דילוג לתוכן העיקרי
המקדש במקרא ד -
שיעור 100

מבנה המשכן וחלוקתו הפנימית | 2

קובץ טקסט

פתיחה

בשיעור הקודם ראינו כי ניתן לחלק את המשכן לשני חלקים מרכזיים: המבנה הסגור מחד, והחצר ובה מזבח העולה מאידך גיסא. בשיעור זה ברצוננו להציע חלוקה אחרת של המשכן, ובה נחלק את המשכן לשלושה חלקים:

  1. קדש הקדשים - בו עובד לדורות רק הכהן הגדול.
  2. הקדש - בו על פי הפסוקים בתורה עובד במדבר רק אהרן הכהן, ולדורות כהנים הדיוטות.
  3. החצר ובה מזבח העולה - בהם על פי הפסוקים בתורה עובדים בני אהרן, ולדורות גם העם יכול להיכנס בתנאים מסוימים לצרכי עבודה.

מובן שהראיות שהבאנו בשיעור הקודם לחלוקה הפנימית בין המבנה לחצר תקיפות גם על פי חלוקה זו. חידוש התפיסה הנוכחית הינו בראיה כי הפרוכת המבדילה בין הקודש לקודש הקדשים, מלמדת על משמעות נפרדת לשני החלקים המכוסים על ידי יריעות המשכן.

כלומר, אף על פי שהיריעות הפנימיות - המשכן, יריעות אהל מועד שלפניו והקרשים המחזקים את המבנה ותומכים ביריעות מקרים לכאורה חלל אחד, אנו מסתכלים על חלל זה כאילו הוא מחולק לשני חלקים יסודיים קדש הקדשים והקדש.

הראיות לחלוקה המשלושת

1. קדש הקדשים מקום השראת שכינה ואינו מקום עבודה

ניתן להביא מספר ראיות לכך כי בניגוד לקדש, קדש הקדשים הינו מקום השראת שכינה בו אין עבודה:

  • ישנה הבחנה ברורה בין הכלים המצויים בקדש הקדשים לכלים המצויים בקדש. כלי קדש הקדשים אינם כלים המשמשים לעבודה כלשהיא, ואיך שלא נבין אותם, הם כלים המשמשים באופן מובהק להשראת שכינה.
  • מימי יאשיהו ואילך נגנז הארון, ומתקופה זו ואילך לא היה בקדש הקדשים שום כלי. הכהן הגדול היה מניח את הכף ואת המחתה על אבן השתיה, כפי שמפורש במשנה ביומא (פ"ה משנה ב). כלומר המקום משמר את אופיו כמקום המיועד להיות מקום השראת השכינה - כביכול מקום מושבו של המלך ולא מקום עבודה.
  • לאור זאת, יש מקום להתבונן בכרובים ככסא מלכותי. בהקשר זה, הביטוי המופיע מספר פעמים בדברי הנביאים "ה' אלוקי הצבאות יושב הכרובים" מבטא את העובדה שלפנינו כסא מלכותי המסמל כביכול את מקום מושב המלך[1].
  • מובן כי בארון ישנם לוחות ושברי לוחות וכן ספר תורה. התורה מסמלת את ספר הברית המחבר בין הקב"ה לכנסת ישראל, וההדגשה של התורה כביכול היא כי מושב המלך הינו על גבי חוזה הברית שלו עם עמו. מבין שני הכרובים מתגלה התורה שבעל פה ונמסרת על ידי הקב"ה למשה כתורה חיה ומתחדשת על גבי התורה שבכתב[2].
  • אל קדש הקדשים יכול להיכנס רק הכהן הגדול ביום הכיפורים בשעת העבודה (לארבע עבודות מסוימות: הכנסת הקטורת, הזאת דם הפר, הזאת דם השעיר ולקיחת הכף והמחתה). ביום הכיפורים, ורק ביום זה כביכול, הקב"ה פותח את ביתו ומזמין את הכהן הגדול בבגדי לבן לבוא להיכנס פנימה כדי לכפר (זאת כמובן בתנאי שהכהן הגדול כנציג כל עם ישראל ראוי להיכנס ויש לו כוונות ראויות לתקן מכאן ולהבא).

2. החפצים המונחים בקדש הקדשים מבטאים את השראת השכינה, השגחה האלוקית וגילויה בעולם

ישנם מספר חפצים שבמשך הזמן הוכנסו לקדש הקדשים, והם מבטאים את השראת השכינה והשגחת הקב"ה בעולם:

  • צנצנת המן:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן-שָׁמָּה מְלֹא-הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם. כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶל-מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת"                (שמות טז, לג-לד).

צנצנת המן שהוכנסה לקדש הקדשים הינה זכרון להשגחה הניסית והמתמדת במדבר בה הקב"ה האכיל את עמו ישראל בלחם מן השמים.

