו אכן אין מדובר בגמרא על מלקות אלא על מכת מרדות. לפי רש"י אין לזמן תוספת שביעית הגדרה הלכתית של שנת שמיטה ולכן אין בתקופה זו איסור לאו אלא רק מצוות עשה^[6].

בעניין זה מצאנו הבדל בין שביעית לשבת, שהרי וודאי שבדיני שבת אין הרחבה מצד תוספת שבת וכל מטרת הדין היא  לצוותנו להכין לפני השבת עבור השבת. בשביעית האיסור שונה כפי שכותב הגרש"ז אויערבך (שו"ת מנחת שלמה תנינא (ב - ג) סימן קטז) בדבריו לגבי היחס בין תוספת שביעית ותוספת שבת:

... דבשביעית לא אסור אלא חרישה המועלת לשביעית, ואילו גבי שבת הרי מותר שפיר לעשות מלאכה בחול אף בכהאי גוונא שעיקר המלאכה נעשית בשבת ומה דאסור בתוספת שבת הוא מחמת התוספת עצמו דחשיב כשבת ונמצא דאין זה דומה כלל לשביעית... והנראה לעניות דעתי בדוחק על פי סברא זו, דהגמ' סברה דלעולם יש לנו לומר שהתוספת היא כמו העיקר ולכן גבי שבת שעיקר האיסור הוא משום חובת שביתת האדם לכן אין שום מקום לומר שאסור לגרום בחול שתיעשה מלאכה בשבת כיון שגם בשבת לא אסור מפני זה שתיעשה מלאכה אלא מפני שהאדם עושה את המלאכה... ולכן אמרינן שדין התוספת הוא להוסיף מחול על הקודש ונעשה כשבת עצמה. מה שאין כן בשביעית שעיקר איסור המלאכה הוא רק משום שביתת הארץ בזה סובר הגמ' דאין מקום להוסיף מחול על הקודש ולומר דגם לפני שביעית הוי כשביעית דאם כן נמצא שאתה מוסיף על הקרקע וזה אי אפשר כי דין התוספת הוא רק על האדם ולא על הארץ, ולכן אמרינן דכל מאי דאסור בשביעית אסור גם בתוספת שביעית, והיינו כמו שבשנה שביעית עצמה מצווה האדם על שביתת השדה בשנה זו כן גם בערב שביעית מחויב הוא לשמור על שביתתה בשנה שביעית, ולכן אסור גם בשישית בחרישה המועלת לשביעית ונמצא לפי זה שעיקר דין התוספת אחד הוא לשניהם אלא שאנו אומרים דון מיניה ואוקי כל חד באתריה.