דילוג לתוכן העיקרי

ביצה | מוליד | 2

קובץ טקסט

פתיחה

בשיעור שעבר למדנו את סוגיות הגמרא במסכת ביצה ובמסכת שבת העוסקות בדין מוליד. ראינו את פסקי הראשונים, ובחנו את השאלה האם ניתן לחדש מקרים נוספים שאסורים משום מוליד. בשיעור השבוע נעיין בסוגיות מוליד אש ביום טוב, נבחן את דברי הגמרא הקצרים ופסק הרמב"ם, ובמחלוקות שעלו בדורות האחרונים בעקבות חידושי הזמן.

מוליד אש

המשנה בפרק רביעי כותבת:

"אין מוציאין את האוּר לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר, ולא מן הרעפים ולא מן המים"            (משנה ז).

הגמרא מסבירה את טעם האיסור ליצור אש ביום טוב:

"מאי טעמא? משום דקא מוליד ביום טוב"      (לג:).

טעם ההלכה מבואר בגמרא, וכן מסבירים רש"י (על המשנה) והרא"ה שהאיסור נובע מדין מוליד. אך כאשר מעיינים בדברי הרמב"ם מוצאים הסבר שונה:

"אין מוציאין את האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן המתכות, כגון שחוככין אותן זו בזו או מכין זו בזו עד שתצא האש... או זכוכית מלאה מים שמניחין אותה כנגד עין השמש עד שיחזור נגהה לפשתן וכיוצא בו וידלק, כל זה וכיוצא בו אסור ביום טוב, שלא הותר ביום טוב אלא להבעיר מאש מצויה, אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב.

השגת הראב"ד: א"א ויאמר מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה והוא הטעם שמפרש בגמרא"

                                      (הל' שביתת יו"ט פ"ד, הלכה א)

למרות דברי הגמרא המפורשים, הרמב"ם מסביר את איסור הדלקת אש בצורה שונה- מכיוון שניתן לבצע את המלאכה מערב יום טוב אסור לעשות זאת ביום טוב. הסבר הרמב"ם מתבסס על דבריו הקודמים כי:

"כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה. ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות"    (פ"א, הלכה ה).

הרמב"ם פסק זאת לגבי כל מלאכות בין אם הן מלאכות אוכל נפש או מכשירי אוכל נפש- יש לעשות מה שניתן מערב יום טוב.

מדוע הרמב"ם שינה מטעם הגמרא והציע הסבר משלו? הפרשנים התחבטו בשאלה זו ולהלן נביא מספר ביאורים. יש לציין שהראב"ד משיג על הרמב"ם לאור קושיה זו והוא מסביר את האיסור לאור העקרון של דין נולד (ולא מוליד). לשיטתו יש איסור הכנה כמו בדין ביצה שנולדה ביום טוב. בשיעור שעבר הבחנו בין דין נולד ובין איסור מוליד ובעז"ה נחזור לכך בהמשך השיעור.

הסבר שיטת הרמב"ם

הט"ז מביא בשם המגיד משנה כי הרמב"ם פסק כפי שפסק בגלל שמדובר על מכשירי אוכל נפש, וכל מכשירי אוכל נפש יש חובה להכינם מבעוד יום[1].

על אפשרות זו מקשה הט"ז ואומר:

"...וקשה לי לפי זה במוציא אש כדי לחמם בו הוי ליה דין אוכל נפש וכמ"ש הר"ן כמ"ש בסי' תק"א כל דבר שנהנה מגופו כגון אש לחמם בו ה"ל דין אוכל נפש ולא מכשירין. וכי תימא הכי נמי והא אנן סתמא תנן אין מוציאין האש כו'.

ונלע"ד כוונת הרמב"ם דאע"ג דדומה לאוכל נפש אין היתר כי לא התירה התורה אוכל נפש אלא לתקן מה שיש כבר בעולם אלא שלא היה ראוי לאוכלה בלא התיקון כמו בישול ואפיה אבל להמציא ולהוליד שיהיה אוכל נפש דהיינו יש מאין זה לא התירה התורה. אלא דקשה ע"ז א"כ היאך התירה תורה אוכל נפש כיון שא"א בלא אש, לזה תירץ הרמב"ם שהרי אפשר מבערב ובזה דוקא התירו אוכל נפש"                           (סי' תק"ב, ס"ק א)..

