ליקוטי מוהר"ן | תורה רס"ו | מה נשאר אחרי סוכות

דַּע שֶׁמִּיתוֹת בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת בְּלא זְמַנָּן הוּא עַל יְדֵי שֶׁאֵינָן נִזְהָרִין בְּמִצְוַת סֻכָּה כָּרָאוּי כִּי סֻכָּה בְּחִינוֹת אִמָּא דִּמְסַכְּכָא עַל בְּנִין (תִּקּוּנִים דַּף ג), בְּחִינוֹת: ''אִם לַבִּינָה תִּקְרָא'' (מִשְׁלֵי ב) וְזֶהוּ בְּחִינוֹת הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין גֶּדֶר אָדָם לְגֶדֶר בְּהֵמָה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת י) : ''בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו'' שֶׁעָשָׂה לָהּ דַּדִּים בִּמְקוֹם בִּינָה אֲבָל הַבְּהֵמָה יוֹנֶקֶת מִדַּדֵּי בְּהֵמָה לְמַטָּה וְזֶהוּ הַהֶפְרֵשׁ שֶׁבֵּין גֶּדֶר אָדָם לִבְהֵמָה שֶׁהָאָדָם יוֹנֵק מִדַּדֵּי אָדָם שֶׁהוּא בִּמְקוֹם בִּינָה בְּחִינוֹת ''אִם לַבִּינָה תִּקְרָא'' בְּחִינוֹת סֻכָּה אֲבָל הַבְּהֵמָה יוֹנֶקֶת מִדַּדֵּי בְּהֵמָה שֶׁהֵם לְמַטָּה וְעַל כֵּן כְּשֶׁפּוֹגֵם בְּמִצְוַת סֻכָּה אֲזַי נוֹפֵל מִבְּחִינוֹת דַּדֵּי אָדָם שֶׁהֵם בִּמְקוֹם בִּינָה, בְּחִינוֹת סֻכָּה וַאֲזַי נוֹפֵל לִבְחִינַת דַּדֵּי בְּהֵמָה, וְיוֹנֵק מִשָּׁם נִמְצָא שֶׁיּוֹנֵק מִשֶּׁפַע שֶׁל הַבְּהֵמָה וְעַל כֵּן יוֹנֵק אֶת חִיּוּתָם וְעַל יְדֵי זֶה הֵם מֵתִים עַל יְדֵי שֶׁנּוֹטֵל מֵהֶם אֶת הַשְׁפָּעָתָם וּלְפִי הַפְּגָם שֶׁפָּגַם בַּסֻּכָּה כֵּן הוּא נְפִילָתוֹ וְכֵן נוֹטֵל אֶת הַשֶּׁפַע שֶׁל הַבְּהֵמוֹת וּכְמוֹ כֵן גּוֹרֵם מִיתוֹת הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת וְזֶהוּ בְּחִינַת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכּוֹת (בְּרֵאשִׁית ל''ג). כִּי הַסֻּכָּה הוּא בִּשְׁבִיל מִקְנֵהוּ כַּנַּ''ל גַּם הָעוֹסְקִין בְּבִנְיָן מַזִּיק לָהֶם כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוֹטָה יא) : כָּל הָעוֹסֵק בְּבִנְיָן מִתְמַסְכֵּן כִּי צָרִיך לִבְנוֹת הַבַּיִת בְּחָכְמָה וָשֵׂכֶל וַאֲזַי אֵין מַזִּיק לוֹ הַבִּנְיָן וַאֲזַי רָאוּי לוֹ לִבְנוֹת בַּיִת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי כ''ד) : ''בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ'', (עיין סנהדרין צב) [כִּי יֵשׁ לוֹ מָקוֹם לְהַכְנִיס הַשֶּׁפַע] אֲבָל כְּשֶׁבּוֹנֶה בְּלא שֵׂכֶל, אֲזַי מַזִּיק לוֹ וְעַל כֵּן מִתְמַסְכֵּן כִּי זֶה עָנְשׁוֹ עַל שֶׁפָּגַם בַּחָכְמָה כִּי הָיָה רָאוּי לוֹ לִבְנוֹת הַבַּיִת בְּחָכְמָה כַּנַּ''ל וְעַל כֵּן עָנְשׁוֹ שֶׁמִּתְמַסְכֵּן שֶׁזֶּה בְּחִינוֹת פְּגַם הַחָכְמָה, בְּחִינוֹת ''חָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה'' (קהֶלֶת ט) וְעַל כֵּן עַל יְדֵי הַסֻּכָּה שֶׁהִיא בְּחִינַת שֵׂכֶל, בְּחִינַת אִם לַבִּינָה כַּנַּ''ל עַל יְדֵי זֶה יָכוֹל לִבְנוֹת בַּיִת בִּבְחִינַת ''בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת'' וְכוּ כַּנַּ''ל וְזֶה בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית שָׁם) : ''וְיַעֲקב נָסַע סֻכּוֹתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת'' כַּנַּ''ל וְזֶה בְּחִינַת שָׁבוּעוֹת כִּי שָׁבוּעוֹת וְסֻכּוֹת הֵם אֶחָד כִּי הַתּוֹרָה יוֹצֵאת מִבִּינָה שֶׁהִיא בְּחִינַת סֻכָּה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי א) ''וְאַל תִּטּשׁ תּוֹרַת אִמֶּך'' בְּחִינַת: ''אִם לַבִּינָה'' שֶׁהוּא בְּחִינַת סֻכָּה כַּנַּ''ל וְעַל כֵּן תֵּכֶף אַחַר סֻכּוֹת הוּא שִׂמְחַת תּוֹרָה כִּי מִבְּחִינַת סֻכָּה מִשָּׁם יוֹצֵאת הַתּוֹרָה נִמְצָא עַל יְדֵי שֶׁנִּכְנְסוּ בַּסֻּכָּה, נַעֲשִׂים בְּעַצְמָם בִּבְחִינוֹת הַתּוֹרָה כִּי מִשָּׁם יוֹצֵאת הַתּוֹרָה כַּנַּ''ל וְאָז מַתְחֶלֶת הַתּוֹרָה שֶׁהוּא בְּרֵאשִׁית, בְּחִינוֹת בַּיִת הַיְנוּ בֵּית דִּבְרֵאשִׁית, בְּחִינוֹת: ''וְיַעֲקב נָסַע סֻכּוֹתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת'' כַּנַּ''ל וְזֶהוּ בְּחִינַת סִיון (צ''ל סיון ביוד ואו כי כן מבואר בש''ע אה''ע סי קכו סעיף ז ו) [רצונו לומר: בפסוק זה מרומז ענין סיון שני פעמים כי ויעקב נסע סוכותה ר''ת סיון היינו הוי''ו יוד של ויעקב כי הואו אינה משרש התיבה ע''כ צריכין לצרף עמה גם היוד וכן נסע סוכותה ויבן ר''ת ג''כ סיון כנ''ל] שֶׁאָז הוּא זְמַן מַתַּן תּוֹרָה רָאשֵׁי תֵּבוֹת וְיַעֲקב נָסַע סֻכּוֹתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וְכוּ כַּנַּ''ל [לב ר''ת לו בית לב זו התורה כי בית מבראשית ל מלעיני כל ישראל היינו כלל התורה זה מצאתי מכת''י ז''ל]

