דילוג לתוכן העיקרי

תצווה | תפקיד הכוהנים במשכן ההיוועדות ובמשכן העבודה

קובץ טקסט

 

א. תפקידם של הכהנים במשכן ההיוועדות

ב. חלק מבגדי הכהונה מרמז על תפקיד הכהנים במשכן העבודה

ג. ארבעת התמידים בעבודת המקדש לדורות

ד. שני ציוויים שונים על הקדשת הכהנים

ה. נספח: הכהנים – שלוחים שלנו או שלוחי שמים?

 

א. תפקידם של הכהנים במשכן ההיוועדות*

בעיוננו הקודם נוכחנו כי הציווי על עשיית המשכן, האמור בדיבור ארוך אחד, נחלק לשתי מחציות שאורכן דומה: פרשת תרומה, שבה באים הציוויים על עשיית המשכן וכליו – ה'חפצא', ופרשת תצוה, שבה באים הציוויים על הכשרת הכהנים – ה'גברא' – לעבודתם במשכן, באמצעות לבישתם את בגדי הכהונה (פרק כ"ח), ובהליך שיימשך שבעה ימים, ימי המילואים (פרק כ"ט).

ברם בעוד שפרשת תרומה אכן מתרכזת אך ורק בנושא הנידון בה, ואינה רומזת כלל לכך שבמשכן המדובר בה יפעלו כהנים, הרי שפרשת תצוה כוללת שתי פרשות מסורה – אחת בראשיתה ואחת בסיומה – העוסקות בשניים מכלי המשכן, והנראות כשייכות לפרשת תרומה. בראש פרשת תצוה (כ"ז, כ-כא) באים שני פסוקים שעניינם הוא המנורה ומצוַת הדלקת נר תמיד בה, ובסופה באים עשרה פסוקים (ל', א-י) שבהם מצוַת עשיית מזבח קטורת והקטרת קטורת תמיד עליו.

ובכן, האם שייכות שתי פרשות מסורה אלה לנושאה של פרשת תצוה, שהוא הכהנים האמורים לפעול במשכן?[1] הבה נבחן דבר זה:

כ"ז, כ     וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.

        כא   בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת

יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה'

                                חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

פרשה קצרה זו מעוררת שאלות אחדות. ראשית, כפי שכבר שאלנו, לאן יש לשייכה: האם לסיום הציווי על עשיית המשכן וכליו שבפרשת תרומה, שהרי היא עוסקת באחד מכלי המשכן (וכך סבר המחלק לפרקים, שכלל פסוקים אלו בסיום פרק כ"ז), או שמא לפתיחת הפרשה, העוסקת בכהנים ובבגדיהם (כחלוקת הסדרים הארצישראלית וכחלוקת הפרשות הבבלית)? שתי האפשרויות מעוררות קשיים.

שנית, מה מחדשת פרשה זו? הרי על תרומת שמן למאור נצטווה משה כבר בראש פרשת תרומה (כ"ה, ב: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה... (פסוק ו) שֶׁמֶן לַמָּאֹר..."); על מקומה של המנורה באוהל נצטווה משה כבר בפרשת עשיית הפרוכת (כ"ו, לה "וְשַׂמְתָּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה"); ועל הדלקת נרותיה נצטווה כבר בפרשת עשיית המנורה (כ"ה, לז "וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ").

החידוש שבפרשה זו הוא שכיוון שהדלקת המנורה אינה מעשה חד-פעמי, אלא יש להעלות בה 'נר תמיד', על כן אין די בתרומה החד-פעמית לשם עשיית המשכן, שעליה נצטווה משה בראש פרשת תרומה, אלא דרושה לקיחה מתמדת של שמן זית מאת בני ישראל לצורך עבודה זו.