הט"ז מקשה על פירוש המגיד משנה ומסביר שהאיסור גם לשיטת הרמב"ם נובע מדין מוליד. לשיטתו היתר אוכל נפש נאמר רק לגבי דברים שנמצאים בעולם מערב החג ולא לגבי פעולות הממציאות דבר חדש מדין מוליד. לאור הסבר זה (וכפי שהוא אומר במפורש בהמשך דבריו) איסור הדלקת אש ביו"ט לשיטתו מהתורה, ולכן גם אם מישהו הדליק אסור לעשות שימוש גם בדיעבד[2]. הקושי העיקרי בהסבר הט"ז הוא שהעיקר חסר מדברי הרמב"ם, שהרי לא הזכיר כלל את דין מוליד.

בעל 'ערוך השולחן' עסק גם כן בשיטת הרמב"ם והציע בדבריו שני הסברים:

"ונלע"ד דוודאי גם הוא סובר הטעם משום נולד. אלא דהוה קשה ליה היאך אפשר לאסור הוצאת אש ביו"ט, שהרי כיון שהתורה התירה לאפות ולבשל ביו"ט ואין בישול ואפייה בלא אור וא"כ הרי בהכרח שהתירה התורה לעשות אש ביו"ט. ולזה אומר שאין זה הכרח שהתירה מאש מצויה כמו מגחלת ומנר וכיוצא בזה ולא להמציא אור חדש וזהו כמכשירי אוכל נפש מה שיכול לעשות מעיו"ט אסור ביו"ט מן התורה ואף אם זהו כאוכל נפש עצמו מ"מ מדרבנן אסור במה שאפשר מעיו"ט והן אמת דבהבערה אמרינן מתוך כמ"ש שם זהו הכל מאש מצויה אבל מאש שאינו מצוי אסור משום נולד [כנלע"ד]"    (שם, סעיף ג).

ההסבר הראשון שמציע ערוה"ש הוא שיסוד האיסור הוא מדין נולד (לא מוליד). מכיוון שהתורה התירה הכנת אוכל נפש היה מקום להתיר גם הדלקת אש, והרמב"ם בעצם בא לענות על קושי זה (מדוע יש עדיין איסור). מדבריו עולה שעקרונית הדבר היה ראוי שיהיה מותר, אך מכיוון שניתן לעשות זאת מערב יו"ט מדרבנן יש איסור.

בהמשך מציע 'ערוך השולחן' טעם שונה לאור דברי ה'מגיד משנה':

"והמגיד משנה פי' דבאש א"א לאסור משום נולד, וז"ל: 'שהרי אין זה כביצה שנולדה שאסורה לפי שאינו דבר הראוי בעצמו אלא לבשל ולאפות, ונראה שאם הוציא שמותר להשתמש בו ולא אסרוהו אלא משום שלא היה לו להוליד כיון שאפשר לו מבערב' עכ"ל. ולדבריו הא דקאמרה הגמ' מ"ט משום דקא מוליד ביו"ט אין הכוונה משום איסור נולד אלא משום שלא היה לו להוליד ביו"ט"    (שם, סעיף ד).

'ערוך השולחן' מתבסס על דברי ה'מגיד משנה' ומסביר שיש להבחין בין דין נולד ודין מוליד. האיסור של אש ביום טוב הוא לא משום שנולד דבר חדש (מדיני מוקצה) אלא איסור ליצור מציאות חדשה. וממשיך להסביר:

"אלא שעיקר דבריו תמוהים דאיך אפשר לומר דכל שאינו במאכל עצמו אין בו נולד והרי איסור דשברי כלים הוא מטעם נולד וכן איסור להסיק בגרעינים הוי משום נולד...? וצ"ל דכוונתו דלאו דווקא אוכל יש בו משום נולד אלא כל דבר ממשיי, אבל אור שאין בו ממשות כלל כמו שאין בו איסור הוצאה בשבת או איסור הנאה בהקדש מן התורה וכן הרבה דברים שאין בשלהבת [ביצה ל"ט.] משום דהוי דבר שאין בו ממש ולא שייך שיחול עליו איסור... וא"כ איך שייך שיחול איסור נולד על שלהבת. אלא וודאי כטעמו של הרמב"ם ובאמת סברא גדולה היא [והט"ז סק"א נסתבך בדברי הרמב"ם והמ"מ... אבל לפי מ"ש בכוונתו דבריו ברורים וראוים אליו וכן ראוי להורות]".

