מאי חזית דדמא דידיה סומק טפי

'מאי חזית'

"ייהרג ואל יעבור"

הגמרא במסכת סנהדרין (עד.) קובעת שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה. לכן, אם גוי מאיים על יהודי שיהרוג אותו אם לא יעבור עברה, על היהודי לעבור על העברה ולא להיהרג (בתנאים רגילים):

"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, נימנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה - אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג - יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים".

להלכה זו שלושה חריגים, והם שלוש העברות החמורות - עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות; לגבי העברות האלה דין פיקוח נפש אינו תקף, והאדם מצֻוֶּה למסור את נפשו ולא לעבור עליהן. הגמרא מוצאת מקור לדין זה - דין "ייהרג ואל יעבור" - ביחס לרציחה, ובהיקש מרציחה גם לגילוי עריות:

"גילוי עריות ושפיכות דמים - כדרבי; דתניא, רבי אומר: 'כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה' (דברים כ"ב, כו)... מקיש נערה המאורסה לרוצח, מה רוצח - יהרג ואל יעבור, אף נערה המאורסה - תהרג ואל תעבור.

רוצח גופיה מנא לן? - סברא הוא; דההוא דאתא לקמיה דרבה, ואמר ליה: אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא, ואי לא - קטלינא לך. אמר ליה: לקטלוך ולא תיקטול; מי יימר דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי!".

אם אדם מאיים על אדם אחר ודורש ממנו להרוג מישהו שלישי, מאליו מובן כי אל לו למאוים להציל את חייו במחיר נטילת חיי אדם אחר. הגמרא מנסחת את ההלכה בלשון הזו: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי!" (= מה ראית, שהדם שלך אדום יותר? שמא דמו של אותו אדם אדום יותר!). מאחר שאי אפשר לשפוט דמו של מי אדום יותר - נאלץ האדם למות ולא ליטול חייו של אדם אחר. הגמרא מציינת שאין צורך בפסוק ללמוד ממנו על דין זה; ההסבר ההגיוני שניתן לדין מספק בהחלט - "סברא הוא".

שתי הבנות ב'מאי חזית'

ר' חיים מבריסק, בחידושיו על הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"א), מציע שתי דרכים שונות להבין בהן את ההיגיון של דין 'מאי חזית'. אפשר לומר, שכוונת הגמרא היא שכיוון שאין להשוות או להעריך את חייו של כל פרט ופרט, מוטב להישאר בלתי-פעיל ולא לקפח את חייו של מישהו אחר - שייתכן שחייו בעלי ערך רב יותר מחייך:

"דכיון דשתי הנפשות שקולות הן, על כורחך צריך להיות שב ואל תעשה".

עקרונית, אילו הייתה דרך להעריך את שווי החיים של אדם זה ואחר, ואילו ניתן היה לדעת בבירור כי ערך חייו של פלוני גבוה יותר, היה מותר - אולי אף הייתה חובה - להרוג, כדי להציל את החיים שהם יותר שווי ערך. היות שאי אפשר לבצע הערכה זו, אסור לאדם להרוג כדי להציל את חייו.

הסבר חלופי יכול להיות שדין 'מאי חזית' מלמד כי דיני פיקוח נפש אינם חלים ביחס לעברת הרציחה:

"דכיון דשקולין הן, ממילא אינה נדחית [עברת הרציחה] מפני פיקוח נפש... כיון דלא חלה דין דחייה בהרציחה".

למרות שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה, הוא אינו דוחה את איסור 'לא תרצח'. דבר זה יכול להיות מבוסס על חומרת עברת הרציחה (המקבילה בחומרתה לעבודה זרה). אך הסבר זה נתקל בקושי לשוני - כיצד הוא מתיישב עם לשון הגמרא "מאי חזית..."? אם פיקוח נפש אינו חל כלפי איסור רציחה, מדוע נצרכה הגמרא להסבר סברתי מעין זה? הגמרא צריכה הייתה לנקוט בלשון תכליתית יותר!

