בלק | מה טובו אוהליך יעקב

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם (במדבר כ"ד, ה)

בגמרא בברכות (יב:) מובא:

בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה? מפני טורח הצבור

המיוחד שבפרשת בלק הוא שכתוב בה:

כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ (שם, ט)

ובגרסה אחרת במכילתא:

משום דכתיב בה 'הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא' (שם כ"ג, כד)

בדברי בלעם מתוארת השלווה שבמחנה ישראל: נחלים, אוהלים, גנות עלי-נהר.

נצייר לעצמנו אותו מדבר שממה, אשר בתוכו, בשלווה פסטורלית, נטועים להם אוהלי בני ישראל שורות שורות, עצים וגנות, נאות דשא ומי-מנוחות:

כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ (שם כ"ג, ט-י)

לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ. אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ. כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל (שם, כא-כג)

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם. יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ (שם כ"ד, ה-ז)

ועל-כך אומר המדרש:

'מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב' – שלא היו פתחיהן מכוונים זה כנגד זה

גם בתוך אותה שלווה נשמרה הצניעות.

בהמשך דברי בלעם עדים אנו לשינוי פתאומי וקיצוני באווירה: לאחר נזילת המים מן הדלי טיפין טיפין, בשקט ובשלווה, מופיע פתאום נחשול אדיר, פרץ-מים, מַיִם רַבִּים אַדִּירִים, והסערה מתגברת:

אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר... (שם כ"ד, ח-ט)

אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת. וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל (שם, יז-יח)

חוסר-שלווה, מלחמות בלתי-פוסקות, מהומת-עולם. האין זו סתירה? כביכול הושמעו כאן הסימפוניה החמישית והשישית כאחת!

מיוחד בקיצוניותו פסוק אחד בפרשה זו:

הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה (שם, כד)

לכאורה, התאווה לבשר האויב והצימאון לדם מגיעים כאן לשיאים.

רש"י, למרבה הפלא, מתעלם כליל מהנימה החריפה, ומעביר את כל הדימויים למישור אחר לגמרי:

כשהם עומדים משנתן שחרית הם מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצוות: ללבוש טלית, לקרוא שמע ולהניח תפילין.

ובלילה על מטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו. כיצד? קורא את שמע על מטתו, ומפקיד רוחו ביד המקום ב"ה, והקב"ה מפיל חלליהם

רש"י "מתעלם" מפשוטו של מקרא. ההסתערות של שתיית דם ואכילת טרף מתחלפת בהסתערות על התפילין, בכיבוש הציצית, ובטרף של קריאת שמע באימה וביראה.

ביסוד אותו שילוב מופלא, בין החרב, המלחמה וקיום המצוות טמון כוחו של מחנה ישראל. מחנה צבאי, שבו מטבע הדברים מתערערים כל יסודות הבושה, הופך להיות מחנה של קדושה, שאין פתחיו מכוונים זה כנגד רעהו.

יש כאן גבורה כפולה: הארי הטורף והארי השוכב – יש לדעת מתי להילחם ומתי לכבוש את הכוח ולא להתפתות אחר יכולת ההרג.

אומות העולם אינן יכולות לתפוש שילוב מעין זה. בתוך גנות ואוהלים על פלגי מים – הייתכנו רעש ומלחמות בלתי פוסקות? מצד שני, אין הן יכולות לתפוש כיצד יכולה הצניעות לדור במחנה צבא.

ומתוך אותה התפעלות של נביא אומות העולם באה קריאת-ההפתעה שלו: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" – אוהלים שבהם באות שתי הגבורות לשילוב יוצר ומפרה.