דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 164

מבעיר | 5 | הבערה ללא כילוי החומר

קובץ טקסט

א. הבערת מתכת – חימום ולא כילוי

בשיעור הקודם עסקנו בשיטת הרמב"ם ובגדרי מבעיר לפי דרכו. כפי שראינו, האב של מבעיר הוא הבערת חומר וכילויו, ותולדת מבעיר היא הבערת החומר בצורה שאינה מכלה אותו. זאת, משום שהעיקר הוא הבערת החומר.

בשיעור זה נדון בדעות השונות העוסקות במקרה בו יש הבערה אך אין כילוי של החומר. דוגמה לכך היא בהבערת מתכת, שאין בפעולה זו כילוי של החומר אלא חימומו.

מלבד ההגדרה עצמה, יש לדון האם יש השלכות למגמתו של המבעיר, במקרה הזה. האם כל מחמם מתכת אפשר לחייבו משום מבעיר, או שהדבר תלוי בשאלה מדוע הוא עושה זאת. כפי שנראה, דבר זה מתבאר מתוך מחלוקת האחרונים בנושא.

 

ב. שיטות הראשונים

בשיעורים הקודמים הזכרנו את שיטת רש"י, לפיה כל מבעיר הוא מקלקל את העצים. לכאורה, מדברים אלו עולה שמוקד מלאכת מבעיר הוא בכילוי החומר.

לעומת שיטת רש"י, ראינו את גישת הרמב"ן. לדבריו, מוקד מלאכת מבעיר הוא בחיבור בין האש לבין החומר הבוער. לכאורה, נראה שאין צורך בכילוי החומר דווקא, אלא מספיק שהחומר בוער, אף שאיננו אוּכַּל.

למעשה, ייתכן שגם רש"י מודה שאין חובה שיהיה כילוי של החומר. אלא, שרש"י ביקש להדגיש שעיקר מבעיר בעצים הוא מקלקל אצל העצים, וצריך עיון נוסף בשיטתו.

 

הרמב"ם כתב:

"המבעיר כל שהוא חייב... וכן המדליק את הנר או את העצים בין להתחמם בין להאיר הרי זה חייב. המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב"      (רמב"ם שבת י"ב, א')

וכתב הראב"ד:

"הרי זה תולדת מבעיר וחייב. אמר אברהם ולמה לא משום מבשל[1] כמו סיכתא לאתונא דמרפא רפי והדר קמיט" (השגות הראב"ד שם)

במבט ראשון נראה, שמחלוקת הרמב"ם והראב"ד היא האם לחייב מחמם מתכות משום מבעיר או משום מבשל. יתכן, שלפי הראב"ד אין הבערה אלא כשיש בה כילוי חומר בעירה, וכיוון שבמתכות אין כילוי של החומר, אין לחייב משום מבעיר.

 

לכאורה, כבר מבוארים הדברים בפסקי הרי"ד, לגבי היתר הגמרא בשבת (מב.) לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים, מפני היזק הרבים. ראשית, הביא התוספות רי"ד (שם) את שיטת הסוברים שההיתר מבוסס על כך שהכיבוי הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה (שכן אינו צריך את הפחמים). אם כן, כיוון שאין זה אלא איסור דרבנן, הותר האיסור משום היזק הרבים.

אולם, הרי"ד עצמו דחה שיטה זו מפני ששמואל, בעל השמועה שם, סבור שיש לחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה, כשיטת רבי יהודה. לפיכך, פירש התוספות רי"ד כך:

"ולא התיר אלא לכבות גחלת של מתכת שאין כיבויה אסור מן התורה משום דלאו בת כיבוי והדלקה היא ואינה אסורה אלא מדרבנן"  (תוספות רי"ד, שבת מב.)

למרות שהתוספות רי"ד לא הסביר למה כוונתו ב"לאו בת כיבוי והדלקה", נראה שהתכוון לכך שאין בו כילוי חומרים. אם כן, לשיטת התוספות רי"ד אין מבעיר ומכבה אלא בכילוי חומרים, ובמתכת שאין בו כילוי חומרים אין בה מלאכת כיבוי והדלקה.

