דילוג לתוכן העיקרי
פרשני המשנה -
שיעור 8

מאפיינים נוספים של פירוש הרמב"ם למשנה | 5

הרב ספי מרקוס
02.12.2015
קובץ טקסט

בשיעורים הקודמים עמדנו על מטרות פירושו של הרמב"ם למשנה, אלו המוצהרות ואלו שבאות לידי ביטוי בפועל. בשיעור זה נראה עוד מספר מאפיינים מעניינים וחשובים של פירוש הרמב"ם למשנה. בכך נסיים את העיון בדרכי הפרשנות של הרמב"ם, ובשני השיעורים הבאים נעסוק בהרחבה בסוגיה המרתקת של השינויים שערך הרמב"ם בכתביו בכלל ובפירוש המשנה בפרט, לאורך חייו.

א. המחשה

במספר רב של מקומות הרמב"ם נעזר באיורים על מנת להסביר את המשנה. הרמב"ם נוקט בדרך זו במגוון רב של מסכתות ונושאים: איורים של גידולים חקלאיים במסכת כלאים, איורים של סוכות ולולבים במסכת סוכה, וציורים של המקדש במסכת מידות. אמירה עקרונית באשר לחשיבות השימוש בהמחשות מופיעה בפירושו למסכת מידות (ד', ב). הרמב"ם מתאר שם במילים את הגובה והמידות של העזרות השונות (כהנים, נשים וישראל), והוא מסיים את דבריו כך:

אף על פי שכל מה שאמרנו ברור עם ההתבוננות, הריני מצייר אותו כדי שיובן בקלות, וגם כדי שיובן כיצד היתה הנחת ההיכל והעזרות בשפוע ההר.

הציור, על פי הרמב"ם, מקל על ההבנה ולכן הוא עושה בו שימוש.

אחת הדוגמאות המפורסמות לאיוריו של הרמב"ם היא ציור המנורה. במסכת מנחות פרק ג' כותב הרמב"ם בפירושו למשנה כך: "ראיתי לצייר כאן צורת המנורה בשלמותה...". ואכן, בפירוש המשנה שבש"ס דפוס וילנא ישנו ציור של המנורה.

עניין זה עורר פולמוס גדול. המנורה היא אולי הסמל היהודי הנפוץ ביותר, ולאורך הדורות העתיקו אותה יהודים על מטבעות, תכשיטים, רצפות, קירות בית כנסת ועוד. ברוב הציורים הללו מופיעה המנורה עם קנים מעוגלים: כך בבתי הכנסת העתיקים באלפא, ציפורי ויריחו, וכך מופיע גם בציור המנורה הידוע בשער טיטוס (יוצא דופן בולט הוא ציור בבית כנסת בעיר דורה שבסוריה [240 לספירה] בו הקנים ישרים). גם בציור המופיע בדפוס וילנא הקנים עגולים.

אולם, במהדורתו של הרב קאפח, הנסמכת על כתב ידו האישי של הרמב"ם (בשיעור הבא נעסוק בהרחבה בכתב יד זה ובמשמעותו), ישנו ציור של המנורה ובו קני המנורה הם באלכסון וישרים, ולא מעוגלים. בשנת תשמ"ב התייחס לנושא זה בהרחבה הרבי מילובביץ', וקבע, בין השאר על פי מהדורתו של הרב קאפח, כי הצורה המקובלת של קנים מעוגלים מקורה בטעות והצורה הנכונה היא קנים ישרים באלכסון.[1] הוא לא הסתפק בקביעה עקרונית, אלא פסק כי מכאן ואילך יש לצייר את המנורה רק בצורה זו והוסיף שאף את החנוכיות של חנוכה יש לבנות בצורה זו. כך אכן מוכרים לנו כיום החנוכיות הגדולות שאנשי חב"ד מציבים במקורות ציבוריים רבים במהלך חג חנוכה. אולם, רבנים וחוקרים שונים חולקים על כך, וטוענים שקשה להסתמך על הציור של הרמב"ם כפי שמופיע במהדורתו של הרב קאפח. ראשית, גם אם הרמב"ם אכן חשב שהקנים היו ישרים (וכפי שבאמת הבין בדעתו בנו רבי אברהם בפירושו לתורה לשמות כ"ה, לב) מקורות אחרים, הלכתיים, היסטוריים וארכיאולוגיים, מוכיחים אחרת. שנית, כלל לא ברור שזוהי דעתו של הרמב"ם, שהרי הוא עצמו כתב בהמשך פירושו למשנה שם:

כל זה כדי להקל על הציור, כיון שאין המטרה בציור זה שתדע ממנו תבנית הגביע בדקדוק כיון שכבר בארתי לך אותו, אלא הכוונה בו ידיעת מנין הגביעים והכפתורים והפרחים ומקומותם ושעורי מה שהיה בקנה המנורה שאין בו כלום, והמקומות שהיו בהם הכפתורים והפרחים, וכללותה היאך היתה, וזו צורת כל זה.