איסור נולד נאמר לגבי דבר ממשי שפתאום הופיע בשבת או בחג. אש אינה דבר ממשי, וממילא לא יכול לחול לגביה דין מוליד. בעקבות קושי זה שאין דין מוליד בדבר שאינו ממשי, הרמב"ם הסביר מדוע יש איסור בהולדה לאור טעם אחר שקיים גם באש[3].

חשמל ביום טוב

החל מסוף המאה ה-19, התחיל החשמל להיות זמין לשימושים ביתיים, ובכלל זה הדלקת אור. בעקבות החידוש הטכנולוגי עסקו הפוסקים בשאלת היתר/איסור שימוש בחשמל בשבת. בשיעורנו נסקור את המחלוקת המעניינת בנוגע לשימוש בחשמל להדלקת אור ביום טוב (נורות להט).

מלאכות אוכל נפש הותרו ביו"ט ובכלל זה גם מלאכות של הנאת הגוף (נעסוק בעניין זה בשיעור נפרד). המשנה אסרה הדלקת אש ביום טוב ובאופן פשוט הלכה זו כוללת גם הדלקת נורות חשמל. אולם, לפוסקי ספרד הייתה גישה ייחודית בנושא שהתירה הדלקת אור מחשמל ביום טוב[4]. הרב עוזיאל מדגיש שאיסור הדלקת אש ביום טוב הוא מדין מוליד ולא מדין נולד:

"ולעניות דעתי נראה לומר עוד דבהוצאת אש מן העצים אין בו משום נולד, דנולד שאסרו חכמים אינו אלא בדומה לביצה שנולדה ביום טוב, או פירות הנושרים מן האילן שלא חשב עליהם מערב יום-טוב לפי שלא היו מצויים לו בהיתר, אבל במוציא אש מן העצים ואבנים וכדומה היו כולם מצויים לו להשתמש בהם גם להוצאת אש מהם אם היה רוצה ולכן אין בהם משום נולד אלא שבהוצאתם ביום טוב היא דבר שנעשה באסור מוליד, כמו מוליד ריח בפירות, שאסורה ההולדה אבל לו דבר הנולד, ולכן לא נאסרה הנאתם" (משפטי עוזיאל כרך א סימן יט).

וממשיך הרב עוזיאל להסביר מדוע לשיטתו אין איסור בהדלקת חשמל ביום טוב:

"ועל כל פנים נראה ודאי שאין לאסור הדלקת החשמל מטעם זה שהרי הדלקת החשמל אינו מוליד אור אלא מושך זרם ההארה שנאחזת בחוטים הדקים שבתוך העששית ואין זה אלא מבעיר מאש מצויה שהיא נמצאת ועומדת קודם ומתגלה בהסרת המעצור או מציאות כח המושך להדלק בה ולכן אין בהדלקת מאור החשמל לא משום מוליד ולא משום נולד ומותר לסבב המפתח או לדחוק בכפתור כדי לפתוח זרם החשמל שיחדור לתוך החוטים שבעששית ותאיר אותם".

הסבר קצר זה חוזר בניסוחים דומים בתשובות השונות של פוסקי ספרד. טעם זה מבוסס על הדרך בה הבינו את פעולת המנורה החשמלית. לשיטתם לא שייך דין מוליד בהפעלת חשמל הואיל והכח כבר טמון מערב יו"ט בתוך החוטים. האלקטרונים נמצאים בחוטי החשמל ולחיצה על המתג רק מסירה את המונע מהם לזרום, בדיוק כמו בהפעלת ברז וצינור מים. לא מדובר על יצירת כח חדש אלא על העברתו ממקום למקום.