  • לוחות הברית, שברי הלוחות וספר התורה המונחים בארון באים לבטא את הגילוי האלוקי בעולם של דבר ה' - נוכחות ה' בעולם המתגלה בתורה.
  • במבחן המטות בעקבות מרד קורח, פורח מטה אהרן לבית לוי:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה הָשֵׁב אֶת-מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי-מֶרִי וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי וְלֹא יָמֻתוּ. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה  כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה"

                                                 (במדבר י"ז, כה-כו).

מטה זה מסמל את הבחירה האלוקית בשבט לוי, את השגחתו הא-לקית של הקב"ה בעולם, ועל כן הוא מונח לדורות בקדש הקדשים.

  • הארגז ששלחו פלשתים ובו עכברי זהב וטחורי זהב הושם גם הוא בקדש הקדשים, והוא בא לבטא את הנצחון האלוקי על הפלשתים.

יוצא אם כן, שכל אחד מן החפצים הללו בא לבטא את הנוכחות האלוקית בעולם, את השראת שכינתו והשגחתו על עמו ונצחונו על אויביו. מיקומם בקדש הקדשים בא לבטא את עצם הנוכחות האלוקית בעולם.

3. הקדש - עבודה מלמטה המכוונת כנגד קדש הקדשים

לעומת קדש הקדשים שכאמור בו אין כלים המשמשים לעבודה, בקדש ישנם שלושה כלים בהם הכהן עובד את ה' יומיום, ובהם ישנה עבודת תמיד. במובנים מסויימים, ניתן לומר כי כלים אלו מכוונים כנגד כלים וחפצים שבקדש הקדשים:

  • השולחן ועליו לחם הפנים בקדש, מכוון כנגד צנצנת המן בקדש הקדשים - לחם מלמטה לעומת לחם מלמעלה.
  • המנורה המסמלת את החכמה האנושית, מכוונת כנגד ספר התורה המונח בארון המסמל את דבר ה' הניתן מלמעלה.
  • מזבח הקטורת מכוון כנגד מטה אהרון בקדש הקדשים. עבודת הקטורת הינה עבודה המייחדת את הכהונה "יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל-מִזְבְּחֶךָ" (דברים ל"ג, י), ולכן היא מכוונת לעומת מטה אהרן המייצג את הבחירה האלוקית בכהונה.

לכן הפרוכת המבדילה בין קדש הקדשים לבין הקדש, מבחינה בין מקום המייצג את מושב מלכותו של המלך (אשר הכלים המצויים בו אינם כלי עבודה אלא כלים המיועדים לייצג את נוכחותו, השגחתו וקרבתו אל ברואיו), לבין מקום בו באים בני ישראל לעבוד את בוראם (המיוצגים על ידי אהרן הכהן במדבר / בני אהרן וכהנים הדיוטות בהמשך).

4. כיסוי הכלים במסעות במדבר

ייתכן להביא ראיה נוספת לחלוקה המשולשת, מן הכיסויים של כלי המשכן במסע בני ישראל במדבר כפי שהם מתוארים בפרק ד בספר במדבר.

בחלוקת המשכן למבנה ולחצר בשיעור הקודם, טענתנו היתה כי הכיסויים של הכלים הפנימיים הם כולם תכלת ואילו כיסוי מזבח העולה הוא כיסוי ארגמן. אולם קיימת הבחנה נוספת בין הכלים הפנימיים:

  • הארון, הכפורת והכרובים: כיסוי התכלת הינו הכיסוי העליון מעל כיסוי עור תחש.
  • הכלים המצויים בהיכל: מנורה, מזבח קטורת ושולחן לחם הפנים: כיסוי תכלת ועליו כיסוי עור תחש, כשלשולחן ישנו כיסוי נוסף והוא כיסוי תולעת שני.
  • למזבח העולה כאמור כיסוי ארגמן.

5. מי רשאי להיכנס לאיזה חלק של המשכן

ביטוי נוסף לחלוקה המשולשת של המבנה הינו ביכולת הכניסה פנימה, כפי שנתקבל במסורת בתורה שבעל פה[3]:

  • אל קדש הקדשים נכנס כהן גדול ביום הכיפורים לצורך עבודות היום המיוחדות הקשורות לאותו היום (קטורת, הזאת דמי הפר והשעיר ופינוי הקטורת)[4].
  • אל הקדש נכנסים כהנים לעבודת התמיד של הטבת המנורה והקטרת הקטורת בכל יום, ולהנחת לחם הפנים על השולחן מידי שבת בשבתו.
  • אל החצר יכולים להיכנס גם ישראל לצרכיהם (למשל לסמוך את ידיהם על הקרבן, לשחוט את הקרבן וגם לדורות לצפות בעבודה).