הרמב"ם מעיד על עצמו שהציור "אינו מדוקדק", דהיינו מדובר בתרשים סכמטי ולא בתרשים מדוייק, וגם הרב קאפח עצמו, למרות טענתו שהציור בשער טיטוס מזויף, מעיר שיש אי דיוקים רבים נוספים בציור של הרמב"ם.

בעניין זה מתנהל שנים רבות פולמוס בין אנשי חב"ד ובין הרב ישראל אריאל, ראש מכון המקדש. הרב אריאל כתב מספר מאמרים בנושא,[2] בהם הוא טוען בתוקף שהמנורה הייתה עגולה, כמקובל, וכך אכן בנויה המנורה של מכון המקדש.

ב. שימוש בכלים מדעיים

השכלתו הרחבה של הרמב"ם באה לידי בקטעים רבים בפירוש המשנה, כאשר הוא מסביר מושגים והלכות על פי המדע המקובל. יש לציין שנדמה שהרמב"ם מרחיב בהסברים אלו גם כאשר ניתן להבין את המשנה בלעדיהם, ומתקבל הרושם שהוא רואה ערך בהבנת המציאות המדעית כשלעצמה. ואכן, הרמב"ם רואה כמצווה וכחובה ללמוד מדעי הטבע אותם הוא מזהה עם 'מעשה בראשית' (עיינו פירושו למשנה חגיגה, ב', א; הלכות יסודי התורה, פרקים ג' - ד'). נציין למספר דוגמאות לכך.

1. עמוד השחר

המשנה במסכת ברכות פרק א' משנה א קובעת כלל:

כל מה שאמרו חכמים עד חצות - מצותן עד שיעלה עמוד השחר. הקטר חלבים ואברים - מצותן עד שיעלה עמוד השחר; וכל הנאכלין ליום אחד - מצותן עד שיעלה עמוד השחר. אם כן, למה אמרו חכמים "עד חצות"? כדי להרחיק אדם מן העבירה.

הרמב"ם בפירושו מסביר את המושג "עמוד השחר" ואגב כך אף מספק הסבר מדעי לתופעה:

ועמוד השחר, הוא עמוד האור הבוקע בבקר, והוא אור ייראה בפאת מזרח קודם עלות השמש כשעה וחומש מן השעות השוות, וסבתו קרבת שטח הקיף אור השמש לאדים הכבדים העולים מן הארץ תמיד שגבהם על פני האדמה חמשים ואחד מיל כמו שנתבאר בתורת המדעים.

ניתן לראות שהרמב"ם אינו מסתפק בהסבר המציאותי כיצד ניתן לזהות מהו עמוד השחר, אלא הוא ממשיך ומסביר מה גורם לתופעה, למרות שהסבר זה אינו נחוץ להבנת המשנה. ייחודיותו של הרמב"ם בעניין בולטת אם משווים את דבריו כאן לפרשנים אחרים על משנה זו, אשר חלקם כלל לא הסבירו מהו עמוד השחר (רע"ב ותוספות יו"ט) וחלקם (תפארת ישראל) הסתפקו בהסבר המציאותי מהו עמוד השחר וכיצד ניתן לזהותו.

2. "חמתה מרובה מצלתה"

המשנה בסוכה פרק א' משנה א קובעת שסוכה שחמתה מרובה מצלתה פסולה. הגמרא קובעת שאם השטח המוצל ("צלתה") והשטח החשוף לשמש ("חמתה") שווים הסוכה כשרה, אם מודדים את הצל ברצפת הסוכה. הרמב"ם בפירושו מביא את הדברים, ומוסיף הסבר מדעי לתופעה:

ואמרו ושחמתה מרובה מצלתה פסולה, שמשמע שאם היתה חמתה וצלתה שוין שהיא כשרה, אינו אלא כשרואין כן בארץ. שאם ראינו שעור השמש בארץ כשעור המקום שהסכך מיצל עליו ואין בו שמש הרי זו כשרה, מפני שהחור שבסכך שהשמש נכנס בו פחות מן המסוכך כמו שמתבאר במופת במדע "אלמנאט'ר", שהשמש אם נכנסה דרך חור יהיה זהרורה בארץ גדול יותר מאותו החור בהחלט.