אחרונים רבים חלקו על פוסקים אלו, והם טענו ששיטה זו יסודה בטעות בהבנת המציאות. הרב וולדנברג (ציץ אליעזר ח"א סימן כ פרק ו) עוסק בהרחבה בהסבר מהות החשמל ודרך פעולתו. לטענתו, לאור דרך פעולת החשמל והצורך במקור אנרגיה (גנרטור/חברת חשמל) פשוט שההבערה היא אמיתית ויצירת הזרם אינה נמצאת בחוטים במעגל פתוח או ללא מקור כוח. בדבריו הוא גם מצטט את שו"ת 'ומצור דבש' וחולק עליו:

"בנוגע למופתו הראשון. כאשר יראה הרואה דברינו האמורים לעיל בפרק זה יבין כבר בלבבו שאין במופתו זה בכדי להפליא ועובר ובטל מן העולם, ומה שיש בסביבת הכפתור רק נגיעה קלה אין זה מעלה כלל להקל, מכיון שהנגיעה הקלה הזו מכשירה את כל הקרקע לפני הזרם שיהא לו מקום מעבר למנורה, ועי"ז שהזרם נדחק לתוך החוטים הדקים של המנורה נולד שם האור, ונמצא שכל הולדת האור נגרמה ע"י הנגיעה הקלה של האדם בסובבו הכפתור שחיבר עי"ז החוטים, ולא נכון הוא מה שכותב הבעל מצור דבש שתולדת האור זה נמצא כבר בתוך חוטי הנחושת הסובבים בכל כתלי הבית, אלא שבהחוטים נמצא רק הזרם העלעקטרי שאפשר להשתמש בו גם לכח - מניע ועוד, והחמימות עד כדי התהוות אור בהזרם נהיה רק בעברו במעבר הצר של החוטים הדקים שבזכוכית, שכל מה שהזרם החשמלי צריך לעבור במקום יותר צר הזרם מתחיל לפרוץ ביתר עוז ועצמה - דוגמת זרמת המים הזורמים ביתר עוז כשעליהם לעבור בצינור צר - וכל מה שהזרם העלעקטרי זורם ביתר עוז חום החוט שהזרם עובר בו עולה יותר, וכשהחמימות שבחוט מגעת למדת חום ידועה אזי החום הזה שמתהוה ע"י הזרם העלעקטרי יוצר - אש ואור, ואף הזרם שבחוטים אינו בפעולתו כ"ז שהאדם אינו סובב הכפתור ומחבר החוטים, וכנ"ל... ואמת הוא שהאדם בלחצו על הכפתור ביו"ט אין עצם לחיצתו מולידה דבר, אבל הוא גורם בזה להולדת הדבר. שעי"ז הוא גורם להולדת האש שיתהוה, והאור אינו מוכן כלל בהחוטין כנ"ל, ואין זה דומה כלל וכלל לכמו להסיר מכסה החלון המונע אור החמה מליכנס בבית, כדמיונו של המצור דבש, [ושצריך לפי דבריו להיות מותר אפילו בשבת. מכיון שזה רק כמו להסיר מכסה החלון] כי כאן לפני שהאדם לוחץ על הכפתור ומחבר החוטים אין שם עוד אש כלל כי אם זרם של מין חומר - היולי, ואף עצם הזרם שבחוטים אינו בפעולתו מכיון שאין לו החיבור הדרוש לו, ולחיצת האדם על הכפתור היא הסיבה להפעלת הזרם. ולתולדת - האור. שעי"כ מתחיל הזרם לפעול ועובר לחוטי הזכוכית ושם נוצר האור. וכנ"ל".

בנוסף לדבריו יש לציין שבזמן לחיצה על הכפתור האדם מאפשר את זרימת זרם האלקטרונים וכתוצאה מכך הוא מוליד אנרגיה חדשה של שריפה. לזרם החשמל אין תכונות של בעירה, וכוח זה נוצר רק בעקבות מעשה האדם. הרבה אחרונים חולקים על דעת חכמי ספרד בעניין זה ותולים את פסיקתם באי הבנת המציאות[5].

ישנם פוסקים אחרים שהתירו הדלקת חשמל ביום טוב מטעם אחר. בשיעור הקודם עסקנו בשאלה עד כמה ניתן להרחיב את דין מוליד מעבר למקרים המופיעים בגמרא. חלק מהפוסקים מעירים על כך, שדין מוליד נאמר דווקא על פעולה שהאדם עושה ולא על הולדה בגרמא, ולאור כך הם סוברים:

"אלא שלענין הדלקת החשמל ביו"ט נלענ"ד שיש מקום לדון בזה להיתר מצד אחר, והוא שיש לומר שהאיסור של מוליד הוא רק לעשות בידים עצם ההולדה דומיא דאין מוציאין האש מן האבנים וכו', אבל לגרום להולדה כמו בנידון החשמל שבלחצו על הכפתור אף שגורם בהחיבור לעצם פעולת הזרם מיד, אבל הרי עצם הולדת האור אינו עושה בזה, כי אם הזרם עובר על ידי גרמתו דרך שם ונכנס למנורה ושם נולד מאליו האור ע"י ההתנגדות הגדולה שנפגש הזרם בזכוכית, ויוצא שהאדם הלוחץ על הכפתור הוא רק הגורם להולדת האור, אבל בשום אופן לא המוליד, ואם כן יש לומר שאין איסור של מוליד בפעולת גרם - מוליד כזה..."              (ציץ אליעזר שם אות י).

נציין כי הגרש"ז אוירבאך חלק על סברה זו (מאורי אש פרק ג) וסבר כי לא ניתן להגדיר את הדלקת מעגל חשמלי כגרם הדלקה אלא מדובר בהדלקה בידיים.

לסיכום- ראינו שתי סברות שונות בהיתר חשמל ביו"ט: 1. אין כאן מוליד הואיל וכוח האש כבר היה טמון בחוטים לפני סגירת המעגל החשמלי. 2. אין דין מוליד בגרמא אלא רק בעשייה בידיים ממש.

כידוע, להלכה לא התקבל כשיטות אלו, ואסור להדליק חשמל גם ביום טוב. הפוסקים חילקו בין הימצאות האלקטרונים בכבל החשמלי, ובין יצירת אנרגיית האש על יד סגירת המעגל שהיא המצאה של דבר חדש. הרב עובדיה יוסף כותב שיש לנהוג כדעת האוסרים, אך אין לגעור במי שנוהג כשיטות המקלות.

גפרורים ביום טוב

על מנת להבין יותר טוב את דעת חכמי ספרד ולבחון האם שיטתם מיוסדת רק על טעות במציאות נעיין בשאלה הלכתית נוספת של הדלקת גפרורים ביום טוב. בצורה פשוטה כמו שיש איסור להדליק אש ביום טוב, כך אסור גם להדליק את האש על ידי גפרורים. ברם, כאשר הומצא הגפרור העם נהג להקל ולהדליק גפרורים ביום טוב, ובעקבות כך שאלה זו עלתה בפני הפוסקים[6]. המשנה ברורה מביא את תשובת ה'כתב סופר' לאסור הדלקת גפרור:

"... ועיין בתשובת כתב סופר סימן ס"ז שאוסר להדליק צינדהאלץ (שקורין שוועבעלעך [-גפרורים]) ע"י שיתחוב אותו באפר כירה חם שאין בו אש רק חום אש דהלא ממציא דבר חדש. וכן לחכך הצינדהאלץ בברזל חם מלובן כמו בתנור ברזל כתב ג"כ דלא נראה להתיר אבל אם יש שם גחלת בוערת מותר ליגע בה הצינדהאלץ שתדליק אף שאין בהגחלת שלהבת קשורה וגם מגחלים עוממות מצדד שם דשרי".

ה'כתב סופר' אוסר להדליק גפרורים בכל דרך שהיא: א. הדלקה רגילה על ידי חיכוך. ב. הדלקה מגחלים חמות שאין בהם אש. ג. חיכוך בברזל מלובן. בכל המקרים האלו ההדלקה אינה נעשית מאש אלא מחום ולכן יש כאן המצאת אש חדשה.

לעומתו, בעל שו"ת 'שואל ומשיב' עסק גם כן בשאלה זו בעקבות מנהג העולם להקל, והוא פוסק בדרך שונה:

"אם נימא הטעם משום דקא מוליד נלפע"ד דיש מקום לחלק. דבשלמא מן העצים או מן האבנים... דאין אש בעין רק ע"י הכאה ותחבולות שעושה הוא ממציא אש מקרי נולד דמבלע בליעי, אבל כאן הוא עינינו הרואות דהנך רייבליך במעט נענוע תצא האש והיינו כח השפירטש שיש בהם חמימות אש במעט קט תצא ותבקע האש אם כן לא שייך נולד בזה..."

                                                    (מהדורא שתיתאי שאלה סב).