מצד שני, אפשר לומר שהסיבה שפיקוח נפש אינו דוחה את איסור הרציחה, אינה בשל חומרת עברת הרציחה, אלא בגלל אובדן החיים הכרוך במצב זה. בדרך כלל, עדיפותו של דין פיקוח נפש על שאר המצוות נובעת מהרצון להעדיף את החיים (ואיתם האפשרות לקיים את המצוות בעתיד), גם במחיר של עברה על איסור אחד. אולם במקרים בהם העברה עצמה כרוכה באיבוד חיים, אין מקום להחיל את דיני פיקוח נפש; בכל מקרה אדם אחד יאבד את חייו. נקודה זו מנוסחת היטב בפירוש רש"י לסוגיה בסנהדרין (ד"ה סברא):

"דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום 'וחי בהם' - משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל, והכא גבי רוצח - כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה, למה יהא מותר לעבור? מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו? הלכך דבר המקום לא ניתן לדחות".

השלכות לחקירה

לגישות שונות הללו להסבר דין 'מאי חזית' ניתן להציע נפקא מינה מעניינת. האם דין 'ייהרג ואל יעבור' חל גם לגבי עברות המבוצעות באופן סביל (פסיבי)? הריב"ם, מבעלי התוספות (סנהדרין עד: ד"ה והא אסתר; מובא גם בכתובות ג: ד"ה ולדרוש), סבור כי אם האישה יכולה לשמור על סבילות מוחלטת, היא אינה חייבת למסור את נפשה כדי להימנע מגילוי עריות:

"אבל הנערה עצמה, שהיא קרקע עולם - אין חייבת למסור עצמה".

היות שדין 'ייהרג ואל יעבור' בגילוי עריות נלמד מסברת 'מאי חזית' באיסור רציחה, דין זה אינו כולל מעורבות סבילה. הדין אוסר עליי לרצוח בפועל, שכן דמו של הנרצח יכול להיות אדום יותר מדמי. אך לפי אותו היגיון, אם מדובר במעשה שנעשה באופן סביל לחלוטין (למשל, אני מניח לעצמי להיזרק על גבי מישהו אחר, והחבטה תגרום למותו), אינני חייב לעצור, שכן דמי שלי יכול להיות אדום יותר מדם הנרצח:

"דהא מרוצח ילפינן, ורוצח גופיה - כי מיחייב למסור עצמו, הני מילי קודם שיהרוג בידים; אבל היכא דלא עביד מעשה, כגון שמשליכין אותו על התינוק ומתמעך, מסתברא שאין חייב למסור עצמו, דמצי אמר: אדרבה, מאי חזית דדמא דחבראי סומקי טפי? דילמא דמא דידי סומק טפי! כיון דלא עביד מעשה".

חוסר האפשרות להבחין דמו של מי אדום יותר גורם לשיתוק, ומונע מהמאוים לקבל כל החלטה פעילה שהיא. אם הרצח יתבצע בלי מעורבות פעילה שלי, ההיגיון של 'מאי חזית' נעלם ודין 'ייהרג ואל יעבור' לא יחול יותר.

לעומת זאת, לפי ההבנה השנייה ב'מאי חזית', דיני פיקוח נפש הדוחה את כל התורה כלל אינם חלים לגבי איסור רציחה, ואין חשיבות לשאלה באיזה אופן נעשה מעשה הרציחה. ממילא, אדם לא יהיה רשאי לגרום רציחה באופן סביל על מנת להציל את חייו (וכך יהיה גם בשתי העברות החמורות הנוספות). ר' חיים (שם) מסביר את מחלוקת הריב"ם (המתיר גילוי עריות סביל תחת איום מוות) והרמב"ם (שאיננו מתיר זאת) כמחלוקת בהבנת הסברה של 'מאי חזית'.

שאלה נוספת עוסקת במקרה בו שתי נפשות נתונות בסכנת מוות, שתוסר רק במות אחת משתיהן. האם מותר לאדם להרוג אדם אחר כדי למנוע את מותם של שני אנשים? אם דיני פיקוח נפש אינם חלים במקרים של רציחה (היינו, אסור לרצוח כדי להציל חיים), אז גם לצורך הצלת שתי נפשות אסור יהיה לרצוח. מנגד, אפשר לומר כי דמם של שני בני אדם אכן 'אדום' יותר מדמו של אדם אחד, ועל כן יש להתיר נטילת חייו של אדם אחד כדי להציל את השניים. יש המצטטים את דעת המאירי כמקור לכך שמותר להציל חיי שניים במחיר חייו של אדם אחד - גישה המתירה בבירור, בתנאים מסוימים, להפעיל את כללי פיקוח נפש גם בסביבתו של איסור רציחה.