הרמב"ם מסביר שהשטח המואר באור השמש ברצפת הסוכה גדול משטח החור בסכך דרכו האור נכנס, דהיינו בסכך הסוכה השטח המוצל גדול מן השטח החשוף ולכן הסוכה כשרה. למרות שהעניין מוזכר במסכת סוכה דף כב:, הרמב"ם מפנה לספרות מדעית המסבירה את התופעה.

3. הגדרת "פצוע דכא וכרות שפכה"

התורה מצווה "לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'" (דברים כ"ג, ב). המשנה ביבמות ח', ב מגדירה מושגים אלו:

איזהו פצוע דכא? כל שנפצעו הביצים שלו ואפילו אחת מהן. וכרות שפכה? כל שנכרת הגיד. ואם נשתייר מהעטרה אפילו כחוט השערה - כשר.

המשנה נותנת סימנים שונים, אולם הרמב"ם בפירושו למשנה לא הסתפק בכך:

ממה שאתה צריך לדעת שאם נפצע הגיד או חוטי בצים, או נכרתו הביצים, או נקב הגיד, או נקבו הביצים, כללו של דבר כל מכה שתארע באיברי הזרע ממה שיחייב מדע הטבע שאינו מזריע מחמת כך, הרי הוא פסול.

הרמב"ם נותן מספר דוגמאות אולם מסיים באמירה שלמעשה מה שקובע את ההגדרה היא בחינה מדעית ולא הסימנים כשלעצמם: אם על פי המדע האדם אינו יכול להזריע - הוא פסול לבוא בקהל. גם בספר המצוות (לא תעשה ש"ס) הרמב"ם קובע שהדברים תלויים בשאלה המעשית האם ניתן להוליד או לא:

והמצוה הש"ס היא שהזהיר מי שנפסדו ממנו כלי המשגל עד שאי אפשר לו להוליד שלא לבא על בת ישראל...[3]

בדוגמה זו הרמב"ם קובע את גדרי ההלכה לאור מדע הרפואה.

ג. הסברים לעריכת המשנה

הרמב"ם מאריך בהקדמתו למשנה להסביר את סדר המסכתות בכל אחת מששת סדרי המשנה. הרמב"ם עסק בשאלה זו גם בגוף הפירוש, והוא הסביר במקומות שונים את הסיבה שמשנה כזו או אחרת נשנתה דווקא במקום זה. נבחן מספר דוגמאות לכך.

1. דברים האסורים סמוך למנחה

המשנה הראשונה במסכת שבת פותחת בדינים הקשורים לאיסור הוצאה מרשות לרשות. אולם, המשנה השנייה במסכת עוסקת בנושא אחר לחלוטין:

לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל; לא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין, ואם התחילו - אין מפסיקים. מפסיקים לקרות קריאת שמע, ואין מפסיקין לתפלה.

מיקומה של משנה זו, שאינה נוגעת כלל לענייני שבת, דורש הסבר. הרמב"ם מאריך להסביר את הדינים השונים במשנה ולבסוף מתייחס למיקומה של משנה זו:

אבל למה הובאה משנה זו כאן ואין בה כלום מענין שבת, הוא לשתי סבות: האחת שהיא מכלל שמונה עשר דבר שהושוו בו ביום כמו שנבאר לקמן. ושנית לפי שהם גדר וסיג כמו לא יצא החייט במחטו שהוא מעניני שבת, וכיון שהוא צריך לומר לא יצא החייט במחטו שהוא מענין שבת הזכיר כל הדומה לזה מן הגזרות. אבל למה הקדים את אלו על לא יצא החייט אפשר שכך היה סדר הגזרות באותו היום.

הרמב"ם מספק שתי הסברים: הסבר אחד הוא שמשנה ד באותו הפרק עוברת לעסוק בשמונה עשר דברים שגזרו בעליית חנניה בן חזקיהו בן גוריון ודין זה הוא חלק מאותם דינים. הסבר שני הוא שהמשנה הזו ("לא ישב אדם...סמוך למנחה...") מזכירה בתכנה את המשנה הבאה לאחר מכן, "לא יצא חייט במחטו סמוך לחשכה", וכדרך אגב הביא רבי גם משנה זו "הדומה לזה מן הגזרות".