ברור כי ככל שנכנסים פנימה יותר - המקום מקודש יותר, והכניסה אפשרית רק לראויים לכך הנדרשים להיטהר כראוי בטרם כניסתם (כפי שהדבר מבואר במסכת כלים פ"א, משנה ח ואילך)[5].

6. ארון ושולחן, כפורת ומנורה

התבוננות בכלים הפנימיים: ארון, כפורת וכרובים בקדש הקדשים, שולחן ומנורה בקדש - מראה כי ישנה הקבלה ברורה בין הארון לשולחן, ובין המנורה לכפורת ולכרובים. הקבלה זו קיימת הן מצד החומרים, והן מצד הצורה והייעוד:

הארון והשולחן:

  • עשויים מעצי שיטים המצופים זהב.
  • צורתם מלבן וגובהם שווה אמה וחצי קומתם.
  • משמשים למטרה מסוימת- הארון מכיל בו את לוחות הברית ושברי הלוחות, ועל השולחן מונחות חלות לחם הפנים.
  • לשניהם זר זהב סביב וארבע טבעות זהב ובדי עצי שיטים המצופים זהב.

הכרובים והמנורה:

  • עשויים מקשה זהב.
  • צורתם עגולה והם פונים אל נקודה מרכזית ביניהם (הכרובים איש אל אחיו, והמנורה "אל מול פני המנורה (היא הקנה האמצעי) יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח', ב).

ההקבלה זו מאלפת בדמיון שבין הכלים, אבל היא מחדדת את ההבדל שבין הארון והכפורת לכרובים, המופיעים למעשה ככלי אחד שיש בו שני חלקים בקדש הקדשים, לבין המנורה והשולחן שהם כלים נפרדים בקדש.

המעבר מהאחדות לשניות, מן האחד לשני, רומז למעבר בין מושב מלכו של עולם לבין מקום בו האדם בא לעבוד את ה' בביתו ועל ידי עבודתו מגלה את נוכחותו של המלך בביתו[6]. הבנה זו אף תואמת את החלוקה המוצעת בשיעור זה.

תפקיד האדם בקודש והיחס בין לקודש הקדשים

לסיכום פרק זה ניתן לומר כי עיקר עבודת האדם בקודש היא לאפשר את גילוי השכינה במנורה ובשולחן.

  • למזבח הקטורת ישנו ייעוד עצמאי.
  • החדר הפנימי לגמרי מסמל את עצם נוכחותו ית' – כסאו הנסתר מבני אדם.
  • החדר החיצוני- סיפוק הצרכים /תמיד/ המקיפים את כל החושים קטורת-ריח, נרות-ראיה, לחם-אכילה, פעמונים-שמיעה, אפוד וחושן-זכרון, ציץ- רצון.

חשוב להבין כי הסמיכות בין חלקים אלו הכרחית, סיפוק צרכי הא-ל צמוד למקום מושבו, ועל כן, יש בהם גם כן צד של השראת שכינה הקשור באופן מהותי בעבודת האדם.

ייתכן להוסיף היבט נוסף ליחס הנכון בין הקדש לקדש הקדשים[7]:

אם בחלוקה הקודמת אותה הצענו בשיעור הקודם, הקריטריון המרכזי לחלוקה בין המבנה לחצר היה השראת השכינה, בחלוקה המוצעת כאן החלוקה היא בין מקום המייצג באופן מובהק את השראת השכינה - מקום מושב מלכות והשגחת ה' על העולם, לבין מקום בו באים לעבוד את ה' בביתו.

לגבי סוגית השראת השכינה בהיכל, קיימת אפשרות עקרונית להפריד בין הכלים בהיכל העשויים זהב, המייצגים את אותו חלק בביתו של ה' המיועד לעבודה, לבין העבודה עצמה הנעשית בידי הכהנים על ידי הטבת המנורה בשמן, הקטרת הקטורת והנחת לחם הפנים שהם מבטאים את הצד של כנסת ישראל.

על פי הבנה זאת, ההיכל - הקודש, מבטא את נקודת המפגש בין השכינה לבין עם ישראל, כאשר צד השכינה מיוצג על ידי כלי הזהב שהם רהיטיו של המלך בחדר אליו יכולים להיכנס עבדיו, וצד כנסת ישראל מיוצג על ידי העובדים במשכן, הכהנים המביאים את החומרים ועובדים את העבודה הנדרשת במקום.

נקודה נוספת שיש לציין בהקשר זה הינה אופייה של העבודה הפנימית כעבודה המייצגת חלק מן החושים:

- במנורה-הראיה, במזבח הקטורת- הריח, ובשולחן לחם הפנים- הטעם.

במובן מסוים, עבודה זו היא העבודה העדינה ביותר, הפחות מגושמת וחומרית והיא כאמור מבטאת את מקום המפגש בין הקב"ה לכנסת ישראל.

