דילוג לתוכן העיקרי

עבודה זרה | פתיחה

קובץ טקסט

מהי עבודה זרה? / אביעד ברטוב

פתיחה

כפי שכתבנו בשבוע שעבר, השבוע נפתח בסדרת שיעורים על מסכת עבודה זרה. במהלך שיעורים אלו נתמקד בהלכות עבודה זרה, ובסעיפים היוצאים ממנה, כדוגמת יין נסך, בישולי עכו"ם וכדומה.

מסכת עבודה זרה אינה נכללת ברשימת המסכתות הישיבתיות, ולכן לעיתים היא נדחקת לקרן זוית. אולם, כפי שנראה בהמלך השיעורים, ישנה חשיבות רבה לעיסוק במסכת זו, ובהבנת השלוכתיה לימינו.

מקומה של מסכת עבודה זרה הינו לאחר מסכת סנהדרין, ולא בכדי. הפרקים האחרונים של מסכת סנהדרין עוסקים בצדדים הפליליים של איסור עבודה זרה, ואילו מסכת עבודה זרה עוסקת בהרחקות והסייגים שהטילו חכמים להרחיק את האדם מן העברה[1].

בטרם נעסוק בפרטי הדינים של המסכת, עלינו קודם כל להגדיר מהי עבודה זרה.

אל תפנו אל האלילים

הציווי להתרחק מעבודה זרה מופיע לראשונה בפרשת קדושים:

"אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם, אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט, ד).

מה מוגדר כפניה אל האלילים? בשאלה זו נחלקו התלמודים:

- הירושלמי (ע"ז פ"ג ה"א) סבר כי מדובר בפניה מעשית[2], ובדרכו הלך רש"י בפרושו לפסוק לעיל ("אל תפנו" - לעבדם).

- כיוון אחר הוא להסביר כי אין מדובר בפנייה מעשית, כי אם בפנייה נפשית, כדברי הגמרא בשבת (קמט.) "אל תפנו אל - מדעתכם" - ובדרך זו הלכו גם הרמב"ן (על אתר) והרמב"ם בהלכות ע"ז:

"ספרים רבים חברו עובדי כוכבים בעבודתה היאך עיקר עבודתה ומה מעשיה ומשפטיה, צונו הקב"ה שלא לקרות באותן הספרים כלל ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה, ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור שנאמר אל תפנו אל האלילים, ובענין הזה נאמר 'ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו' - שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא אע"פ שאין אתה עובדה, שדבר זה גורם להפנות אחריה ולעשות כמה שהן עושין שנאמר 'ואעשה כן גם אני'" (הל' עבודה זרה פרק ב הלכה ג).

הרמב"ם מזהיר מפני עיון פילוסופי בהלכותיהם של עובדי אלילים העלול להביא לידי מעשה, והוא גודר את הדברים בלאו 'אל תפנו אל האלילים'.

אמנם, האיסור הנ"ל אינו איסור גורף, ובמקרים מיוחדים ניתן לעבור עליו. כך למשל הגמרא בסנהדרין מאפשרת עיון בספרי כישוף במסגרת 'דע את האויב' וז"ל:

"והאנן תנן: העושה מעשה חייב! להתלמד שאני. דאמר מר: 'לא תלמד לעשות' (דברים י"ח), לעשות אי אתה למד, אבל אתה למד להבין ולהורות" (סנהדרין סח.).

בעקבות גמרא זו, פסק הרמב"ם כי חלק מהכשרתו של הדיין היא היכרות עם החכמות השונות של עבודה זרה:

"אין מעמידין בסנהדרין, בין בגדולה בין בקטנה, אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלגין בחכמת התורה בעלי דיעה מרובה, יודעים קצת משאר חכמות כגון רפואות וחשבון ותקופות ומזלות ואיצטגנינות ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי ע"ז וכיוצא באלו כדי שיהיו יודעים לדון אותם" (הל' סנהדרין פ"ב הלכה א).

בכדי שדיין יוכל לדון דין אמת, עליו להיות בקיא בכל החוכמות, ובמסגרת זו גם בדיני עבודה זרה. שוב אנו רואים כי העיסוק בחכמות ע"ז איננו איסור גורף, וכי הוא מותר מנימוקים תועלתניים.

אם אנו דורשים 'טעמא דקרא', נראה כי כיוון זה תואם את טעם האיסור. מהפסוקים נראה ברור כי מהות איסור 'אל תפנו אל האלילים', הינה הרחקה, והחשש הוא כי מתוך עיון פילוסופי נטרלי האדם יתאהב בע"ז עליה הוא למד. כך עולה למשל מתוך דברי הרמב"ם: 'שדבר זה גורם להפנות אחריה ולעשות כמה שהן עושין' (הל' ע"ז פ"ב, הלכה ג).