בהמשך התשובה הוא ממשיך ומסביר כי בעצמותם של הגפרורים יש כבר מן החמימות ומן הכוח להוציא את האש, ולכן אין זה נולד. בנוסף הוא טוען כי דין זה נכון הן לאוסרים הדלקת אש מדין נולד, והן לשיטת הרמב"ם הואיל ולא ניתן לעשות זאת מערב יו"ט ובנוסף אין כאן את הטעם של מוליד.

דברים דומים מביא 'ערוך השולחן' בהקשר זה:

"ודע שזה כשני דורות שאצלינו משתמשים בחול בהוצאת האור ע"י עצי גפרית שיש בהן בראשן הוואספא"ר שבו טמון חמימות רב וכשמחככין אותו על איזה דבר מיד יצא אש ונאחז בהעץ הדק שקורין שירניצק"ע או סוועבעל"ע ודבר ידוע שביו"ט אסור משום נולד וכולנו נזהרים בזה.

אמנם בילדותינו נתפשט ההיתר שנוגעין אותו בגחלת בוערה ומיד דולקת ולא ידעתי טעם ההיתר הא סוף כל סוף מוציאין אש מן הגפרית? ושמעתי בילדותי שגדול אחד התיר זה וטעמו משום דאין האש מהגפרית אלא שמוציא האש מהגחלת שמפני שיש בה יסוד האש הרבה מושכת אליה השלהבת מן הגחלת ודבר זה צריך ראיה דשמא הגחלת מעוררת כח האש שבהגפרית ואולי כיון דעכ"פ גם כח השלהבת שבהגחלת מסייעו אין זה כנולד וביותר לטעמו של הרמב"ם שלא התירו אלא מאש מצויה כמ"ש בסעיף ב' הא זה האש שבגחלת מצוי ומיהו על כל פנים העולם נהגו בזה היתר" (סי' תק"ב, סעיף ו).

'ערוך השולחן' מביא את מנהג מקומו שלא מדליקים גפרור ביום טוב בדרך הרגילה כפי שאנו עושים היום, אבל כן מדליקים גפרור מתוך גחלים חמות ומנסה לתת למנהג סמך הלכתי.

ישנן הרבה קווי דמיון בין דברי חכמי ספרד המתירים הדלקת חשמל ביום טוב, ובין הפוסקים שהתירו הדלקת גפרור בדרכים שונות[7]. בשני המקרים הפוסקים מדגישים את מנהג העולם להקל וכותבים שהם באים לבסס נוהג זה ביסודות ההלכה.

נראה כי בשני המקרים הטעם שהם מציעים נובע מטעות במציאות- כך טענו כלפי הניתוח הטכנולוגי של חכמי ספרד, וכך נראה כלפי הטענה שכח האש נמצא בגפרור לפני שהוא הודלק. הסברה שהם מעלים מתייחסת הן לאיסור נולד והן לאיסור מוליד והיא דומה: אין בתוצאה הנגרמת דין נולד הואיל ומדובר על דרך פעולה פשוטה ונחשב הדבר כאילו הוא כבר נמצא שם מבעוד יום. הכוח הבסיסי כבר קיים וממנו יוצרים אנרגיה שונה שהייתה כבר בכוח קודם. בנוסף לכך, לשיטתם אי אפשר להגדיר זאת כמוליד הואיל ומדובר על דרך שימוש קבועה ולא על המצאה חדשה או יצירת ברייה חדשה כדברי רש"י[8].

לפי הסבר זה ניתן לומר כי חכמי הספרדים מציעים הבנה שונה בגמרא ובפוסקים בנוגע להבנת דין נולד ומוליד. שיטתם לא נובעת מחוסר הבנה טכנולוגית אלא מסברא שונה- דין נולד נאמר לגבי דברים שהכנתם לא היתה בעולם לפני המועד, ולא לגבי דברים שאינם מוחשיים או שהאדם צריך לבצע רק פעולה קטנה על מנת להשלימם. דין מוליד נאמר על ברייה חדשה, ולא על דבר שדרך שימושו הוא בכך. הפוסקים חלקו על גישה זו הואיל ובפועל נוצר כאן כוח חדש, אנרגיה ומציאות שלא הייתה קיימת לפני כן ולכן מקרים אלו נכנסים לגדר של נולד ומוליד לפי הגישות השונות בראשונים והדבר אסור ביום טוב.