מסיבה זו גם אין להסתפק בכך שמשה יעלה את הנרות במנורה בעת הקמת המשכן. יש צורך באחריות מתמדת להעלות את נר התמיד בכל ערב וערב, ואחריות זו מוטלת על אהרן ועל בניו. בכך מרחיבה פרשה זו ומבארת את מה שנרמז כבר בפרשת המנורה, בתחילת פרשת תרומה, כי המעלה את נרותיה אינו משה דווקא: "וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ"[2]. עתה, בראש פרשת תצוה, ברור שהמעלה והמאיר בתמידות הוא אהרן או אחד מבניו. כך הופך נר התמיד, שנועד ללוות את היוועדותו של ה' עם משה, לעבודה הנעשית במשכן "חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם". משנתברר תפקידם של אהרון ובניו במשכן, ממשיכה הפרשה ומְצוה על עשיית בגדי הכהונה ועל הכשרת הכהנים לתפקידם. ברור אפוא כי פרשת נר התמיד מהווה הקדמה להמשך פרשת תצוה.

 

בראש פרשת תצוה שומעים אנו אפוא לראשונה, כי לאהרן ולבניו יש תפקיד מיוחד לבצע עבודות מסוימות במשכן. כבר עתה מסתבר שלא רק נר התמיד הוא באחריותם, אלא אף לחם התמיד שעל השולחן (כ"ה, ל). אלא שהעבודה בהעלאת נר התמיד בכל ערב וערב תדירה יותר מהחלפת לחם התמיד (הנעשית רק אחת לשבוע, כמְצֻוֶּה בויקרא כ"ד, ח), ועל כן נבחרה דווקא היא להציג את תפקיד הכהנים במשכן.

לכשנגיע לחתימת הציווי על עשיית המשכן בסוף פרק כ"ט, ונלמד על הצורך בהעלאת עולת התמיד על מזבח הנחושת, נוכל להסיק שאף תפקיד זה מוטל על אהרן ועל בניו[3]. ואילו בנספח הראשון לציווי עשיית המשכן – בציווי על עשיית מזבח הקטורת ועל עבודתו – מפורש הדבר שאף עבודת התמיד הזו מוטלת על אהרן, והיא קשורה להטבת הנרות על ידו בבוקר ולהעלאתם על ידו בין הערביים:

ל', ז         וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים

בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה.

    ח         וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה

קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה' לְדֹרֹתֵיכֶם.

מסגרת זו של פרשת תצוה – נר התמיד בראשה וקטורת התמיד בחתימתה – יוצרת הגדרה ברורה של תפקיד הכהנים במשכן. הכהנים הם האחראים לארבע עבודות התמיד שבמשכן, ומן השתיים המפורשות יש ללמוד גם על השתיים שבהן לא נתפרש הדבר.

אמנם המשכן שהקים משה ראוי להיוועדות ה' עם משה כמות שהוא, אף כשאין בו עדיין כהנים ובטרם נתקדשו המשכן וכליו לעבודתם הקבועה (ראה בעיון לפרשת תרומה סוף סעיף ג). אולם היוועדות זו הרי אינה מעשה חד-פעמי, אלא היא עתידה לחזור פעמים רבות ובמשך זמן רב. ההיוועדות הזאת, שהיא אפשרית כל הזמן, צריכה להיות מלווה באוהל שכליו מוכנים תמיד לקבל את פניו של ה' הנועד עם משה.[4] את התפקיד הזה, לשמור על קביעותם של ארבעת התמידים במשכן, הטיל ה' על אהרן ועל בניו.

 

מעתה, לאחר שבראש פרשת תצוה נרמז, באמצעות פרשת נר התמיד, כי זהו תפקידם של הכהנים, ממשיך הציווי על משה לבאר כיצד יפעלו הכהנים במשכן ומהו הדבר שיהפוך אותם לכהנים: יש לעשות לאהרן ולבניו בגדי קודש "לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי" (כ"ח, א-ה). לאחר פירוט בגדי הקודש שיש לעשותם (פסוקים ו-מ), נאמר (פסוק מא): "וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ, וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם, וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי".