ברור שהעבודה הגשמית יותר, עבודת הקורבנות היא זאת שמתבצעת בחצר על מזבח העולה ושם זהו המקום בו כנסת ישראל עצמה מיוצגת לפני ה'.

המשמעות הרוחנית לחלוקה המשולשת של המשכן

לצורך הבנת המשמעות הרוחנית של החלקוה הנ"ל, ניתן להיעזר בדברי המהר"ל המתייחס למדרש בקשר לחלוקת לוחות העדות בין הקב"ה ומשה רבנו:

"ובירושלמי דשקלים (פ"ו הלכה ה') ר' שמואל ב"נ אמר הלוחות ארכן ו' טפחים ורחבן ו"ט והיה משה תופס בטפחיים והקב"ה בטפחיים וטפחיים ריוח באמצע, וכיון שעשו ישראל אותו מעשה בקש הקב"ה לחטפן גברו ידיו של משה וחטפן הוא שהקב"ה משבחו לכל היד החזקה יהא שלמא לידה דגברא על ימינא ע"כ.

...ולכך אמר כי הלוחות היו טפחיים ביד של הקב"ה וטפחיים בידיו של משה וטפחיים ריוח באמצע, ודבר זה הוא החיבור הגמור ודיבוק הגמור שיש לישראל עם הקב"ה, כי ע"י התורה יש לישראל דביקות אל הקב"ה. ואלו עדיין לא נתנו הלוחות הרי אין כאן החבור כיון שלא נתנו עדיין הלוחות ואין לישראל עדיין החיבור, ואם כבר נתנו הלוחות ואין כאן דביקות של הש"י, כי עיקר הדביקות כאשר נותן להם בזה מתחבר להם, אבל כאשר היו טפחיים ביד הקב"ה וטפחיים ביד משה שמקבל התורה לישראל וטפחיים חלק - זהו החבור הגמור, כי אלו שני טפחיים חלק אשר ביניהם משותף בו הנותן והמקבל יחד, דכך קיימא לן (בבא מציעא ב.) שנים אוחזי' בטלית זה נוטל עד שידו מגעת וזה נוטל עד שידו מגעת והשאר חולקין אותו שביניהם כאילו הם שותפין - וזהו החבור והשתוף הגמור. ואי אפשר שיהיה מעלה יותר עליונה כמו זאת, כי ע"י התורה שיהיה הש"י נותן לישראל וישראל הם המקבלים, לכך התורה היא אמצעי לעשות חבור ודביקות גמורה. ואלו היה חלק ביד הקב"ה וחלק בידו של משה, היה הדבר הזה כאילו היה כאן חלוק, כי יש מן התורה שהוא שייך אל הש"י ויש שהוא שייך אל המקבל, וכאשר יש כאן טפחיים חלק ביניהם דבר זה הוא חבור אל הש"י ואל ישראל זה הוא חבור גמור, והיא המעלה היותר עליונה, ואז היה גובר בהם השטן לבטל מהם המעלה הזאת"       ('נצח ישראל' פרק ב).

המהר"ל טוען כי החלוקה המשולשת הנ"ל של הלוחות: שליש בידי הקב"ה, שליש בידי משה ורווח באמצע הינה החיבור השלם והאידיאלי. ברצוננו לטעון כי ייתכן שיש להסביר כך גם את החלוקה המשולשת של המשכן.

  • החלק הפנימי ביותר, קדש הקדשים הינו החלק של הקב"ה בלבד, ולכן אין זה מקום עבודה. הכלים אינם מיועדים לעבודה, ופרט ליום הכיפורים אין אדם נכנס לשם.
  • החלק החיצוני- החצר בה מזבח העולה היא החלק בו האדם עובד את ה' בעבודה החומרית והמגושמת - עבודת הקרבנות: שחיטתם, הזאת דמם, שריפת האברים וכו'. בחלק זה ישנה שותפות מסוימת של העם בעבודה (שחיטה כשרה בזר, יש ביכלתם לצפות בעבודה)
  • החלק האמצעי מיועד רק לכהנים שהגמרא דנה במעמדם האם הם שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן. חלק אמצעי זה שייך גם לקב"ה וגם לכהנים, והוא החלק המחבר על ידי עבודת תמיד פנימית ובה שולחן מנורה וקטורת.

המהר"ל בגבורות ה' מאיר את עינינו בעניין נוסף:

"בלבת אש מתוך הסנה מתוך שני חלקים של סנה ולמעלה. ביאור הדבר כי השליש העליון הוא יותר בקדושה כמו הלב באדם שהוא בחלק שלישי ולמעלה, וכן האוהל מועד היה שלושים אמה מן המזרח למערב, י' אמות האחרונות היה קדש הקדשים, לכך מצות המזוזה אחר שני שלישים. והטעם ידוע כי השליש הוא הקדוש יותר והנבחר, שכל דבר אשר נבחר ונברר נברר המעט מן הרב ולכך השליש הוא נבחר לקדושה שהוא המיעוט לכך היה המלאך נראה בשליש העליון"         (פכ"ז).