לאור דברינו לעיל, עולה השאלה מה יהיה הדין בימינו? האם בימינו שהעולם הוא חילוני ביותר, ועבודה זרה נחשבת כעניין פרמטיבי, יש לחשוש מעיון בספרי עבודה זרה או לא? שאלה בעניין זה הופנתה לר' משה פיינשטיין. ר' משה נשאל האם מותר למורה יהודי להורות בבית ספר של נוכרים על פולחנים אלילים של יוון ורומא, וכך הוא עונה:

"...ולכן גם לקרא בספרים שחברו בעבודתה יש לאסור. אף שנימא שבטל הטעם בזמן הזה שכבר נמאסו דעותיהם בעולם אבל נראה פשוט שהאיסור הוא רק בספרים שחברו העכו"ם שעובדים להע"ז שהם כתבו זה לשבחה בדברי הבל ושטות שנדמה להם שהוא שבח שספרים כאלו נאסרו בשביל הטעם בלאו דאל תפנו ונאסר לעולם אף כשיתבטל הטעם שלא ימשכו בנ"א בדבריהם הטפשיים, אבל ספרים שנתחברו מכופרים בע"ז ההיא שהוא רק להתלוצץ בהם ולבזותם במה שמספרים הבלותם ושטותם לא נאסר גם אז, ומצינו גם בקראי שמספרים מעבודתם אבל כיון שהוא באופן שהוא לבזות ולהתלוצץ אינו כלום. וכ"ש שאין לאסור עתה מה שלא היה אסור אז" (אג"מ יו"ד ב, ס' נג).

הגרמ"פ מחלק בין עיון בטקסטים קנוניים אליליים, לטקסטים חילוניים שנכתבו אודותם. טקסטים חילוניים אינם בכלל הגזרה של קריאה בספרי מיניים, ורק ספרים שנכתבו על ידי עובדי ע"ז נאסרו בקריאה. יש לשים לב כי היתרו של ר' משה אינו נובע מהעובדה שהיום ספרות אלילית אינה משפיעה על נפשו של האדם כי העולם נהיה חילוני יותר, אלא כי אלו אינם ספרי אלילים. ר' משה סובר שדרישת טעמא דקרא אינה מבטלת את הגזרה וז"ל:

"...וכ"כ הוא איסור אל תפנו אל האלילים דהוא איסור על הסתכלות בצורה בע"ז וכדומה אף שהטעם הוא כדכתב הרמב"ם כדי שלא יפנה לעשות כמעשיהם ומשמע מהכ"מ שהוא ממשמעות הקרא, מכל מקום הוא רק טעם להדין שלכן אף שנעשה זמן שליכא הטעם לא נתבטל האיסור" (שם).

התורה רצתה שנתרחק מע"ז גם אם היא אינה משפיעה על נפשנו. לכן, גם אם לא קיים הטעם התועלתני, על האדם להתרחק ככל האפשר מטקסטים קנונים שכתבו עובדי עבודה זרה.

עבודה שבלב

עד עתה דנו בהיקפיו של איסור אל תפנו אל האלילים, עתה ננסה לברר מה דינו של מי שהוגה בענייני עבודה זרה שלא מתוך כוונה לעובדם. וכך אומרת הגמרא:

"מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, שנאמר: 'און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' ' (תהלים סו), ואלא מה אני מקים 'הנני מביא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם' (ירמיהו ו')? מחשבה שעושה פרי - הקב"ה מצרפה למעשה, מחשבה שאין בה פרי - אין הקב"ה מצרפה למעשה. ואלא הא דכתיב: 'למען תפוש את [בית] ישראל בלבם' (יחזקאל י"ד)! אמר רב אחא בר יעקב: ההוא בעבודת כוכבים הוא דכתיב, דאמר מר: חמורה עבודת כוכבים, שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה" (קידושין מ.).

הקב"ה מצרף מחשבה רעה אל מעשה רק כאשר אותה מחשבה מעשית, כלומר היא עומדת במבחן התוצאה[3]. המפרשים נחלקו מה המשמעות מחשבה נושאת פרי:

א) רש"י על אתר מסביר שהכוונה למחשבה שבאה לידי ביטוי בשטח. הקב"ה מצרף את עוון מחשבת העברה, על עוון המעשה עצמו בבואו להיפרע מן האדם.