*

ראשית, ננסה להבין מהי בינה. ר' נחמן מצטט את הזוהר על הפסוק "אם לבינה תקרא", אל תקרא אִם (בחיריק) אלא אֵם (בצירה). מהפסוק המקורי, לפני הדרשה, אנו מבינים שהבינה הינה הצעה. "אם לבינה תקרא" משמעו שיכול להיות שתקרא ויכול להיות שלא תקרא ותלוי הדבר בך. הבינה היא מקום שתלוי בבחירה שלך, ברצון שלך. זוהי הצעה, "אם" תרצה בה. מכאן מובן מדוע מכונה הבינה "עלמא דחירות". הבינה פונה אל בן החורין שבאדם ומציעה לו את תובנותיה. ולא זו בלבד אלא שבאמתחתה של הבינה תמיד מספר אפשרויות להציע לך. לכן היא גם קרויה "שבעים פנים לתורה". מרגישה היא אכן חירות לעצמה לחשוב תמיד בכמה כיוונים ובכמה דרכים וכולן אפשריות. ואתה בן החורין, עליך לבחור את האפשרות הרצויה לך. מכאן אפשר גם להבין את המדרש הדורש "אל תקרא אִם אלא אֵם". אותו צד הפונה אל החירות שלך הוא גם הצד הרך שאף על פי שהוא פונה אליך מגבוה, חשוב לו מאוד לתת לך מקום, לגדל אותך מן המקום שבו אתה נמצא ובו אתה בוחר ולהעניק לך שם את אשר אתה זקוק לו. יש בבינה משהו שמסוכך, משהו שמגן על האדם, כמו אמא שמסוככת על בניה כסוכה. 