נמצא, שתפקידם של הכהנים בספר שמות קשור קשר אמיץ לתפקידו של המשכן בספר זה כמשכן ההיוועדות: בקיום עבודות התמיד המוטלות עליהם מתאפשרת ההיוועדות בין ה' למשה באוהל מועד בכל עת.

ב. חלק מבגדי הכהונה מרמז על תפקיד הכהנים במשכן העבודה

לכשנתבונן בעין פקוחה בציווי על עשיית בגדי הכהונה שבפרק כ"ח, לא נוכל שלא למצוא בו רמזים לכך שתפקידם של הכהנים רחב בהרבה משמירת התמידים במשכן ההיוועדות.

כבר בציווי על עשיית האפוד אנו נרמזים על כך:

כ"ח, ט   וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

         יב   וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל

                                וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן.

ושוב בציווי על עשיית חושן המשפט ועל האורים והתומים:

        כא   וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם...

        כט   וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ

                                בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ, לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד.

                       ל       וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים

                                וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה'

                                וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד.

תפקידם של הכהנים כמסייעיו של משה בשמירת המשכן כמקום מוכן להיוועדות ה' עמו, אין בו כדי לבאר את ההדגשה המשולשת הזו כי אהרן הוא מייצגם של בני ישראל לפני ה' במשכן על ידי כך שכתפיו ולבו מוקדשים לנשיאת שמותם לפני ה' לזיכרון.

במעשה הציץ ניתן ההסבר לרמזים אלו:

                      לו      וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַה'.

                     לח      וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים

                                אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם

                                וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד, לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'.

 

הציץ מלמד על כך שתפקידו של אהרן אינו קשור רק בעבודות התמידים שבמשכן ההיוועדות, אלא גם בקודשיהם של בני ישראל ובמתנותיהם המובאים למשכן והמוקרבים על ידו (או על ידי בניו), שהציץ שעל מצחו הוא המרצה אותם. כאן, נרמז לראשונה כבר בספר שמות תפקידם של הכהנים ותפקידו של המשכן בהֶקשר עבודת הקרבנות שעתידים בני ישראל להביא, כמתואר בספר ויקרא.[5]

בכך מתגלה אפוא למפרע הטעם לנשיאת אהרן את שמותם של בני ישראל על כתפיו ועל לבו לזיכרון לפני ה': אהרן הוא שְׁלוחם של ישראל בעבודתם את ה' באמצעות הבאת קרבנותיהם אל המשכן.[6]

בגדי הכהונה נועדו אפוא לא רק "לכבוד ולתפארת" למשרתי משכן ההיוועדות, אלא גם לשלוחיהם של ישראל במשכן העבודה, כבגדי שירות וייצוג של שולחיהם לשם ריצוי עבודתם במשכן.

הכהנים על בגדיהם מהווים אפוא חוליה מקשרת בין שני תפקידיו של המשכן: הם האחראים על עבודות התמיד שבו, כדי שיוכל לשמש כמשכן ההיוועדות עם משה, והם העושים בו את עבודת הקרבנות בשמם של בני ישראל כולם.

ג. ארבעת התמידים בעבודת המקדש לדורות

תפקידם הכפול הזה של הכהנים יוצר לכאורה הפרדה בין שני סוגי העבודות המוטלות עליהם, בין עבודות ארבעת התמידים לבין עבודתם כמקריבי קרבנותיהם של ישראל. ולא היא: עבודות התמיד, הקשורות בספרנו לתפקידו של המשכן כאוהל ההיוועדות של ה' עם משה, הן באמת גם קרבנות ציבור שמצוותם לדורות, כחלק מעבודת הכהנים השגרתית כשלוחיהם של ישראל.