ב) מדברי הרמב"ם משמע שמתחייבים על כל מחשבה בעלת אופי מעשי גם אם המעשה לא יצא לפועל.

ברם מחשבה פילוסופית שאין לה רקע מעשי כלל, אינה מחייבת אלא א"כ מדובר בעבודה זרה. המקור לדברים אלו הוא בדברי הנביא 'למען תפוש את בית ישראל בלבם', כי עיקר החטא בע"ז הוא במחשבת הלב ולא במעשה. ר' אחא בר יעקב סובר שחומרת העברה[4] היא שמחייבת גם על מחשבה ואין המדובר באופי מיוחד של מעשה העברה כדברי הגמרא.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם דן גם הוא במחשבת עבודה זרה פילוסופית, ברם הוא רואה את הדברים בצורה שלילית:

"וכל הלאוין האלו בענין אחד הן והוא שלא יפנה אחר עבודת כוכבים. וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה הרי זה לוקה, ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו. כיצד? פעמים יתור אחר עבודת כוכבים ופעמים יחשוב בייחוד הבורא שמא הוא שמא אינו, מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה, ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה, ואינו יודע המדות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות, ועל עניין זה הזהירה תורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים, כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת, כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות..." (הל' ע"ז פ"ב, הלכה ג).

הרמב"ם מבין כי העובדה שהקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה בעבודה זרה, נובעת מחומרתה של עברה זו והשפעתה על המערכת האמונית של האדם. יש לשים לב כי הרמב"ם מכליל עברה זו, יחד עם כל שאר עברות המביאות לידי מינות, תחת הלאו 'לא תתורו'. כלומר לדעת הרמב"ם כל מחשבה המנתקת את האדם מהאמונה בבורא אסורה.

יצר לב האדם

בעל יד המלך בחידושיו על הרמב"ם עומד על ההבחנה זו שעושה הגמרא בקידושין (שם) בין עבודה זרה לשאר עברות בצרוף מחשבה למעשה, ואומר:

"והנה נתתי אל לבי להבין ולהשכיל בעניני החילוקים האלה, וראיתי טעם הדברים דבאמת אצל הבורא ב"ה המחשבה והמעשה של האדם שוין הם הן להרע והן להיטיב... לפי שהמחשבה אינה באה בהסכמת הבחירה רק מצד הרצון לבדו, ויצר האדם ורצונו רק רע כל היום, ואם היה האדם נענש על הרצון לא היה לאדם שום תקנה וקיום. אמנם על המעשה נענש עליה האדם, משום דאינה יכולה בשום צד שתושלם [ע"י] הרצון לבדו, אם לא בהסכמת הבחירה אשר תסכים לרצון, והיה לאדם עזר מצד בחירתו להיות שב ואל תעשה נגד רצונו. והנה הדבר הזה מבואר ומוכרע לעין הידיעה והשכל כי בחירת האדם לעולם איננה לרעה רק לטובה" (הל' ע"ז פ"ב, הלכה ג).

שני גורמים משפעים על החלטתו של האדם, הרצון והבחירה. שני גורמים אלו באישיותו בנויים בצורה מדורגת: הרצון הוא המסנן הראשון והוא מושפע מכל הדחפים והחולשות הנמצאים בנפש האדם. המסנן השני הוא הבחירה, והיא זו שמאפשרת לאדם להתגבר על תכונות הנפש הבסיסיות שלו המושפעים מהדחפים והחולשות. הבחירה משופעת מהטוב בלבד ואין לרע בה כל אחיזה. הקב"ה אינו מצרף מחשבה למעשה, משום שהמחשבה היא פרי דחפיו וחולשותיו של האדם. כל עוד מחשבה זו לא עברה את מסננת הבחירה, נשארת המחשבה במקומה הנמוך כך שהאדם נחשב 'אנוס' ואין הקב"ה מחייב על מחשבות שליליות.

אולם במחשבת עבודה זרה מתפקדים הרצון והבחירה באופן שונה. וכך מסביר בעל יד המלך:

"והנה כל זה הוא במחשבת עון של כל שאר הפשעים והמרדים כולם, אמנם במחשבת ע"ז והתפרקות דשתי צרות האלה המה מין אחד, דבשתי אלה אין להרצון והתאווה החומרית שום נגיעה וחלק ברעה אשר ימצא האדם מהם, ואדרבא דרצון כל איש ואיש בטבעו הוא להיות כל אחד באמונתו יחיה. ובכדי שיהיה בכל העניינים ובפרט בעיקר גדול כזה דרך חופש לכל אדם להרע או להיטיב, להיות כל איש כפי הישר בעיניו יעשה ולא יהיה מוכרח בשום דבר, על כן אך בשתי אלה לבד ניתן בכוונה כח הבחירה שתהיה יכולה לבחור גם ברע. כי אם היה גם בשתי אלה הבחירה בוחרת כדרכה רק לטובה, וגם רצון האדם בשתי אלה הוא ג"כ רק לטובה אזי לא היה בהם שום כח לרעה כלל, וממילא היה האדם מוכרח בשתי הענינים ההם רק לטובה, וברית כרותה בבריאת האדם שתהיה רשות נתונה לו בכל תהלוכותיו ובכל דרכיו להרע או להיטיב, על כן בשתי אלה לבד נשאר כח הבחירה לבחור ברע ולמאוס בטוב. ושני החטאים הרעים האלה באים לו לאדם רק מצד בחירתו, ובשתי אלה הוא להיפך דהבחירה תכריח את הרצון להסכים עמה לרעה" (שם).

בעבודה זרה, המסנן הראשון של הרצון אינו משופע מן הדחפים השלילים אלא רק המסנן השני של בחירה. עובדה זאת הופכת את התמודדות לקשה יותר, שכן עכשיו הרע משפיע על מצפון האדם שאמור לבקר את מעשיו. לכן, הקב"ה מחייב גם על מחשבה פילוסופית בעבודה זרה, שכן אדם שבחר לעבוד ע"ז בחר להיות בן חסותו של הרע שבאישיותו.

חכמות הכישוף

לסיום נשפוך אור על עוד פרק בעולם עבודה הזרה. עולם העבודה זרה אינו עשוי מקשה אחת, לצד הפולחנים נמצאים מעשי הכישוף. מעשי הכישוף לסוגיהם הם פעולות אנושיות הבאות להשפיע על כוחות אשר שולטים בטבע. וכך בצורה מגית לשנות את המציאות, דוגמא למעשה כישוף מביא הרמב"ן בפרושו לתורה:

"ועל כן אמר בעל ספר הלבנה החכם בנגרמונסי"א, כשהלבנה והיא נקראת גלגל העולם בראש טלה על דרך משל, ויהיה פניו מול פלוני, תעשה תמונה לדבר פלוני ויוחק בה שם השעה ושם המלאך הממונה עליה מן השמות ההם הנזכרים באותו הספר... והנה גם זה הנהגת הלבנה בכח מנהיגיה" (דברים י"ח, ט).

כאיש סוד מכיר הרמב"ן בכוחן של 'כוחות תחתונים' המנהיגים את העולם כלשונו, ובידע שנתון ביד חכמי ע"ז כיצד לשלוט בם. בעל ספר היראים מחלק בין סוגים שונים של מכשפים:

"ותניא המכשף. זה העושה מעשה ולא האוחז את העינים. ושאלתי את מלמדי מהו כשוף. ולא שמעתי מהם דבר מיושר על זה. ונראה לי. כל דבר הנשעה בהשבעת שדים אינו כשוף. ואמרינן פ"ד מתות א"ר איבו בר נגרי בלטיהם אלו מעשה כשפים בלהטיהם אלו מעשה שדים אלמא מעשה שדים היינו מעשה כשפים. ותניא בחלק (סנהדרין קא.) שרי שמן ושרי ביצה מותר. ולפי עניות דעתי כל העושה מעשה בלא השבעת שדים או מלאכים וברא שום דבר שיש בו ממשות ומהפך לב האיש או האשה ע"י מעשיו נקרא עושה מעשה וחייב. ותניא (סה:) מעונן - ר' ישמעאל אומר דהוא מעביר שבעה מיני זכור על העין וחכמים אומרים זה האוחז את העינים ור"ע אומר זה המחשב עתים ושעות. ודבר למד מענינו מה מעונן שלא ע"י שדים אף מכשף שלא ע"י שדים. וכן פטרנון למעלה האוחז העינים מסקילה. אבל במעונן איתא דקיי"ל כרבנן דאמרי מעונן זה האוחז את העינים. ועל המכשף ידעו כל חכמי לב כי הוא נמצא והוא המעכב את ישועתינו. והיינו דתנן בסוטה [מח.] והמכשפים נטלו את הכל" (סי' רלט).

לדעת היראים, כל פעולת כישוף הנעזרת בהשבעת מלאכים מותרת בסופו של דבר, ואילו פעולה כישוף סתמית המשנה את המציאות אסורה. בעל היראים אינו מנמק את דבריו בצורה מפורשת אולם לענ"ד ניתן להבין מתוך דבריו, כי גם פעולת הכישוף בעזרת שדים ומלאכים אינה פעולה מעודפת. מאחר שבסופו של דבר מה שגורם לכישוף הוא המלאך או השד, האדם יוצא נקי, אולם אין זו פעולה מומלצת.