 

גם בספר היראים כתב שאין כיבוי והבערה שייכים במתכת. אלא, שנראה מדבריו שטעמו הוא משום שלא היתה במשכן הבערה במתכת אלא בעץ:

"ואין כבוי אסור מדאורייתא אלא בגחלת של עץ כדאמרינן בפרק כירה (שבת מב.) אמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים אבל לא גחלת של עץ, וכאשר פירשתי למעלה שיש חילוק בין מתכת לעץ, דכבוי מתכת אינו אלא מדרבנן במקום היזק רבים לא העמידו דבריהם. וטעמא דממשכן גמרינן ולשם היה כבוי בשל עץ שבהן היו משתמשין נפחי המשכן צורפי כסף וזהב... וכאשר פירשתי למעלה שאין כבוי אלא בשל עץ כך אין הבערה אלא בשל עץ"[2]  (יראים רע"ד)

וצריך עיון למה התכוון היראים. יתכן, שכוונתו להפקיע כיבוי והבערה במתכת רק משום שלא היה כן במשכן, ברמה הפורמאלית גרידא.

אולם, יתכן שיש גם הבדל מהותי בין שתי ההבערות, ואין ללמוד מבעיר שאין בו כילוי (מתכת) ממבעיר שיש בו כילוי (עץ). דהיינו, שאין לנו אלא דוגמת מה שהיה במשכן, סוג הבערה שיש בו כילוי.

 

ג. מקורות שונים

מקור לדין הבערה במתכות, ניתן למצוא בברייתא ביומא:

"תניא אמר רבי יהודה עששיות של ברזל היו מחמין מערב יום הכפורים ומטילין לתוך צונן כדי שתפיג צינתן" (יומא לד:)

הגמרא התקשתה בדין זה, כפי שמבואר ביומא (שם). לדעת רוב הראשונים, הסבר הקושיא הוא כדלהלן: בהטלת העששיות לתוך המים הצוננים יש משום צירוף העששיות, המתחזקות על ידי המים הצוננים. צירוף זה יש בו משום "תיקון מנא" וחייבים עליו מצד מלאכת מכה בפטיש, וממילא לא ברור כיצד עשו זאת ביום כיפור.

למעשה, עצם העובדה שאת העששיות עצמן היו מחממים מערב יום הכיפורים, ולא ביום הכיפורים, מלמדת שיש בעיה לעשות זאת ביום הכיפורים. מוכח, אם כן, שיש איסור מלאכה בחימום העששיות. איסור זה הוא מבעיר (כדעת הרמב"ם) או מבשל (כדעת הראב"ד). כך כתב גם המגיד משנה בסוף דבריו:

"וממה שכתב שהיו מחממין מבערב יום הכיפורים ולא היו מחממין ביום הכפורים יש ללמוד שיש בחמום חיוב לפי שאין שבות במקדש"  (מגיד משנה י"ב, א')

 

כעת, ניתנה ראש ונשובה לביאורו של רבינו חננאל בסוגיה שם. בניגוד לשאר המפרשים, רבינו חננאל ביאר שאיסור צירוף המוזכר שם נוגע לאיסור מכבה ולא למכה בפטיש:

"ואקשינן והלא מצרף כלומר והלא נמצא מכבה ריתוח האש במים וצירוף זה כאותו הצירוף שחלקו בו ר' יוחנן וריש לקיש בתחלת פרק השוכר את הפועלים בענין הסייף והסכין והפגיון כו'. ואמרינן עלה מאימתי גמר מלאכתן רבי יוחנן אמר משיצרפנו בכבשן וריש לקיש אמר משיצחצחו במים והוא כעין כיבוי. ומצאנוהו מפורש בתלמוד ארץ ישראל (ירושלמי יומא ג', ה'). תני אמר רבי יהודה עשתות של ברזל היו מרתיחין כו' ולא נמצא כמכבה ביום הכיפורים? ואוקמיה התם ר' יהודה סבר שאין תולדת אש כאש כלומר כיבוי ריתוח הברזל תולדת אש היא לפיכך אינו כריבוי (אולי צריך לומר 'ככיבוי') האש" (רבינו חננאל יומא לד:)

מדברי הירושלמי אותם הביא הר"ח, נראה ששאלת כיבוי והבערה בעששיות של ברזל תלויה בשאלה האם התולדות של האש הן כאש או לא. השאלות האם יש איסור הבערה בחימום מתכת למצב שבו היא לוהטת והאם יש איסור בכיבוי, תלויות בשאלת היחס לתולדה.

בדין זה, כך עולה מהירושלמי, נחלקו רבי יהודה וחכמים: לדעת רבי יהודה תולדות האש אינם כאש, ואילו לדעת חכמים תולדות האש כאש.