בדברים אלו המהר"ל טוען טענה דומה לדברינו לעיל. לטענתו, ישנו כלל לפיו השליש העליון של הדבר הינו תמיד יותר בקדושה משאר החלקים. כך בסנה, כך במיקומה של המזוזה וכך גם בחלוקה הפנימית של אוהל מועד[8].

מעניין כי לקביעה זו השלכות נוספות הקשורות ביחס בין הכרובים לגובה המשכן, הן במשכן והן במקדש:

הגמרא בסוכה ה,ה: לומדת כי עובי הכפורת היה טפח[9] ועל כן גובה הארון עם הכפורת היה עשרה טפחים, ומכאן לומדת הגמרא את דין המשנה שמחיצות הסוכה צריכות להיות בגובה של עשרה טפחים לפחות.

אחר כך, הגמרא מביאה מקור אחר לדין המשנה שהסוכה צריכה להיות בגובה עשרה טפחים:

"מבית עולמים גמר דכתיב: 'והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלושים אמה קומתו', וכתיב 'קומת הכרוב האחד עשר באמה וכן הכרוב השני'. ותניא מה מצינו בבית עולמים כרובים בשליש הבית הן עומדין משכן נמי כרובים בשליש הבית הן עומדין. משכן כמה הוי? עשר אמות. דכתיב עשר אמות אורך הקרש. כמה הוי להו שיתין פושכי תלתיה כמה הוי עשרים פושכי דל עשרה דארון וכפורת פשו להו עשרה"            (שם).

הגמרא למדה מבית עולמים שהכרובים של שלמה עומדים בשליש הבית (גובהם עשר אמות, וגובה קדש הקדשים שלושים אמה), ומכאן היא רוצה ללמוד כי פרופורציה זו נכונה ותקפה גם במשכן בו הכרובים עומדים בשליש הבית.

על מנת שכרובי המשכן יעמדו בשליש גובה המשכן, הגמרא עושה כאן את החישוב המדוייק: גובה המשכן עשר אמות = שישים טפחים, ואם הכרובים עומדים בשליש הבית, גובה הכרובים כלה בגובה עשרים טפחים מקרקע המשכן. מאידך, מקרקע המשכן, גובה הארון והכפורת הוא עשרה טפחים, ועל כן נשארו לגובה הכרובים עשרה טפחים[10] .

הרב מרגליות, בספרו עלה יונה במאמר על בית המקדש והמשכן (עמ' שסה-שסז) מתייחס לגובה הכרובים ביחס לגובה המבנה הן במשכן והן במקדש. ואלו דבריו:

"שקלו וטרחו בגמרא למצאו מקורות, מנין לנו הדין הידוע שעד עשרה טפחים, כל שאינו פחות מזה, נקרא החלל בשם סוכה וגגו בשם סכך. ובמשך הסוגיא (סוכה ה:) רצו ללמדו מבית עולמים, מכרובים של שלמה שגובהם עשר אמות מתוך חללו של בית קדש הקדשים שכל גובהו שלושים אמה, ודורשים בבנין אב: מה מצינו בבית עולמים כרובים בשליש הבית הם עומדים, אף במשכן כרובים בשליש הבית הם עומדים, ומכיון שגובה המשכן עשר אמות שהן שישים טפחים, כרובים של משה הגיעו עד עשרים טפח, והרי גובה הארון והכפורת עשרה טפחים, נמצאו הכרובים סככו על חלל של עשרה.

אמנם אין מסקנת התלמוד אלא שמהלכה למשה מסיני שיעור של עשרה טפחים הוא שיעור של סוכה כמו שכל השיעורים הלכה למשה מסיני הם, שאין הראיה מהכרובים ראיה לכל הדעות, שכן יש תנאים הסוברים שלא היה גובה הארון והכפורת מגיע עד עשרה טפחים, אבל למי שסובר שזה הוא גובה של ארון עומדת וקיימת הראיה. ופלא ותימה, מנין לתלמוד מה מצינו זה מכרובים של שלמה לכרובים של משה, האם דומים אלו לאלו? הרי הרבה פירכות יש לשאול נגד מה מצינו זה: הכרובים של שלמה על הארץ עמדו וכרובים של משה מקשה יצאו מן הכפורת. כרובים של שלמה מתקנת נביאים ואלו של משה מצות התורה. וכי דברי תורה מדברי קבלה באנו ללמוד?