מהי בינה? כידוע, הבנת דבר מתוך דבר. בעוד שהחכמה אומרת לאדם איך הדברים צריכים להיות (דמות אב), הרי שהבינה היא סוג של הצעה המקבלת את הדברים כפי שהם, רוכנת אל האדם ומדריכה אותו מן המקום שבו הוא נמצא. הבינה כ'עלמא דחירות' מקבלת את חירותו של האדם להגיע למקומות שונים ולוקחת אותם בחשבון. כל מרחב אליו היא מגיעה, באמצעות תבונתה לומדת היא להסיק מתוכו, ודווקא מתוכו, את המסקנות להמשך הדרך. בחכמת האם שלה יודעת היא שהדברים האמתיים יכולים לצמוח רק מבפנים ועל פי הדפוסים ותווי הפנים האישיים שלו ומתוך חירות. רק מתוך החירות להיות בכל מקום, מוצאת הבינה את היכולת לצלול אל תוכו של כל מקום, מפתיע ובלתי צפוי ככל שיהיה, לדלות מתוכו "דבר מתוך דבר". הבינה באה ללמד אותנו איך להסתדר במצבים לא צפויים, איך להגיע למקומות שלא ידענו אותם מראש, ובכל זאת למצוא את התבונה ואת השכל איך להימצא שם.

ובכן, כל מקום והתבונה שלו, החוקים, הכללים, הרגישויות, הניואנסים, השפה והכיוון שלו. המבין דבר מתוך דבר יבין מתוכו של מקום את הדרך בה הוא צריך לנקוט. בכל מקום יבנה מחדש את הבינה לדעת איך להתמודד עם מצבים חדשים. כשמה כן היא הבינה בונה בכל פעם מחדש את עצמה, בהתאם למצבים חדשים אלה. בנייניה יכולים להיות מקום ארעי מאד כמו הסוכה שהיא בנין עראי. גם אחר שיבנה האדם בנין עליו לדעת שהבינה צריכה חירות לבנות אך גם לסתור. אפשר להרגיש זאת היטב אחרי סוכות כשצריך לפרק את הסוכה. ללא ההתרגשות שלפני החג, ללא היצירתיות ותחושת העשיה והסיפוק, כדאי לזכור שגם פירוק הסוכה הוא חלק ממנה וממהותה. לדעת לשנות, להכיל, להתחדש, זה חלק ממידת הביטחון המאפיינת את חג הסוכות ואת הישיבה בסוכה. ואולי מסר זה הוא שנותר עמנו גם אחרי סוכות, לדעת להמשיך ולבנות סוכות בכל מקום אליו נגיע גם אחרי שפרקנו את הסוכה המקורית.

בכל מקום שאדם מגיע אליו, עליו לבנות לו בית. הוא צריך להחליט החלטות, לעצב לעצמו כלים וכללים איך להתמודד עם מה שהמקום מזמן לו ולהפיק ממנו את המירב. בניית כלים וכללים אלו, עיצוב דפוסי התנהגות, קביעת יחס אל הדברים, כל אלו הם הבינה של המקום הזה. אדם נבון בונה את כל אלו מרצונו, אולם כל אדם, גם אם אינו רוצה, נדחף אליהם גם בעל כורחו מתוך עצם ההתמודדות עם מקומו, מתוך עצם החיפוש של מקומו שלו בתוך המציאות המנסה לבדר ולפזר אותו לכל עבר. בבניית בית טמונה אמירה עמוקה והיא ש'לא כל דבר נכנס', לבנות קירות זה להגיד "לא" במציאות, להצהיר 'שאני לא מופקר במציאות, אני מחליט החלטות'. ובשביל מי אני מחליט את ההחלטות, אומר לנו ר' נחמן, בשביל מי בונים סוכות? בשביל הבהמות ובשביל המקנה "ולמקנהו עשה סוכות". בתוך כל אחד יש גם צד בהמי, יצרי, חומרי וקטנוני. ובמיוחד את הבהמה הזו שבנו צריך לדעת לשים במקומה הנכון. לומר  לה 'לא כל דבר נכנס, לא כל דבר הולך'. לבנות קירות ומחיצות שהבהמות לא תתפזרנה, ולא תגררנה אחר פיתויי החוץ. יש לביית אותן, לשים אותן במקומן הנכון, לבנות להן בית. אך בה במידה לדעת גם לפרק אותו אם צריך.

וכל כך למה? שחס ושלום לא ינק האדם ממקום הבהמה! כי באמת כאשר אדם בונה בית מה הוא מחפש? לבנות בית משמעו לעצב מציאות. עם הבינה אדם בא לעולמו לא כמי שנכנס לתוך העולם, אלא כמי שמעצב אותו, בונה אותו ובוחר בו. בתוך הטריטוריה הקטנה הזו יש לאדם את הזכות הזאת. זוהי המהות של בנין הבית. בחיבור לדברינו לעיל נוכל לומר שבעומק כאשר האדם בונה בית הוא בעצם מחפש את אימא שלו, זו שמסוככת עליו להגן עליו מפני פגעי החוץ, מחפש את אותו חיבור ענוג, חיבור קמאי של כל ילד אל אמו, באותו מקום ילדותי ראשוני שבו אדם הרגיש שהוא ואמו הם אחד. שם הרגיש שהוא והסביבה שלו הם עניין אחד. אותו פרוד ראשוני מן האם הינו הפירוד מאותה הרמוניה שהייתה מנת חלקו של כל אחד ושאותה מחפש האדם ומנסה למצוא אותה בין קירות ביתו.