שניות זו ביחס לאחת מעבודות התמיד הדגמנו בעיון לפרשת תצוה בסדרה השנייה. פרשת עולת התמיד מופיעה בציווי על עשיית המשכן (כ"ט, לח-מג), והיא חוזרת כמעט מילה במילה בפרשת המוספין שבספר במדבר (כ"ח, א-ח). בסעיף ג של אותו עיון ביארנו כי בספר שמות באה פרשת עולת התמיד כחלק ממצוַת עשיית המזבח, וכאחת מהעבודות המקיימות את משכן ההיוועדות שבו עוסק ספר זה. בספר במדבר, לעומת זאת, באה פרשה זו כחלק מפרשת קרבנות הציבור הקשורים בזמנים קבועים, שעליהם ממונים הכהנים.

אף הציווי על שתי עבודות תמיד נוספות מופיע מחוץ לספר שמות, בספר ויקרא. הציוויים על עבודת נר התמיד ועל עבודת לחם הפנים מופיעים בסמיכות בויקרא כ"ד, א-ט. פרשת נר התמיד (שם א-ד) חוזרת כמעט מילה במילה על זו שבראש פרשת תצוה, וחזרתה היא מעין החזרה על עולת התמיד: בספר שמות בא הציווי להורות לכהנים לדאוג לתפקודו של משכן ההיוועדות, ואילו בספר ויקרא הדלקת נר התמיד היא חלק מעבודתם היומיומית של הכהנים כמקריבי קרבנות הציבור.

חזרת מצוַת לחם הפנים אינה מעוררת קושי, אף בלא הטעם שאנו נותנים לחזרות על ציווי עבודות התמיד בספרים ויקרא-במדבר: בספר ויקרא נאמרים פרטיה של מצווה זו שלא ניתנו בספר שמות. אולם נראה שהפרט האופייני לספר ויקרא בפרשה זו הוא האמור בפסוק ט: "וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכַלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ... חָק עוֹלָם". זהו הפרט המאפיין את לחם הפנים כקרבן ציבור, שמקום הדיון אודותיו הוא ספר ויקרא.

רק מצוַת קטורת התמיד אינה חוזרת בספר ויקרא או בספר במדבר. אולם בספר ויקרא באה מצוַת הקטורת המוטלת על הכהן הגדול ביום הכיפורים (ט"ז, יב-יג) ואפשר שיש לראות אף בכך מעין חזרה על מצוַת הקטורת של ספר שמות בספר ויקרא.

 

מה טעמן של ארבע עבודות התמיד הללו מחוץ לספר שמות, במסגרת עבודתם השגרתית של הכהנים כמקריבי קרבנותיהם של ישראל? והרי כמצוות לדורות אין ארבעת התמידים הללו מלווים עוד את התוועדות ה' עם משה (שנסתיימה עם השלמת נתינתה של התורה לישראל)![7]

אפשר, שאף במצוותן לדורות נותר בהן מעין טעמן הראשון: ה' אמנם אינו מתוועד עם עַמו במקדש כשם שהתוועד עם משה, אבל הוא נוכח בו תדיר, ועבודות התמיד הללו מכבדות את נוכחותו המתמדת הזו במקדש.[8]

ד. שני ציוויים שונים על הקדשת הכהנים

בארבעה מקומות בספר שמות בא ציווי על הקדשת הכהנים לעבודתם, ואלו הם:

1. כ"ח, א-ב ופסוק מא שם – במסגרתו של פרק כ"ח, המצווה על עשיית בגדי הכהונה.

2. כ"ט, א-לז – הציווי על שבעת ימי המילואים.

3. ל', ל – בתוך הציווי על עשיית שמן המשחה ועל השימוש שיש לעשות בו.

4. מ', יב-טו – במסגרת הציווי על משה להקים את המשכן.