הרמב"ן בפרושו לתורה תוקף גם הוא את בעלי הכשפים, ברם הוא אינו מחלק בין מכשף הנעזר במלאכים ובשדים למכשף הפועל מכוחו:

"ועתה דע והבן בעניני הכשפים, כי הבורא יתברך כאשר ברא הכל מאין עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה מהן, ונתן כח הארץ וכל אשר עליה בכוכבים ובמזלות לפי הנהגתם ומבטם בהם כאשר הוא מנוסה בחכמת האצטגנינות... אבל ההנהגה הפשוטה אשר במהלכה הוא חפץ הבורא יתברך, אשר שם בהם מאז, וזה היפך. וזה סוד הכשפים וכחם שאמרו בהם (חולין ז:) שהם מכחישים פמלייא של מעלה, לומר שהם היפך הכחות הפשוטים והם הכחשה לפמלייא בצד מהצדדין, ועל כן ראוי שתאסור אותם התורה שיונח העולם למנהגו ולטבעו הפשוט שהוא חפץ בוראו" (שם).

הכישופים מכחשים בפמלייא של מעלה, כלומר הם מונעים מן הטבע[5] להתנהל כסדרו ולכן התורה אוסרת את השימוש בהם. הקב"ה מעדיף את הנהגה הפשוטה, זו שאינה מנסה להתחכם לטבע.

 

[1] אמנם מסכת מכות ושבועות באות בין מסכת סנהדרין למסכת עבודה זרה, אולם התוספות בתחילת המסכת (ב. ד"ה לפני) מסבירים כי יש לראות את מסכת עבודה זרה כצמודה למסכת סנהדרין. לטענתם, מסכתות מכות ושבועות שייכות לסנהדרין, ולכן נשנו בצמוד למסכת סנהדרין, אולם אין זה מנתק את הקשר בין מסכת סנהדרין למסכת עבודה זרה.

[2] בתורת כוהנים על אתר מופיעה שיטת רבי יהודה שאפילו הסתכלות על צורת ע"ז אסורה וכדברי הגמרא בשבת קמט. הראשונים התלבטו מהו היקפו של איסור זה, מדברי התוס' במסכת ע"ז נ. עולה כי כל צורה המזכירה ע"ז גם אם היא טבועה על מטבע ועיקרה לנוי יש להתרחק ממנה משום מידת חסידות. בשו"ע יו"ד קמב טו' נפסק כשיטת הרא"ש שרק צורות שנעבדו לע"ז אסורות בהסתכלות, אולם צורת לנוי מותרת- והטעם הוא איסור הנאה. ברם כפי שראינו לדברי תוספות במסכת ע"ז מידת החסידות היא להתרחק ככל הניתן מע"ז וגם צורת שבעקיפין מזכרים לעבודה זרה יש להימנע מהתקרבות לעבודתם.

[3] האחרונים מעניקים גם הסבר אלטרנטיבי לגמרא. כך למשל המהרש"א על אתר מסביר כי מחשבה מעשית היא לא מחשבה שיצאה אל הפועל, והחידוש של הגמרא שעל מחשבות לביצוע עברה מתחיבים גם ללא מעשה.

[4] המקור לדבריו של אחא הוא הספרי במדבר וז"ל: "וכי תשגו ולא תעשו, בע"ז הכתוב מדבר. אתה אומר בע"ז הכתוב מדבר או אינו אלא באחת מכל מצות האמורות בתורה ת"ל והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה יחד הכתוב מצוה זו אמורה בפני עצמה, ואיזו זו זו ע"ז. אתה אומר זו ע"ז או אינו אלא אחת מכל מצות האמורות בתורה? ת"ל וכי תשגו ולא תעשו באו כל המצות ללמד על מצוה אחת, מה העובר על כל המצות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה אף העובר על מצוה אחת פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה [ואיזו זו ע"ז] שנ' לעבור בריתו.

[5] חשוב להדגיש כי לדעת הרמב"ן גם המציאות הטבעית היא נסית כמאמרו בפרשת בא: 'אין בהם טבע כלל'. כלומר כאשר הוא מדבר על טבע, אין הכוונה לחוקי פיזיקה המנהיגים את העולם אלא לאופן שבו הקב"ה משפיע על הטבע ומפעלו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)