בתוך כל אחד ואחד מאתנו יש חיפוש אחר המקום עליו ניתן להישען, מקום בו אפשר לנוח, מקום שבו מותר לפשוט מסכות ולהרגיש חופשי. כל אדם מחפש בית. הבית בשביל אותו צד קטן וילדותי, שעדיין ולעד יישאר בנו, שהוא המקום הפנימי שממנו אדם יונק כתינוק היונק חלב אמו. כשאדם בונה בית הוא מחפש מקור יניקה. מהיכן יונק האדם ומה מזין אותו? מהיכן הוא שואב את כוחותיו ואת שאר רוחו? תשובה על שאלה זו נענית בדקי דקויות, כמו חלב האם שהוא ניתן לתינוק בדקי דקויות, בכמות קטנה כפי שהוא יכול לינוק. לא תמיד מקור יניקתה גלוי לעיין וברור, אך חזקה שהוא נמצא תמיד בבסיסו של כל בית.

*

למעשה יש הרבה בניינים בעולם וכל בניין יונק את חיותו ממקום אחר. יש בניינים שהם יונקים מדדי אדם ויש הרבה מאד בניינים שיונקים מדדי בהמה. ישנם סוגים רבים של חוכמות ותובנות איך לעשות כל מיני דברים במציאות, ועימם בניינים שלמים המגוייסים למענם ועובדים חרוצים, עם תבונה וניסיון אצים ורצים בשבילם. בכלל, תבונה קשורה בקשר אדוק עם ניסיון, ניסיון חיים. את הבינה רוכשים עם הזמן, אי אפשר לרוכשה ברגע. את החוכמה אפשר להשיג בזמן קצר, אך הבינה היא דבר שנבנה, וככזו היא עשויה שכבה על גבי שכבה, קומה על גבי קומה. וכפי שהזכרנו חלק מן הבניין הוא גם הסתירה שלו, אם צריך, וככזה הוא לוקח זמן. לכן אומרת המשנה "בן ארבעים לבינה" וקוצבת את השגתה בזמן ובניסיון חיים.

ניסיון זה יכול להיות תבונה היונקת מדדי אדם אך יכולה חלילה לינוק מדדי בהמה. דדי אדם הם ממקום הבינה, מקום הלב, מקום שאדם יונק מן הפנימיות. כאשר אתה בונה משהו דאג לכך שאתה יונק מן הפנימיות, מן הלב, שים לב שהחיבור שלך עם המציאות יהיה פנימי ועליון ולא חיצוני ונמוך כמו בהמה היונקת ממקום ערווה. בניינים שלמים עם חוכמות ושיטות עבודה יכולים לקום ובהם סוכני מכירות, מנהלי עבודה, מזכירות, יועצים פיננסיים, כולם עתירי ניסיון, משופשפים היטב, כולם מגויסים למטרתם. אך היכן מקור יניקתם של אלו? האם ממקור הטוב והישר, האם מהרצון להשפיע טוב ולתת או שמא אך מתוך הרצון למכור ולהרוויח?!

כך קיימת בעולם בינה איך להצחיק, בינה איך לשכנע, בינה איך לפרסם, השוק מלא בבינה בכל מיני סוגים של תבונה. ואכן מקור הבינה בחירות, והאדם חופשי לבחור איך להתמצא במציאות הזו. כל אחד צובר ניסיון במקום שלו, יש המתמחים איך להיות שתלטן, יש באיך לחפש כבוד של אחרים, יש איך להדאיג אחרים ולפרוש חסות אחר כך על דאגתם זו, יש איך לשרת אחרים ועוד ועוד. אך השאלה שר' נחמן שואל היא ממה הם יונקים – האם זה יונק ממקום הלב ממקום בינה, או שזה יונק ממקום אחר.