הבבלי על פי הר"ח, לעומת זאת, סבור שלכל הדעות יש כיבוי והבערה בעששית. המחלוקת, לפי הבבלי, היא במתכת שלא חיממו אותה בעוצמה מספקת שתהיה שייכת בה הבערה וכיבוי.

כך כתב רבינו חננאל שם:

"וזהו שאמר רב ביבי בר אביי שלא הגיע לצירוף. כלומר, לא היו מרתיחין אותן ריתוח הרבה" (ר"ח שם)

 

מקור נוסף בו יש לדון בתולדות האש, הוא בגמרא בפסחים שדנה בצליית קרבן הפסח. כידוע, קרבן פסח צריך להיות "צלי אש", ועל כך נאמר בגמרא:

"והאמר רב חיננא סבא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח אין זה צלי אש שנאמר צלי אש צלי אש שתי פעמים. טעמא דגלי רחמנא צלי אש צלי אש שתי פעמים הא לא גלי רחמנא הוי אמינא צלי אש הוא? אמר ליה גלי רחמנא התם וילפינן מינה ואי בעית אימא התם טעמא דכתב רחמנא צלי אש שתי פעמים הא לא כתב רחמנא צלי אש שתי פעמים הוה אמינא אאש קפיד רחמנא ואפילו גרפו נמי צלי אש הוא" (פסחים עה.)

בסוגיה מובאים שני הסברים לפסוקים. המחלוקת בין שני ההסברים היא בשאלה האם דבר שהוחם מכוח האש, דהיינו תולדת האש, יש לו דין אש לעניין הדרישה ל"צלי אש" בקרבן הפסח.

יתכן, כפי שראינו לעיל בירושלמי, שמחלוקת זו נוגעת גם לעניין הבערה וכיבוי בשבת. אולם, ניתן לטעון שלאחר שהתלמוד הבבלי הניח במסכת יומא, לפי הבנת הר"ח, שתולדת האש כאש, מסתבר יותר לחלק בין הלכות קרבן פסח לבין הלכות שבת. בדיני קרבן פסח צריך "צלי אש", וייתכן שמתכת חמה אינה אש לעניין זה. אולם, בהלכות שבת, ש"מלאכת מחשבת אסרה תורה", ניתן לומר שכל ריבוי של חום או ביטולו הם כיבוי והבערה, וצריך עיון.

השאלה האם גחלת מתכת נחשבת אש לענין "צלי אש" שנאמר בקרבן פסח, עומדת גם במוקד הסוגיה בהמשך:

"תנו רבנן חתכו ונתנו על גבי גחלים: רבי אומר אומר אני שזה צלי אש. רמי ליה רב אחדבוי בר אמי לרב חסדא מי אמר רבי גחלים אש נינהו ורמינהו מכות אש אין לי אלא שנכוה באש נכוה בגחלת ברמץ בסיד רותח בגפסיס רותח וכל דבר הבא מן האור לאיתויי חמי האור מניין תלמוד לומר מכוה מכוה ריבה. טעמא דרבי רחמנא מכוה מכוה הא לא רבי רחמנא מכוה מכוה גחלים לאו אש נינהו! אמר ליה גחלת של עץ לא איצטריך קרא לרבויי כי איצטריך קרא לגחלת של מתכת.... רבינא אמר כרוך ותני מכות אש אין לי אלא שנכוה באש ובגחלת נכוה ברמץ בסיד רותח ובגפסיס רותח ובכל דבר הבא מחמת האור לאיתויי חמי האור מניין תלמוד לומר מכוה מכוה ריבה"  (פסחים שם)

בפשטות, עולה שאין קשר בין סוגיה זו לבין הסוגיה של גריפת התנור. בסוגיית גריפת התנור היה מדובר באש ממש הגורמת לחרס התנור להיות חם. שם, השאלה הייתה האם תולדות האש כאש. אולם, בדיון לגבי גחלת של מתכת השאלה איננה בתולדת האש אלא במנותק ממנה. מסקנה זו היא שונה ממה שראינו בשיטת הירושלמי ביומא.

בכל אופן, מסקנת זו צריכה עיון. לא ברור האם כל גחלת של מתכת נחשב אש, או שדווקא לגבי שריפת בת כהן ריבתה התורה כל שריפות הבאות מן האש, כולל גחלת של מתכת.