מבין ארבעת המקומות הללו בולט הציווי בפרק כ"ט בייחודו, ולא רק בגלל אריכותו הרבה אלא גם מפני שיש בו תוספות נרחבות ומפורטות שאינן בכל שאר המקומות, כפי שנבאר. הציוויים האחרים בספרנו חוזרים זה על זה, ואם נתבונן במפורט שבהם, זה שבפרק מ', יתברר כי אלו הן הפעולות שיש לעשותן כדי לקדש את הכהנים: (א) להקריב את אהרן ואת בניו אל פתח אוהל מועד; (ב) לרחוץ אותם במים; (ג) להלבישם בבגדי הקודש; (ד) למשוח אותם בשמן המשחה.[9] התוצאה של כל המעשים הללו תהיה "וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְכִהֵן לִי" (פסוק יג). משמע אפוא שעל ידי פעולות אלה הופכים הכהנים להיות ראויים לתפקידם, ואין כל צורך בפעולות נוספות.

לא כך נראה בפרק כ"ט, שם מצויות שתי תוספות עקרוניות:

1. מערכת שלמה של קרבנות שיש להביאם לשם מילוי ידי הכהנים (י-כח).

2. פעולות הקידוש של הכהנים ושל המזבח צריכות לחזור על עצמן במשך שבעה ימים (לה-לז).

לכאורה פרק כ"ט מצווה על תהליך שונה לגמרי של קידוש הכהנים. אולם דבר זה אינו מדוייק: כל ההוראות הכלולות בציוויים האחרים שבספר שמות כלולות גם בפרק כ"ט, בפסוקים א-ט.[10] מהו אפוא פשרם של ההבדלים הללו שבין ההוראות השונות לקידוש הכהנים בספרנו?

לאור התפקיד הכפול של הכהנים במשכן התשובה נראית ברורה. ההוראות המיוחדות לספר שמות (להוציא את פרק כ"ט) נועדו לקדש את הכהנים לתפקידם במשכן ההיוועדות שעליו מְצַוֶּה ספר שמות. תפקיד זה אינו כולל את עבודת הקרבנות של בני ישראל. לשם קידושם לתפקידם, כמשרתי המשכן, הדואגים לקיום עבודות התמיד שבו, די בקידושם בפעם אחת, וגם אין צורך בהבאת קרבנות מיוחדים לשם מילוי ידיהם, שהרי תפקידם זה אינו כרוך בעבודת קרבנותיהם של ישראל.

פרק כ"ט, לעומת זאת, מְצַוֶּה על קידוש הכהנים לתפקידם כשלוחי ישראל בעבודת הקרבנות. זהו תפקיד שונה במהותו המחייב הליך שונה של קידושם – העברת תפקיד הכהונה ממשה אל אהרן ובניו במשך תקופת זמן של שבעה ימים ומתוך עשייתם של קרבנות שונים.

פרק כ"ט שייך בעצם לתפקידו של המשכן כמשכן העבודה ולתפקידם של הכהנים בו, שבהם עוסק ספר ויקרא, ושם אכן בא התיאור המפורט של קיום ההוראות שבפרק כ"ט (ויקרא ח'). השאלה היא אפוא, מדוע מופיע פרק זה בספרנו?

דבר זה נובע ממה שאמרנו בסוף הסעיף הקודם, כי הכהנים על בגדיהם משמשים בתפקיד כפול ובכך הם מהווים חוליה מקשרת בין תפקידו של המשכן כמשכן ההיוועדות לבין תפקידו כמשכן העבודה.

כשם שהציווי על עשיית בגדי הכהונה (בפרק כ"ח) כולל בתוכו אף אותם בגדים או חלקי בגדים שנתייחדו לתפקידם של הכהנים כמקריבי קרבנותיהם של ישראל (אבני האפוד, אבני החושן וציץ הזהב), כך הציווי על קידוש הכהנים שבהמשכו (בפרק כ"ט), בא אף הוא בצורתו השלמה, הכוללת את הכשרת הכהנים לכל תפקידיהם במשכן.