דוגמא טובה לתבונתו של ר' נחמן בעצמו היא עצת העצות שלו, התבודדות. ידע ר' נחמן עד כמה חשוב ונצרך להקנות לכל יהודי טריטוריה משלו, בייתית, בת חורין לשיחה עם ה'. ידע גם ידע עד כמה צריך לגדור אותה בגדרים חזקים כדי להגן עליה ושלח את חסידיו ליערות, מחוץ לישוב, הרחק מכל הפרעה. ידע להשאיר בה מרחב חופשי למתפלל ולא הנחה מה לומר לה' כדי שיוכל לדבר אל ה' כדבר איש  אל רעהו. ולא היסס לקבוע דפוס אישי שאיננו מן המניין ואיננו מן הדין הקבוע והידוע מראש. ר' נחמן, שמזכיר את סוכתו של יעקב כסמל לבינה, מפנה את תשומת לבנו לדיאלוג המורכב שבין יעקב למידת הדין של יצחק אביו. סוכותיו של יעקב היוו יסודות לכוון את תלמידיו גם הם לבנות סוכות מעין אילו, להשיא עצות טובות וחדשות בעבודת ה', להיות ערניים למה שקורה בתוכם ולדעת להגן על כך   מפני פגעי החוץ, לא ללכת שולל אחרי העולם אלא להרגיש חופשי לעצב אותו בכל פעם מחדש.

*

כאשר יעקב אבינו בנה סוכות הייתה בפיו טענה והיא שאסור לאדם להפקיר את עצמו במציאות. עשיו אחיו שהיה איש ציד איש שדה, מופקר היה בחוץ, ולעומתו יעקב היה איש יושב אהלים, שם בפנים מן הסתם היה מחפש את הפנימיות. משעה שהגיף את יריעות האוהל יכול היה יעקב להיות קשוב לעצמו. הרעש שבחוץ כבר לא השתיק כתמיד את קולותיו הפנימיים, לא דיכא את חירותו הפנימית ואת רצונו לנהל מערכת יחסים אחרת עם המציאות, כזו שלוקחת בחשבון אותו ואת פנימיותו.

אמנם, יש בהצבת קירות מול המציאות סוג מסוים של עצימת עיניים. לו היה עיוור כיצחק אביו, היה הדבר מובן, אך כיוון שעיניו פקוחות היו הרי שפריסת יריעות האוהל באופן רצוני הייתה בעיני עשיו כהתעלמות (מן העובדות...כך מן הסתם אמר) ואולי כסוג מסוים של שקר, ויתכן שהיה כך הדבר גם בעיני יצחק אביו. באופן כללי אפשר לומר שהתנהלותו של יעקב לא הייתה לרוחו של יצחק, איש מידת הדין. היה בה לקיחה של מרחב בחירה גדול מדי לטעמה של מידת הדין הרגילה להתבטל לחוק. בסגירת יריעות האוהל של יעקב הייתה חסרה ההתייחסות למציאות, אותה מציאות שמידת הדין רגילה כל כך להישען עליה ולבטוח בה. באמונו במציאות היה עשיו יותר דומה ליצחק מאשר יעקב. עשיו שהיה מתרוצץ כל הזמן למצוא את טרפו בחוץ, כנראה שנתן את אמונו במציאות שבחוץ ושם את יהבו עליה. אלא שחסר היה עשיו את הביטול של יצחק ואת הפנימיות הצרופה שלו שידעה להפיק אפילו מן החיצוניות את עומק הפנימיות הטמון בתוכה עוד מששת ימי בראשית, משעה שנבראה הבריאה במידת הדין. עשיו, ללא כל אלה, נותר עם החיצוניות בלבד בידיו-ידי עשיו.

יעקב ידע שעיוורונו של יצחק הסתיר מפניו של אביו את הפקרותו של עשיו. כל כך היה רב אמונו של יצחק במציאות שכשמישש את "ידי עשיו" לא שמע את "קול יעקב". כל כך היה אחוז במידת הדין ובדקדוקיה שלא היה מודע לגודל העזובה שהוא מותיר מחוצה לה, מחוץ לכלליה וחוקיה. מה יעשה אדם אחרי שהקפיד על כל הסעיפים של מידת הדין. האם אז הכל הפקר. מה יעשה אדם בזמנו הפנוי. מה יעשה בתחום המותר. צריך היה כאן את בינת האם, רבקה אמו של יעקב, לראות שדווקא במקום הזה, מעבר לדין, הכל מתחיל. שם נבחן האדם יותר בעומק, לא רק האם מעשיו תואמים את מידת הדין אלא מה עושה מעבר לה, במה הוא בוחר, מה הוא עושה בחירותו, מה הוא עושה בביתו, כיצד ביתו נראה וממה הוא יונק. כך אמר ר' נחמן, שהקשה ביותר הוא לתקן בעל בחירה ושזה כל עניינו של ר' נחמן. האם אפשרי להעניק לאדם את בחירתו החופשית ולסמוך עליו שידע להנהיג את עצמו, או שמא אין מנוס מלעוור את עיניו שלא יסתכל בעולם החיצוני כיצחק על מנת שיציית למידת הדין. אפשר ואפשר ואין מנוס מכך, עונה רבקה ושולחת את יעקב עם מעטה חירותו המופקרת של עשיו להשמיע את קולו של יעקב.