ונראה הדבר, שכאן גילו לנו חכמינו את סודם של כרובי שלמה. הם היטיבו לדעת וברור לליבם והנחת דבריהם, שלא היה טעם לכרובים אלו של שלמה אלא דוקא יחס גובהם לגבי גובה הבית, ורק מכיון שבבנין בית עולמים נשתנה גובהו של קודש הוצרך שלמה המלך לחדש כרובים, עד שאנו, שנשכח ממנו גובהם של כרובי משה, רשאים לדון עליהם – למפרע מגובהם של כרובי שלמה לזה של כרובי משה.

נסביר הדבר. הכרובים של משה, שתי תכונות היו להם. מתוך הכפורת יצאו עד גובה מסוים – כפי שנתברר עד שלישי הבית – התרוממו. בנה שלמה המלך את בית עולמים בגובה מהודר ומפואר, וראה שמעתה הכרובים של משה כמעט נעלמים בבניין נשגב זה. ומה שחשוב יותר, הרי אין דבר בבנין המשכן מה שאינו מרמז דברים נשגבים ונעלמים (ומיד נראה שדבר גדול טמון בחובו של שיעור זה: שליש). ידע שלמה שעל ארונו של משה אין להוסיף (וע"י שמו"ר פ"ח ששלמה עשה ארון גבוה י' אמות – ולכן לא יכול להכניסו בשער ואף זה מתאים לדעתי שעשה ארון כדי שיגיע עד אותו יחס כמו באוהל מועד, ופי' עשה אמור עם הכרובים שעליו). ואלוהי זהב היה מכניס לבית המקדש אילו היה מוסיף שניים על כפורת הארון עצמו. העמיד הוא את שני כרובים נוספים בקדש הקדשים. אלו הראשונים מתוך הארון התרוממו, אך עד גובהו של שליש הבית לא הגיעו. אלו השניים עד גובה זה הגיעו אך מן הכפורת לא יצאו. ואילולא ארבעתם יחד, לא היה המקדש דומה למשכן. אך ורק כשארבעתם יחד בנה מקדש כעין משכן. וכעת נשלם הבנין: כרובי משה התרוממו כמו במשכן עד שליש הגובה של עשר אמות ששם כעין גג פורשים כרובי הענק את כנפיהם, וכרובי ענק אלו כשליש כל גובה הבית עמדו כעין כרובים של משה (ומפני שזה ברור היה לתלמוד יכול היה ללמוד אלו מאלו). ונתברר טעמו של שלמה ומדרשו מתוך התורה, וגם דברי התלמוד נתקיימו. (ועי' גם ב"ב צט ע"א שנתקשו המפרשים על שהגמרא שואלת מכרובים של משה על אלו של שלמה, ולפי הנ"ל ברור.)

אלא שיש להוסיף עוד דברים. כל מי שיודע פרק בטעמם העמוק של שיעורי תורה ושל שיעורי חז"ל מבין הוא את מהותו של שיעור שליש בכל מקום שימצאוהו. שליש הוא מיעוט, אך המיעוט הגדול ביותר שישנו ושלגביו עדיין רוב כנגדו. החלק השביעי, שתות, חומש, רבע - מיעוטים הם אך יש מיעוטים שלמעלה מהם בגודלם. החצי – כבר אינו מיעוטו של הדבר ואין לגביו רוב כנגדו. מהותו של שיעור שליש היא זה שאמרתי: נשאר השליש מיעוט של כל הדבר שהוא שלישו, אבל כבר הגיע עד גבול העליון של מיעוט שיש לגביו עוד רוב פי שניים.

לכן, למשל, הידור מצוה שיעורו עד שליש (ב"ק ט ע"ב). לא חייבוהו חכמים לעושה המצוה להדרה ביותר משליש, עד שיהיה הטפל – ההידור – עיקר והמצוה העיקרית מיעוט. אבל עד שליש חייבוהו שעד המיעוט הגדול ביותר יוסיף ההידור לעיקר המצוה. נויי ציציות שיהיה שיעור הגדיל כשליש ושני שלישי ענף (מנחות לט ע"א) על הגדיל להישאר מיעוט, אך הגדול ביותר. ועוד כהנה וכהנה.

ולכן ניתנה סברא להיאמר: בהשגת קדושה עליונה לא בן אדם ולא חיות וכרובים יכולים להשיג לעולם אלא מיעוט של כל הקדושה שישנה במרומי מרום. ולכן בקדש הקדשים, מקום עיקר השכינה בתחתונים, שקדושתה האמיתית בעליונים, נושאי השכינה בגדר מיעוט ישארו, ומי יעז ומי יהין להשיג קדושה יותר ממיעוט. אלא שככל כוחו של השואף לקדושה, להתרומם אליה ולהשיגה, יתרומם וישיג. כדוגמא וכמטרה יהיו לפני בני אדם הכרובים, שמיעוטו של קדש הקדשים הם בגובהם, אך המיעוט הגדול ביותר, והוא השליש. אם לא עד כדי כך יתרוממו הכרובים אינם מסוגלים להכין דירה לשכינה בעולם התחתון ואין השכינה יורדת למטה.