נמצא, אפוא, שאת הוראות הקידוש של הכהנים המיועדות לתפקידם המיוחד בספר שמות (הבאות בפרק כ"ח ובפרק מ') אין צורך לקיים בפני עצמן, משום שקיומן נכלל ממילא בקיום ההוראות של פרק כ"ט – קיום המתואר בויקרא ח', ו"יש בכלל מאתיים מנה".

ה. נספח: הכהנים – שלוחים שלנו או שלוחי שמים?

פעמים אחדות במהלך עיוננו אמרנו כי הכהנים במשכן העבודה הם שלוחיהם של ישראל במשכן, והם מקריבים בו קרבנות ציבור וקרבנות יחיד בשמם של ישראל. דבר זה בא לידי ביטוי בבגדי הכהן הגדול, כפי שראינו בסעיף ב לעיל: שמות בני ישראל מפותחים על שתי אבני השוהם – "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן" (כ"ח, יב); אף שתים עשרה אבני החושן הן "עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, כא) – "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (שם, כט); והביטוי הבהיר ביותר לכך הוא בתפקיד הציץ שנושא אהרן על מצחו: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם... לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'" (שם, לח). כך נראה גם מסדר העבודה של הכהן הגדול ביום הכיפורים, שבו נאמר (ויקרא ט"ז, כא): "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְּׁתֵי יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי, וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם..." וכך בפסוקים נוספים. אף במשנה במסכת יומא (פ"א מ"ה) מובא נוסח דברי זקני בית דין לכהן הגדול ערב יום הכיפורים: "אומרים לו: אישי כהן גדול, אנו שלוחי בית דין, ואתה שלוחנו ושליח בית דין. משביעין אנו עליך... שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך".

אלא שבשלושה מקומות בתלמוד באה לידי ביטוי תפיסה שונה של תפקיד הכהנים במקדש. במסכת נדרים לה ע"ב מתלבט התלמוד:

הני כהני – שלוחי דידן הוו, או שלוחי דשמיא? (תרגום: כהנים אלו – שלוחים שלנו הם, או שלוחי שמים?)

והגמרא מבארת שהתוצאה ההלכתית משאלה זו היא ביחס לאדם שכהן מסוים נדר שאותו אדם לא ייהנה ממנו: אם הכהנים הם שלוחים שלנו, אסור לאותו כהן להקריב את קרבנות אדם זה, שהרי הוא מודר הנאה ממנו. אך אם הכהנים הם שלוחי שמים – מותר. הגמרא מביאה ראיות שונות ודוחה אותן, ולבסוף נשארת ללא הכרעה.

אולם במסכת יומא יט ע"א, על המשנה שהבאנו לעיל, מביאה הגמרא מימרא זאת:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: הני כהני – שלוחי דרחמנא נינהו. דאי אמרת שלוחי דידן נינהו, מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ושלוחי דידן מצו עבדי?! (- תרגום לעברית: כהנים אלו – שלוחי ה' הם. שאם אומר אתה שהם שלוחים שלנו, האם יש דבר שאנו איננו יכולים לעשותו, ושלוחינו יכולים לעשותו?!)

הגמרא מקשה על רב הונא מדברי המשנה, ומתרצת שדברי זקני בית הדין "אתה שלוחנו ושליח בית דין" – לא לעניין הקרבת קרבנות נאמרו, אלא לעניין השבועה שבה משביעים אותו שלא ישנה ממה שאמרו לו, שבשבועה זו הוא נשבע על דעת הזקנים ועל דעת בית הדין.