לבחור בטוב, בנכון ובישר, זה עיקר תיקונו של האדם בעולמו. על אף שהצירוף של השניים, בחירה מחד והטוב והישר מאידך,  נראה כבלתי אפשרי, שהרי הבחירה הינה כביכול אירוע חד פעמי, ניסי, פנימי, מופקר באינסופיותו ואילו הטוב והישר נתפשים כדבר קבוע ומוחלט. אפשרי ואפשרי, עונה רבקה, הכרחי ואף ראוי שאדם יבחר בעולמו, יעצב אותו, יקים בית, יברור את סביבתו. כדרך שאדם בוחר את בת זוגו ומכניסה לביתו, כך על האדם להתהלך בעולמו ולבחור בו את מרכיביו, לסנן, להציב גבולות מחד ולפתח מערכת יחסים עמוקה יותר עם מה שהוא כן בוחר להכניס לביתו. לא עם כל דבר צריך להתמודד, אין צורך שירגיש האדם כאיש ציד איש שדה, רודף ונרדף כל הזמן. טוב לו לאדם שיבצר לו מקום מפלט ומשען, מקום מנוחה. 'בנה בית' אומרת לו רבקה, האם, הבינה-בית יעקב.

                                                                           *

אולם מסתבר שדברים אילו אינם רק בִּנתה של רבקה האם ליעקב בנה, אלא בסיס לתורה כולה לדורי דורות. ר' נחמן מעיר את עיננו לכך שזה הדבר הראשון שהתורה אומרת לנו. התורה מתחילה באות בי"ת –  המרמזת לבית. כבסיס לכל דברה התורה בונה קודם כל בית, מציבה קירות, כתלים, ללמדך שכל דברה מעתה הינו מתוך סירוב לקבל את העולם כפי שהוא, ומתוך החלטה לברור מבין מרכיביו את הטוב. לא כל דבר הולך, לא כל דבר נכנס, התורה הינה  אמירת לאו, אמירה השוללת את המציאות, אבל השלילה היא למען חיוב אחר, מעתה האדם צריך לבחור, לרצות ולהביע את נאמנותו אל בחירותיו. אכן באמת אם תסתכל על המציאות כפי שהיא לא תראה את התורה. כדי לראותה יש להיכנס אל מפתנה. התורה הינה סוג של בית וזר לא יבין את שפתה, את הרגליה. רק מתוך הנאמנות שבתוך הבית ניתן לשמוע את השאלה הגדולה עליה התורה עונה כל הזמן, "ממה אתה יונק, מה מחייה אותך ומה מקור חיותך?" התורה באה ללמד אותנו איך לינוק מחי החיים, מריבונו של עולם, איך ליצור בית כזה שמחבר אותך ומקשר אותך ומזכיר לך בכל עת ורגע את ה'. התורה היא בית וככזו מכוונת היא אותנו איך לסדר בית זה, איך לסדר את עולמנו, מה אסור ומה מותר, היכן לשים את הקירות מהם אסור לזוז והיכן לפתוח בהם פתח וחלון. הבית דורש מאתנו התחייבות של קבע, אך בחג הסוכות התורה מלמדת אותנו איך לבנות בניינים יותר קצרי מועד אך גם יותר מעודכנים ורגישים למציאות כפי שהיא ופחות לאיך שהיא צריכה הייתה להיות. הבית הינו משכן לאדם שבנו, אך הסוכה משכן גם לבהמה שבנו על מחדליה, חולשותיה וצרכיה. דווקא בשל כך דואג ר' נחמן לכך שהסוכה תינק מדדי אדם, שתכוון גם את הצדדים הנמוכים שבנו הנוטים כל כך לאבד את דרכם.