ראה שלמה שכרובי משה הגיעו עד שליש האוהל, עשה אף הוא – על פי נביא – מה שעשה. וטעמו ונימוקו עמו".

הנקודה הראשונה עליה עומד הרב מרגליות עולה מתוך עיון בגמרא בסוכה (ה.). לטענתו, שלמה מחדש את הכרובים החדשים העומדים על הקרקע מתוך רצון לשמור על היחס בין גובהם לגובה הבית.

מכיון שבבית עולמים נשתנה גובהו של הבית, אם היו שומרים שם רק את כרובי משה הם היו כמעט נעלמים בבנין גבוה כזה. לכן, גובהם של כרובי משה היה שליש מעשר אמות – גובה המשכן, וכרובי שלמה בגובה עשר אמות עומדים בשליש כל גובה הבית שהוא 30 אמה.

נקודה שניה מעניינת מאוד בדבריו מתייחסת למשמעות של גובה השליש בכלל:

שליש הוא מיעוט אך המיעוט הגדול ביותר שישנו ולגביו עדיין רוב כנגדו. לכן הידור מצוה שיעורו עד שליש, נויי ציציות שיהיה שיעור הגדיל כשליש ושני שלישי ענף. כך גם בעולם הקדושה, הן האדם והן הכרובים יכולים להשיג רק מיעוט של הקדושה העליונה, ולכן בקדש הקדשים, מקום עיקר השכינה בתחתונים נושאי השכינה יישארו בגדר מיעוט. מאידך, אם לא יתרוממו הכרובים עד גובה שליש, הם אינם מסוגלים להכין דירה לשכינה בעולם התחתון ואין השכינה יורדת למטה.

החידוש הנובע מחלוקה זאת הינו העובדה כי גם בהיכל ישנה עבודה של האדם. לאור זאת עלינו לחדד את ההבדלים בין העבודה הפנימית בהיכל לעבודה החיצונית במזבח העולה:

  • תחילה, ישנו הבדל בין עבודה המתבצעת בתוך מבנה סגור,  לעבודה המתבצעת בחצר במקום פתוח הנצפה על ידי אנשים מישראל שאינם כהנים.
  • אף על פי שגם העבודות הפנימיות וגם העבודה במזבח העולה היא עבודת תמיד הקבועה יום יום בבוקר ובין הערביים, עבודת הציבור, שאינה העבודה הקבועה היומיומית, משתנה בכמות הקורבנות ובאופיים במועדים השונים ושוני זה ניכר דוקא על גבי המזבח החיצון.
  • ישנם מעמדות מיוחדים שבהן אדם מישראל מגיע בקרבת המזבח, כך בהנפת סל הביכורים וכך על פי הירושלמי בסוכה בהקפת המזבח על ידי ארבעת המינים שכל ישראל שותפים בה[11].

לסיום נציין כי ניתן היה באופן עקרוני להציע חלוקה נוספת של המשכן בין קדש הקדשים, החדר המייצג את מקום מושבו של המלך בו אין הכלים משמשים לעבודה, לבין כל שאר המשכן - ההיכל והחצר, בהם הכלים הם כלי עבודה פנימיים וחיצניים.

סיכום

אם נבוא לסכם את סוגיית חלוקת מבנה המשכן ומשמעותה, ניתן לומר כך:

אפשרות אחת פשוטה היא לחלק את המבנה לשני חלקים: חלק המבנה המשכן עצמו וחלק החצר:

  • במבנה עובד הכהן הגדול, ובחצר עובדים הכהנים ההדיוטות.
  • המבנה סגור, החצר פתוחה.
  • המבנה מייצג את הנצחת מעמד הר סיני והשראת השכינה עליו, ואילו החצר מייצגת את כנסת ישראל והכהנים שלא עלו להר.

אפשרות אחרת לחלק את המבנה לשני חלקים הוא להפריד בין קדש הקדשים לבין כל שאר המבנה ההיכל והחצר:

  • קדש הקדשים הנו מקום מושבו של המלך בו לא מתבצעת עבודה ועל כן הכלים שבו מיועדים לבטא את עצם השראת השכינה ונוכחותה והשגחתה בעולם, ואילו כל שאר חלקי המשכן, ההיכל והחצר הינם מקומות של עבודה בהיכל פנימית יותר בחצר חיצונית יותר.

אפשרות שלישית היא לחלק את המבנה לשלושה חלקים: קדש הקדשים, הקדש והחצר:

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי, תש"ע

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

 

בית המדרש הווירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

על פי חלוקה זו, הקדש - ההיכל, ממצע בין קדש הקדשים - מקום מושב המלך, לבין המזבח החיצון - מקום עבודת האדם. על פי גישה זו, אנו מוצאים בקודש הינו מחד ישנה השראת שכינה ומאידך גיסא, האדם על ידי עבודתו הפנימית מאפשר את גילוי השראת השכינה במקום.