לכאורה, שאלה זו היא מחלוקת רב חסדא ורבינא בסוגיה. רב חסדא סבור שגחלת של מתכת אינה נחשבת כאש מלבד בנגעים, שם יש לימוד מיוחד של "מכווה". לעומתו, סבור רבינא שגחלת של מתכת היא אש, והריבוי בפסוק הוא רק לסיד רותח וכדומה, כמבואר בסוגיה (עיין שם היטב).

 

כל הדיון שראינו משליך ישירות לעניין מבעיר ומכבה בשבת בגחלת של מתכת. אולם, ככל הנראה לא ניתן להביא מסוגיות אלה ראיה מוחלטת לכיוון זה או אחר. כך, רוב הראשונים מפרשים את הסוגיה ביומא כמדברת על מכה בפטיש, ואילו הסוגיה בפסחים מדברת על קרבן פסח, נגעים ומיתת בית דין. אם כן, צריך עיון עד כמה ניתן להשוות מקרים אלו למלאכות שבת, לאור מה שעולה מהסוגיה, החותרת להשגת הגדרה אחידה של אש (מלבד במקרים בהם יש לימוד מפורש).

 

כאמור, ראינו שנחלקו הראשונים לעניין שבת, האם יש מלאכת מבעיר בחימום מתכות. דעת היראים והתוספות רי"ד היא שאין דין מבעיר בזה, וכן נראה מן הראב"ד. אולם, מהרמב"ם נראה, וכן משמע מרבינו חננאל ביומא, שגחלת של מתכת נחשבת מבעיר. גדולה מזו, נראה מדברי הר"ח שיש בה גם כיבוי, אך בכך נעסוק בשיעור אחר, בדיוננו מלאכת מכבה.

 

לכאורה, ניתן להביא ראיה מפורשת לכך שיש מבעיר בגחלת של מתכת, מן הגמרא ביבמות:

"משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד, לפי שנאמר: וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, שומע אני בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים מחלליה מות יומת? בשאר מלאכות חוץ ממיתת בית דין, או אינו אלא אפילו מיתת בית דין, ומה אני מקיים והומת? בחול ולא בשבת, או אינו אלא אפילו בשבת? תלמוד לומר: לא תבערו אש בכל מושבותיכם, ולהלן הוא אומר: והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם, מה מושבות האמורים להלן – בבית דין, אף מושבות האמורים כאן – בבית דין, ואמר רחמנא לא תבערו"  (יבמות ו:)

אם כן, אסור לבית הדין להרוג אדם בשבת, משום מלאכת מבעיר. כידוע, מצוות הנשרפין היא על ידי הכנסת פתילה של מתכת לתוך גוף הנאשם, כפי שנאמר בגמרא בסנהדרין[3]. מכאן, שאם נאסר על בית דין לבצע את הפעולה הזו בשבת משום מלאכת הבערה, משמע שיש איסור הבערה בשריפת גחלת של מתכת.

הנחת היסוד בהוכחה זו היא שההבערה היא עיצום חימום המתכת עד שנעשית כגחלת. למעשה, בסוגיה ביבמות (שם) נאמר שגם לרבי יוסי, הסבור שהבערה ללאו יצאה, יש איסור בשריפת בת כהן משום הבישול שנעשה בהכנת הפתילה. מכאן ניתן להסיק, שלרבי נתן (הסבור שהבערה לחלק יצאה) יש הבערה במתכות[4]. רק לרבי יוסי הובאה מלאכת מבשל, כחלק מהניסיון בסוגיה שם למצוא מלאכה שיש בה כרת[5].

לאור זאת, ניתן לדחות את הראיה, אם מסבירים שההבערה בסוגיה אינה בחימום המתכת. לפי הסוברים כך, ההבערה בסוגיה היא בהדלקת האש לחימום המתכת, או בשריפת האדם עצמו על ידי המתכת.

האבני נזר דחה את ההצעות הללו:

"דאין לומר כלל דשריפת האיש חשיב מבעיר. דאין בני מעיו נעשין גחלת אלא שנחמרו כך נראה לי לשון המשנה 'וחומרת בני מעיו'. וכהא דתנן בחולין (נו.) נפלה לאור ונחמרו בני מעיה, ומפרש בגמרא ירוקים שהאדימו ואדומים שהוריקו. גם אין לומר דעל הבערת האש להתיך בה הפתילה הזהירה התורה, שהרי אפשר להתיך במדורה שדולקת והולכת מערב שבת. אלא ודאי על הבערת הפתילה אזהרי' רחמנא. ובפסחים (עה.) קורא אותה גחלת של מתכת" (אבני נזר רכ"ט, א')

אולם, הראשונים הסבורים שאין הבערה בגחלת של מתכת, יאלצו לאמץ את אחד משני הכיוונים שהוזכרו (הבערת האש לחימום הפתילה או שריפת האדם), או ללכת בדרכו של האבני נזר (שם).