*

יודע ר' נחמן שמי שבונה בית נכנס לצמצומים, כמו שאמרו רז"ל "כל העוסק בבניין מתמסכן". ומשמעות הדברים כפי שהסברנו, בניית כתלים וקירות היא צמצום של המציאות. גם מקומה של הבינה, בצד שמאל של אילן הספירות, מעיד עליה שהיא שייכת לצד של הצמצום. אולם כמו בגבורה, חברתה מלמטה באילן הספירות, המונחת גם היא בצד שמאל, גם בה הצמצום של החוץ איננו אלא כדי לפלס דרך אל הפנים ולפנות לו מקום. ללא הדיפת החוץ לא יתפנה מקום לפנים. ללא בניית טריטוריה אוהדת המתחשבת בצרכיו של האדם כפי שהם, על פי רצונותיו החופשיים ועל פי דרכו, לא יהיה בכוחו להתמודד גם עם דרישות החוץ. ללא בינה אין מקום בפנים לחכמה. צריך לדעת 'מה לא' כדי שגם ל'מה כן' יהיה ערך ותוקף. החכמה אולי תאמר לו לאדם מה טוב אך הבינה היא שתגונן על הטוב הזה, היא שתקיף אותו בהחלטות המבינות את המציאות כפי שהיא, מתוכה, ודבר מתוך דבר תבין כיצד להביא אל טוב זה. תדע איך לעקוף את המכשולים המונעים ממנו. תדע, כדרכה, לקבל את המציאות כפי שהיא ולהתמודד בכל פעם עם האתגרים שמציאות זו מביאה לפתחה, בלי להיות מסוכסכים עם עצם העובדה שאלו קמו עליה למנוע את הטוב ולעקב אותו.

על כל טוב שעשוי לבוא יכולים לבוא כנגדו שבעים מיני מניעות ועיכובים, כמניין שבעים אומות העולם הסובבים את ישראל כשושנה בין החוחים. הבינה מתמודדת עם כל מניעה ומניעה, כל מחלוקת, כל בלבול, כל יצר, מקיפה את הטוב בהחלטות ערמומיות, בעצות עמוקות. מביטה בכנות על כל הבלבולים ועם כל התגברות, עצה טובה, התחזקות גם בנפילה, זוכה הבינה בעוד התקשרות נאמנה עם הטוב אותו רצתה להשיג. ככל שמקיפה הבינה את הטוב כנגד שבעים צדדים של מניעות, זוכה היא למבט עומק על הטוב הזה עצמו, בהתקשרות נאמנה שעברה כבר ניסיונות והוכיחה את אהבתה בשבעים צורות וגוונים, התקשרות הנקראת "שבעים פנים לתורה". כהתקשרות איש לאשתו המכניסה לביתו, מכניסה הבינה את החכמה אל ביתה הבנוי לתלפיות.

על יעקב אבינו כתוב שיופיו היה כיופיו של אדם הראשון (מסכת בבא מציעא דף פ"ד עמוד א'). יופי אמתי הוא גילוי של פנימיותו של אדם. כשאדם זוכה ל"שבעים פנים של תורה" הוא זוכה לגילוי הפנימיות שלו באופן עמוק ורב ממדי על כל שבעים צדדיו ורבדיו. גילוי זה לא יכול להתרחש ללא הבינה המגוננת על הפנימיות והמנווטת את ההתקשרות שלה עם החוץ. כפי שראינו יעקב ניחן בבינה רבה ועל פיה בנה את ביתו הגשמי והרוחני. תלאות רבות עבר בגלות ושמה קיבל את בינתו ומן הקשיים שעבר צברה בינה זו ניסיון ועומק. איך לשמור על הטוב ועל הקדושה. איך לינוק מן המקומות הנכונים, את כל אילו למד בשנות גלותו הרבות. בביתו היה אפשר להרגיש את הטוב הגמור והשלם אך לא מתוך עיוורון לכל הרע בחוץ אלא מתוך התגברות עליו, התמודדות אמתית וכנה עמו ובחירה בטוב. אפשר היה להרגיש בביתו את מסורת ישראל סבא ולא מתוך הסתופפות מפוחדת בגטו של עצמה, אלא מתוך בחירה מפוקחת עיניים ביהודי. נשמתו של יעקב האירה למרחוק כמו אדם הראשון בגן עדן, שכן גם הוא ואף הוא היו אחד עם סביבתם. אדם הראשון היה אחד עם סביבתו כיוון שנברא יחידי ויעקב אבינו היה אחד כיוון שבנה לו בית. לשניהם יופי דומה. מי שלא מצא את ביתו או שמצא אך לא בנה את ביתו בחכמה ובתבונה ולא ינק מן המקומות הנכונים, מי שלא היה מוכן להילחם את מלחמת הטוב ברע, איבד את זכותו לקנות פן אחד או יותר משבעים הפנים המגיעים לו והטמונים בתוכו ואזי אין אורו מאיר.