המימרא של רב הונא בנו של רב יהושע מובאת גם במסכת קידושין כג ע"ב. שם הגמרא מעמידה כסתירה לדבריו את דינו של עבד כנעני, שאף שאינו יכול לקבל גט שחרור מאדונו (שהרי מה שקנה עבד קנה רבו), יכול הוא למנות שליח שיקבל את גִטו מיד רבו ולהשתחרר בכך. והגמרא מיישבת כי ישראל אינם שייכים בתורת קרבנות כלל, ועל כן אין הכהן יכול להיות שלוחם, אולם עבד שייך בגיטין, שהרי הוא יכול לקבל גִטו של חברו מיד רבו של חברו, ולפיכך הוא יכול למנות שליח שיקבל גִטו מיד רבו.[11]

ובכן, כיצד ניתן ליישב את מה שנראה כפשוטם של המקראות שהבאנו בראש סעיף זה, שהכהן הגדול הוא שלוחם של ישראל, עם מימרתו של רב הונא בריה דרב יהושע?

דברי רב הונא נאמרו על היחסים שבין הכהן לבין בעל הקרבן – ישראלי מסוים: יחסים אלו, לדעתו, אינם יכולים להיות יחסי שליחות, משום שהישראלי אינו יכול למנות את הכהן בתור שלוחו להקרבה, דבר שהוא עצמו מנוע מלעשותו. אולם אנו טוענים שהכהנים בכללם הם שלוחי עם ישראל בכללו: הם מקריבי הקרבנות בשמם של ישראל ולמענם, והכהן הגדול הוא המְרצה את קרבנותיהם של ישראל כולם בציץ שעל מצחו. כאן אין ניתן לטעון כי ישראל כעם אינם יכולים להקריב, שהרי הכהנים, אף הם מישראל הם, ואם כן עם ישראל ודאי שייך בתורת קרבנות, ועל כן הכהנים הם שלוחיו להקרבה. ניתן להמשיל את ישראל לגוף אחד, ואת הכהנים ליד של אותו גוף. ישנן פעולות שרק היד יכולה לעשותן, אך בעשותה כן תתייחס הפעולה לגוף כולו.[12]

 


* ראה הערת כוכבית בראש העיון הקודם. רובו של עיון זה לקוח מן העיון לפרשות ויקהל-פקודי בסדרה השנייה.

[1] מפני מיקומן של שתי פרשות אלו – בראש פרשת תצוה ובחתימתה – ניתן לטעון בקלות, כי הפרשה הפותחת שייכת עדיין לפרשת תרומה, ואילו הפרשה החותמת שייכת לסדרת הנספחים הבאים בראש פרשת כי תשא. כנגד האפשרות הזאת יש לטעון, כי פרשת תרומה שהחלה בציווי על עשיית הארון (לאחר עצם הציווי על הקמת משכן ולקיחת תרומה בעבור כך) מסתיימת בציווי על עשיית החצר, ומבנה הפרשה תואם היטב את מבנה המשכן (ראה עיונננו לפרשת תרומה בסדרה השנייה), ואילו שני הפסוקים העוסקים במנורה (כ"ז, כ-כא) אינם משתלבים כלל במבנה הברור של פרשת תרומה. לגבי פרשת מזבח הקטורת – בעיוננו לפרשת תצוה בסדרה הראשונה אכן ביארנו את הטעם להיותה הנספח הראשון בסדרת הנספחים לציווי הגדול על הקמת המשכן. אולם פרשה זו, אף שהיא באה לאחר חתימת הציווי הגדול, באה באותו דיבור אלוהי שבו נאמרו פרשות תרומה ותצוה.

[2] ראה בעיון לפרשת תרומה הערה 19.

[3] דבר זה אינו כתוב בפרשת עולת התמיד, שכן היא שייכת לפרשת מזבח הנחושת שבפרשת תרומה (כפי שהוכחנו בעיוננו לפרשת תצוה בסדרה השנייה), ובפרשת תרומה עדיין לא נזכר קיומם של כהנים במשכן כל עיקר.

[4] ראה בעיוננו לפרשת תרומה סעיף ג, שם הוסברו דברים אלו ביתר הרחבה.