2. ידיעות הטומאה

המשנה בראשית מסכת שבועות מונה רשימה של דינים אשר המשותף להם הוא "שתים שהן ארבע", דהיינו יש להם שני דינים הכתובים במפורש ושני דינים שנלמדים על ידי חז"ל:

שבועות - שתים שהן ארבע; ידיעות הטומאה - שתים שהן ארבע; יציאות השבת - שתים שהן ארבע; מראות נגעים - שנים שהם ארבעה.

ב'ידיעות הטומאה' מתכוונת המשנה לחיוב קרבן חטאת למי שנכנס אל הקודש בטומאה או אכל קודשים בטומאה. המשניות הבאות במסכת שבועות פותחות בהסבר מדוקדק של 'ידיעות הטומאה' וכיצד הגענו ל'שתים שהן ארבע', אך שאר התחומים שנשנו במשנה, שבת ומראות נגעים, לא זכו לפירוט והסבר במסכת שבועות. הרמב"ם בפירושו מתייחס לכך:

החל בביאור ידיעות הטומאה תחלה, כדי לגמור הדבור בדבר שאינו מענין המסכתא, ויחזור לענין המסכתא והיא שבועות. אבל שבת ונגעים כבר ייחד לכל אחת מהם מסכתא נפרדת.

 הרמב"ם מסביר שמצד אחד רבי פתח את מסכת שבועות, לאחר משנה א, עם דיני ידיעות הטומאה על מנת 'לנקות שולחן' ולחזור לאחר מכן לעסוק בעניין המרכזי, דיני שבועות. אולם, הוא ממשיך ומסביר שהסיבה שרק בענייני טומאה המשנה האריכה קשורה בכך ששאר הנושאים שנשנו במשנה כבר זכו להרחבה במשניות אחרות, במסכת שבת ונגעים.

 

 

 

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יוסף מרקוס, תשע"ו

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

*

 

 

 

[2]    "קני מנורת המקדש - ישרים או מעוגלים?" בתוך ''באורך נראה אור'' - מאמרים לזכר סגן דני כהן הי"ד, ירושלים תשס"ד http://www.daat.ac.il/daat/vl/DanyHanuka/DanyHanu)(ka07.pdf; מנורת זהב טהור, הוצאת מכון המקדש, ירושלים תשס"ח.

[3]   אולם, בהלכות איסורי ביאה ט"ז, ג הרמב"ם מביא את פרטי הדינים כפי שמופיעים במשנה ובגמרא ללא הזכרת מדעי הטבע או הכלל של ההזרעה:

ואי זהו פצוע דכא? כל שנפצעו הביצים שלו, וכרות שפכה כל שנכרת הגיד שלו. ובשלשה איברין אפשר שיפסל הזכר: בגיד ובביצים ובשבילין שבהן תתבשל שכבת זרע והן הנקראין חוטי ביצים. וכיון שנפצע אחד מג' איברין אלו או נדך הרי זה פסול.

האחרונים (ראו שו"ת חתם סופר, אבן העזר, חלק א', סימן י"ז; הרב רבינוביץ, הערכה מדעית כיסוד לפסיקת הלכה, תחומין ח', עמוד 435 ואילך) דנו האם הרמב"ם חזר בו: מצד אחד, כאמור, בדברים שציטטנו הוא לא מזכיר את התנאי של ההזרעה; מצד שני, בכותרות להלכות איסורי ביאה הוא כותב שהלאו הוא "שלא יבא סריס בקהל" בשינוי מלשון הכתוב "פצוע דכא וכרות שפכה", וההגדרה של סריס היא רפואית (הרב רבינוביץ, שם). הרב פיינשטיין (אגרות משה חלק ב', אבן העזר סימן ג') מניח שדברי הרמב"ם בפירוש המשנה נפסקו להלכה, ולדעתו הקריטריון הקובע הוא השאלה המציאותית-מדעית האם הגבר יכול להוליד או לא (הוא התייחס לעובדה שגברים יכולים להוליד למרות שהם נכללים בסימני המשנה, והוא מסביר כי 'השתנו הטבעים' מימי חז"ל, דהיינו בימי המשנה אנשים שכאלו לא יכלו להוליד ובימינו כן).  

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)