בנייתו של יעקב את הסוכות היא אם כן ביטוי לביטחונו למצוא בכל מקום אליו יגיע את הדרך ואת התבונה לינוק ממקור הקדושה. לחפש בכל פעם את הדרך חזרה לגן עדן ואת ההחלטות, הסייגים והעצות כיצד ליצור סביבה מצומצמת השואפת לכך. לפי דבריו של ר' נחמן מסתבר שזהו עיקרה של התורה כולה, הפותחת באות בי"ת, שכן כל עניינה לאפשר לנו לבנות להשם יתברך בעולם הזה בית, דירה בתחתונים, מקדש. זאת הסיבה ש"תיכף אחרי סוכות היא שמחת תורה, כי מבחינת סוכה משם תצא תורה"

*

עד כאן מסר אחד בתורה שלפנינו. אך עדיין נשארה ראשית דבריו חידה – למה כוונתו באומרו ש"טעם שמתות בהמות וחיות בלא זמנן הוא על ידי שאינן נזהרין במצוות סוכה כראוי". ויותר מכך, מה רוצה ר' נחמן ללמדנו אנו בהסבירו לנו עובדה זיאולוגית-תיאולוגית זו? לכאורה מה עניין מיתת הבהמות ולנו בני האדם?

אולם דבריו של ר' נחמן נוקבים וחריפים וכהרגלו יודע הוא לומר לנו אותם בצורה הנוקבת ביותר אך ביחד עמה עצה והדרכה איך להתקדם. בדבריו תוכחה מגולה ואהבה מסותרת. דע לך, אומר לנו רבינו, שיכול אדם לינוק מדדי בהמה ומשמעות הדבר שההתקשרות שלו עם המציאות הינה חיצונית. כמו הבהמה הגרה בחוץ גם לבהמה שלך, זו שבתוכך, משעה שלא בנית לה סוכה ולא בנית לה סייגים וגדרות נותרה היא בחוץ ועמה חלקים ממך היונקים יניקה חיצונית, ללא לב, ינקה ממקום ערווה, כמו בהמה.

אך דע לך שכשאתה יונק ממקום בהמה אתה לוקח מן השפע השמור לה והיא מתה טרם זמנה. שכן לכל בהמה שפע השמור לה, גם אותה ברא ה' וגם לה תפקיד וצורך בעולם הזה. אדם זקוק לבהמות ומשתמש בהן. סוס לרכב עליו, חמור לשאת את משאותיו, פרה לקחת ממנה חלב וכו'. וגם היום, בעידן המודרני, אמנם אין לאדם צורך בבהמה עצמה אך עדיין יש לאדם צרכים בהמיים אותם הוא צריך לספק: לנסוע, לסחוב, לאכול ועוד ועוד. צרכים שלעולם יהיו חלק מחייו בעולם הזה. לצרכים אלה שפע השמור להם על מנת לפרנס את אותם בהמות ואת אותם צרכים נמוכים שאכן טבעי ונכון שיהיו לאדם ואשר על כן מקציבים להם משמיים שפע להזינם. אולם אם אדם יונק משפע זה גם למקומות אחרים, יונק הוא יתר על המידה, הרי שהשפע השמור לבהמותיו אוזל. אם אדם משתמש יתר על המידה בכוחות הבהמיים שלו, שנתנו לו לצרכיו הנמוכים אך הלגיטימיים, ידע שכוחות אלו מוגבלים ושהשפע להם קצוב. שימוש לא מכוון ומופרז בהם בא על חשבון כוחות אילו במקומות הראויים להם אשר בשבילם ולמענם נבראו. אם מחוץ לבית אתה מתנהג כמו בהמה אל תתפלא שבביתך שלך אין לך כוחות לשאת בעול. אם העבודה שלך מדורבנת על ידי כוחות של כוח או שררה  או תאוות בצע, אל תתפלא שבביתך שלך, כשאתה זקוק לכוחות אלו הם אוזלים מהר ולך אין כוח אפילו לשטוף צלחת.

מה העצה אם כן? היה זהיר במצוות סוכה. ומשמעות הדברים כפי שהסברנו. בנה בית, אל תגור בחוץ, אל תשוטט בחוץ כבהמה לוחכת עשב. הרגש אחראי על סביבתך, תחום בה גבולות, גדרים, מה נכנס ומה לא. דאג לבדוק מה מזין אותך בבית, זה שבנית, מה מפרנס אותך ומהיכן אתה יונק. אל תהסס לפרק את סוכתך אם אתה רואה אתה שהיא מזינה אותך באופן חיצוני בלבד, שאין היא חודרת ללבך, מדברת אל עומק נפשך. אל תשען על כללי האתמול, התחדש, הרגש חירות לשנות אם צריך. נהג כבעל הבית בעולמך הפנימי. ה' רוצה לשכון בביתך, רוצה דירה בתחתונים. כן, כן, אצלך בבית. התורה מתחילה בבית (בי"ת) ללמדנו שזה עיקר מגמתה, איך יצליח האדם להכניס שכינה לביתו, לפינות חייו הקטנות ביותר, לחבר מחדש אלוקים ואדם כבגן עדן מקדם, לחבר שאיפות שמימיות עם מציאות ארצית, תוכן עליון עם חירות, איך לתקן בעל בחירה.

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:     http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php