האבני נזר הציע, ביישוב שיטת הראב"ד, שאמנם גחלת של מתכת אינה נחשבת אש ועל כן המחמם אותה לא עובר על איסור הבערה. אולם, כיוון שמצוות שריפה של מיתות בית דין בכך, התורה החשיבה שריפה כזו להבערה. דהיינו, לאחר שהכתוב הדגיש "באש תישרף", והשריפה נעשית על ידי פתילה של מתכת, מסתבר שלענין זה הוא מוגדר כמבעיר ממש לעניין שבת[6].

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ה

עורך: אורי יעקב בירן

 


[1] אם כן, הראב"ד סבור שיש לחייב משום מבשל. לעומת זאת, ראה במגיד משנה שכתב:

"ומה שכתב לחייבו משום מבשל אינו נראה לי, שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור ושורף אין ראוי לומר המבשל אלא מבעיר. וכבר הזכירו גחלת של מתכת בלשון אש גמור וזה נראה ברור'"                                                                    (מגיד משנה שם)

אולם, הלחם משנה הקשה:

"וקשה שהרי בפרק ט' חייב רבינו משום מבשל, שכתב המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת הרי זה מתולדת מבשל. לכן נראה דמ"ש הרב המגיד ז"ל דבדין הוא לחייבו משום מבעיר לבסוף שנעשה אש שכל מבשל משום הפועל הראשון דמרפא רפי חייב ודלא כהראב"ד ז"ל דסבור דלעולם אינו חייב אלא משום מבשל בלבד" (לחם משנה שם)

אם כן, לדברי הלחם משנה יש לחייב מחמם מתכות שתיים: משום מבשל בשעת ריפוי המתכת, ומשום מבעיר כשנעשה אש לבסוף. אולם, כיוון זה דחוק למדי. כבר עמדנו על סתירת דברי הרמב"ם בזה, בדברינו למלאכת מבשל, עיין שם מה שכתבנו ליישב.

[2] צריך עיון בדברי האבני נזר, שחילק בדעת היראים במתכת בין הבערה לבין כיבוי. לדבריו, רק כיבוי אין במתכת, אך יש הבערה:

"ובספר יראים [סי' רעד] כתב בטעם מכבין בגחלת של מתכת. דכיבוי שהי' במשכן בצורפי זהב וכסף. הי' בגחלת של עץ ולא בשל מתכת. ונראה מדבריו דבא ליתן טעם למה הבערה שייכא אפילו בשל מתכת. משום דצורפי זהב וכסף הי' מתיכין אותו. וזה עצמו הבערת המתכת. כמו שריפה בב"ד. דהתכת המתכת היינו הבערה" (אבני נזר רכ"ט)

והדברים קשים, שהרי היראים עצמו להלן כתב בפירוש שאין חילוק, ובמתכת לא שייך לא הבערה ולא כיבוי, וכפי שהבאנו דבריו בפנים.

[3] כך נאמר בגמרא:

"מאי פתילה אמר רב מתנה פתילה של אבר מנא לן אתיא שריפה שריפה מעדת קרח מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים רבי אלעזר אמר אתיא שריפה שריפה מבני אהרן מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים"   (סנהדרין נב.)

[4] וגם ר' יוסי מודה לזה, שיש הבערה במתכות, אלא שלשיטתו דהבערה ללאו יצאת, אין זה ל"ת שיש בו כרת.

[5] הגמרא מנסה למצוא לא תעשה שיש בו כרת, כחלק מהדיון בדין 'עשה דוחה לא תעשה'. וראה ברשב"א (שם) שהקשה, שהרי בעשה דוחה לא תעשה צריך שבזמן שמקיים את העשה נעקר הלאו, ואילו פה בחימום המתכת נעקר הלאו, ואילו העשה לא מתקיים עד שנותנים לחלל פיו של הנידון לשריפה, ונשאר בצריך עיון.

[6] לעניות דעתי מדובר בדוחק גדול ביותר, וצריך עיון. עיין שם היטב באותיות י"ג-י"ד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)