 

[1]   נזכיר שראשונים אחרים חילקו בעניין זה בין מכשירי אוכל נפש ואוכל נפש, אך לא ברור שזוהי שיטת הרמב"ם. ראה בעניין זה בשיעורים הקודמים על המסכת.

[2]   וראה בביאור הלכה בראשית הסימן שביא את דעת האחרונים שחולקים על הבנה זה בתוקף הדין ובהשלכה ההלכתית שנובעת מכך ומתיר בדיעבד אם הדליקו.

[3]   וראה את הסבר הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל א,יט) לדברי הרמב"ם- "אולם לע"ד נראה לומר שבעיקר אין כאן תימה על הרמב"ם דמ"ש בגמ' מ"ט משום דקא מוליד ביום טוב אין זה במובן אסור נולד כדין ביצה שנולדה אלא משום שהוא מוליד דבר שלא היה ביום טוב וכל פעולת הולדה אסורה ביום טוב משום שהיא מלאכה... והם הם דברי הרמב"ם שכתב: אבל להמציא אש אסור כלומר אסור משום מוליד. וכדי שלא תקשי לך והלא הותרה הבערה שלא לצרך כתב הרמב"ם שלא הותרה אלא הבערה מאש מצויה, אבל המצאת אש אינה בכלל הבערה ודינה ככל מכשירי אכל נפש שאפשר לעשותם מאתמול שאסורים לעשותם ביום טוב".

[4]   ראשון הפוסקים בעניין הוא שו"ת ומצור דבר או"ח סימן י. וראה גם את דברי הרב יוסף משאש בשו"ת מים חיים ח"א סימן צד; הרב שלום משאש בשו"ת שמש ומגן ח"ב או"ח סימן סה. וראה את סיכום הדעות במאמרו של הרב נועם סאסי- 'הדלקת חשמל ביום טוב לאור משתנתם של רבני הספרדים', בתוך מחניך (בטאון הרבנות הצבאית) גליון ג. פוסקים אלו נחלקו גם בשאלה האם הותר כיבוי ביום טוב: הרב יוסף משאש התיר לאור הכלל של התירו סופן משום תחילתן והחשש שלא ידליקו ויימנעו משמחת יו"ט. הרב שלום משאש חלק עליו בנושא ואף התכתב עמו, ראה בתשובה הנ"ל בשו"ת שמש ומגן וכן בשו"ת תבואות שמש או"ח סימנים כז-כח. וראה גם את דברי הרב עוזיאל (שתובא להלן) שהתיר אף הוא כיבוי אך מטעם שונה.

[5]   ראה גם: שו"ת יביע אומר ח"ב או"ח סימן כו; שו"ת יחווה דעת ח"א סימן לב; שו"ת ישכיל עבדי ח"ב או"ח סימן י.

[6]   יש לציין שגם בעניין זה יש הקבלה בין הדיון ההלכתי לגבי הדלקת גפרורים ובין הדיון של חכמי ספרד על חשמל ביו"ט שבשני הנושאים הפוסקים כותבים בתחילת התשובה שכולם נהגו להתיר, וכעת הם באים לתת הסבר למנהג העולם.

[7]   וכבר בשו"ת ומצור דבש קישר בין התחומים אף ששאר הפוסקים לא הזכירו זאת לאחר מכן. וראה את סיכום הנושא של הדלקת גפרורים בשו"ת יחווה דעת ח"א סימן לג.

[8]   בשיטת הרמב"ם הם מוסיפים שלא ניתן לעשות את המלאכה מבעוד יום. דבר זה צ"ע הואיל וגם הדלקת החשמל וגם הדלקת האש יכולה להיות מבעוד יום. כנראה שכוונתם היא שדרך השימוש הרגילה היא הדלקה מיידית לפני הפעולה הואיל ואין כאן מעשה מסובך, ואנשים אינם רגילים להשאיר אש או את החשמל פרק זמן גדול לפני הצורך. נעיר שבשיטת הרמב"ם יש שטענו שכיום שפעולות כעין אלו לא גורמות לביטול שמחת יו"ט אז בטל הדין שיש חובה לעשות זאת מראש. ברם, לא מצאנו שהרמב"ם חילק בכעין זה ולמרות שכך הוא מסביר את יסוד הדין בפרק א קשה להסיק מכך הלכה למעשה לקולא (בצורה דומה דחה הגרש"ז אוירבאך חילוק זה בספרו מאורי אש) .

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)