לגבי החלוקה הפנימית המדויקת בין הקדש לקדש הקדשים, על פי הפסוקים הפרכת היא המבדילה ביניהם.

ראינו שניתן להציע כי ישנו מרחב של שתי אמות ובו פער בין יריעות המשכן ליריעות האהל ושם נכנס משה רבנו, זהו גם מקום השראת שכינה וגם מקום בו ה' נועד עם האדם.

ראינו כי ניתן להציע כי ישנו מרחב מסוים בין הקדש לקדש-הקדשים הנוצר מבליטת הבדים בפרוכת ולמרחב זה קדושת ביניים בין הקדש לקדש הקדשים.

בנוסף, בשיעור על היחס בין הקדש לקדש הקדשים (שיעור מספר 10) ראינו את דברי הרב פישר בעקבות ר' חיים מבריסק, אשר הציע לחלק את ההיכל עצמו לשני חלקים:

  1. החלק של הכלים הפנימיים (עד למנורה ולשלחן) שייך לקדש הקדשים- למימד השראת השכינה.
  2. המחצית המזרחית של ההיכל הינה מרחב עבודה עצמאי.
 

[1]   ברור שבניגוד למקדשים פגאניים ולמקומות עבודה זרה, ולהבדיל מליון אלפי הבדלות, שם מעל מושב המלכות ישנו פסל המסמל את דמותו של האל ואילו כאן הכסא ריק. בהתבוננות במקדש כארמון מלכותו של הקב"ה ובביטויים של קביעה זו הרחבנו בשיעורנו מס' 8 בשנת תשס"ז.

[2]   בסוגיה זאת הרחבנו את הדיבור בשיעורנו בשנת תשס"ז שצויין לעיל.

[3]   חלוקה פנימית זו מבוארת לפרטיה במשנה במסכת כלים א,ח ואילך. ישנן חלוקות פנימיות יותר שלא ניכנס אליהן במסגרת זאת. בשיעורינו הקודמים טענתנו היתה כי על פי פשטי הפסוקים הכניסה לכל מבנה המשכן במדבר היתה רק של הכהן הגדול ולא של כהנים הדיוטות, בני אהרן. לדורות כאמור כהנים הדיוטות נכנסים אל הקדש ולכך אנו מתייחסים כאן.

[4] מעניין מאוד לראות כאן את המפגש בין קדושת הזמן המקום והנפש. הזמן המקודש ביותר- יום הכיפורים המקום המקודש ביותר- קדש הקדשים, והאדם המקודש ביותר - כהן גדול.

[5]   רבנו בחיי מוסיף את החלוקה המשולשת של המבנה ודורש אותה לעניינים רוחניים (שמות כ"ה, ט). לפי דעתו, חלוקה זאת היא כנגד המציאות הנחלקת לשלושה חלקים: עולם המלאכים, עולם הגלגלים ועולם השפלים.  וכן מצינו באדם: עולם הדיבור, עולם החיות ועולם הטבע.  וכנגדן באדם: הראש, הלב ומהטבור ולמטה.

[6]   אמנם, יש מקום לדון בעובדה שבקודש הקדשים עצמו ישנם שני כרובים והדבר צריך עיון גדול ואכמ"ל.

[7]   על נקודה זו עמד ידידי ורעי הרב יוני גרוסמן במאמר בעלון שבות 145 תמוז התשנ"ה "פורשי כנפיים למעלה איש אל אחיו".

[8]   מובן שיחס זה מתאים למבנה המשכן. אך בבית ראשון, כשנוסף אולם, לא ניתן להיעזר בחלוקת המהר"ל בין השליש המקודש ביחס לשאר המבנה.

[9]   הגמרא לומדת זאת לפי דעה אחת ממסגרת השולחן, ולפי דעה אחרת מפני הכרובים.

[10] יחס זה מאוד מעניין כשבוחנים את היחס בין ארון וכפורת מחד וכרובים מאידך גיסא שגובהם שווה לגמרי.

[11] באופן פשוט וקבוע, ייצוג עולם החי במקדש הינו דוקא ובעיקר במזבח החיצון, בחטאות ציבוריות פנימיות ישנה גם הכנסת דם אל ההיכל. העיקרון הקובע הוא ככל שהחטא שצריך לכפר עליו חמור יותר, פגיעתו במקדש פנימית יותר ועל כן נדרשת כניסה פנימית יותר כדי לתקנו- ברור שביום הכיפורים הכניסה הפנימית ביותר כיוון שיש לכפר על כל חטאי בני ישראל הפוגמים בהשראת השכינה באופן הפנימי ביותר.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)