[5] בכך יש כדי לבאר תופעה תמוהה: בראש פרק כ"ח (ב-ד) בא ציווי כללי על עשיית בגדי קודש "לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת". ברשימת בגדי אהרן שבפסוק ד מוזכרת המצנפת אך אין מוזכר הציץ, ואילו בציווי המפורט (פסוקים לו-לט) הציץ הוא העיקר. אפשר שטעם הדבר הוא שהציווי הכללי שבראש פרק כ"ח מתייחס לתפקידם של הכהנים המיוחד למשכן שבספר שמות, ותפקיד זה אינו מצריך ציץ. אולם הציווי המפורט על עשייתם של בגדי הכהונה כולל את כל הבגדים הנחוצים, כולל אבני האפוד, אבני החושן והציץ. אפשר לומר אפוא כי אהרן חבש 'שני כובעים' של כהונה, שאחד מהם - הציץ - נחוץ רק לצורך כהונתו ב'משכן העבודה'.

[6] הקשר בין הציץ לבין האפוד והחושן מתבאר בדברי רשב"ם בפירושו לפסוק לו: "על האפוד ועל החשן היו שמות בני ישראל, לזיכרון שכיפר הקב"ה על עוון הקודשים שיקדישו בני ישראל הכתובים למטה מן הציץ - באבני האפוד והחשן. [ועל הציץ נכתב] 'קֹדֶשׁ לַה' ' - כלומר הקב"ה מרצה עוון הקודשים". את הצירוף 'עוון הקודשים' מפרש רשב"ם שלא כחז"ל וכרש"י: "לפי פשוטו לא דיבר הכתוב בטומאת קדשים (- כלומר, העוון אינו הבאת הקדשים בטומאה) אלא כך פירושו: כל קרבנות שיביאו ישראל... לכפר עליהם, שיסייע הציץ עם הקרבן להזכירן לפני הקב"ה... להתכפר להם". העוון הוא אפוא זה שבגללו מביאים הבעלים את קרבנם, לכפר עליו.

[7] בעיוננו לפרשת תצוה בסדרה הראשונה, הערה 36, עסקנו בשאלה זו ביחס לקטורת, שביחס אליה השאלה קשה יותר מאשר ביחס לעבודות האחרות, מחמת הטעם המיוחד שלה שנידון באותו עיון.

[8] אמנם במה שנוגע לקטורת שמקטיר הכהן הגדול ביום הכיפורים, קטורת זו חוזרת לטעמה הראשון של הקטורת כמלווה את היוועדות ה' עם האדם – "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא ט"ז, ב).

[9] בפרק כ"ח חסר סעיף ב, ואילו בפרק ל' מפורשת רק המשיחה, בהתאמה לעניין הנידון שם.

[10] למעט ההוראה על משיחת בני אהרן, החסרה בפסוקים אלו, אך ראה פסוק כא.

[11] הרמב"ם, בהלכות נדרים פרק ו הלכה ה פוסק: "היה שמעון (- שראובן מודר ממנו הנאה) כהן, הרי זה מותר להקריב קרבנות ראובן), שהכהנים שלוחי שמים הן, ואינן שלוחי בעל הקרבן". אף שהגמרא בנדרים לא הכריעה את שאלתה, הרמב"ם פסק כך, משום המימרא של רב הונא בריה דרב יהושע המופיעה במסכת יומא ובמסכת קידושין (רדב"ז). הראשונים דנו בשאלה, מדוע לא הכריעה הגמרא בנדרים את ספקה מן המימרא של רב הונא, ותירצו שהגמרא חפשה משנה או ברייתא שממנה ניתן יהיה להכריע ולא רצתה להכריע מדברי אמורא.

[12] על פי דברינו, הייתה הגמרא במסכת יומא יכולה לתרץ כי דברי זקני בית דין לכהן הגדול אינם סותרים את מימרתו של רב הונא, שכן כוונתם שהכהן הגדול הוא שליח של עם ישראל כולו. אך הגמרא תירצה בדרך שלא תחייב אותה להיכנס לחילוק זה.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)