דילוג לתוכן העיקרי
גמרא סוכה -
שיעור 14

סוכה | דף ל | אוונכרי

סוגיית אוונכרי כוללת כמה וכמה יסודות משמעותיים בדיני גנבה וגזלה, שמקומם הטבעי הוא בפרקים האחרונים של מסכת בבא קמא: ייאוש, שינוי מעשה, שינוי שם ושינוי רשות, וכן דין קרקע ומצהב"ע, שבהם כבר נגענו בשיעורים הקודמים. מטבע הדברים, נושאים אלו לא נוכל להקיף כראוי במסגרת שיעור שבועי במסכת סוכה, אך ננסה לעמוד על חלקם, ולשם כך יש להתייחס תחילה ליסוד דיני הקניין וחובת ההשבה בגזלן.

שתי תפיסות ביחס לגזלה ולחובת השבה

כידוע, התורה ציוותה על הגזלן: "והשיב את הגזלה אשר גזל" (ויקרא ה', כג). לכאורה, העובדה שהגזלן אינו קונה את החפץ אינה תוצאה של מצווה זו, אלא נובעת מסברה פשוטה: לא הייתה דעת מקנה, ואין שום סיבה שהוא יקנה את החפץ. לא נתפלא אפוא לגלות שלדעת הרמב"ם[1] אין מצוות עשה בהשבת גנבה, ועם זאת ברור שהגנב לא קנה את החפץ, שהרי אין כל תשתית לקניין.

ואולם, למרבה ההפתעה, קיימת גם שיטה שונה, ולפיה הגזלה כשלעצמה אמורה הייתה להקנות את החפץ לגזלן, ורק התערבותה של התורה, בהטילה את חובת ההשבה, מנעה זכייה זו. אחד הביטויים המובהקים לסברה זו היא דעת רב בסוגיה בסנהדרין עב.. בגמרא שם נידון מצב של גנב הבא במחתרת, שהתורה התירה את דמיו, וממילא חל בשעת הגנבה דין קים ליה בדרבה מיניה (קלב"מ), המונע מן הגנבה להחיל עליו חיובים משפטיים שונים. בהקשר זה מחדש רב חידוש עצום - שגם אם החפץ עודנו ביד הגנב, אין עליו חובה להשיבו:

אמר רב: הבא במחתרת ונטל כלים ויצא - פטור. מאי טעמא? בדמים קננהו. אמר רבא: מסתברא מילתיה דרב בששיבר, דליתנהו, אבל נטל - לא. והא-להים! אמר רב אפילו נטל. דהא יש לו דמים ונאנסו - חייב, אלמא ברשותיה קיימי [רש"י: אלמא לא אמרינן פקדון הוו גביה ואבדו לבעלים, אלא אמרינן: ברשותו הן ואבדו לו], הכא נמי ברשותיה קיימי [רש"י: אף על פי דאיתנהו אמרינן: לאו פקדון נינהו, אלא ברשותו ובאחריותו קיימי, וכי גבו להו בי דינא מיניה יש כאן תשלומין עם חיוב מיתה, כאילו גובין משאר נכסים].

לדין קלב"מ אין יכולת ליצור קניין חדש, אלא רק לפטור מקבלת חיובים; אף על פי כן סובר רב שבכוחו לזכות את הגזלן בחפץ, מפני שמה שמונע מהגזלה לקנות את החפץ בדרך כלל הוא חובת ההשבה, וכשחל דין קלב"מ, הפוטר מחובת ההשבה - ממילא קנוי החפץ לגזלן. רב מוכיח יסוד זה מחיוב האונסין החל על הגזלן במצב הרגיל; חיוב זה מעיד כי אין מדובר באחריות של הגזלן על החפץ, אלא תאורטית הוא קנה אותו, ורק מחויב בהשבתו (וחובה זו מעכבת את חלות הקניין) - וממילא די בסילוק חובת השבה זו לקנות את החפץ.

ומה בדבר הצורך בדעת מקנה? ייתכן שמעשה מציאותי של השתלטות על החפץ יוצר מציאות של בעלות שהתורה מכירה בה. אמנם סברה זו אינה פשוטה, ולהלן נציע אחרת.

הלכה לא נפסקה כרב, אלא כדעת רבא החולק. מנימוקו של רבא משתמע שהוא דוחה את הסברה ברמה העקרונית, וסובר שהגזלה אינה מקנה לגזלן את החפץ, אלא רק מטילה עליו חובת השבה וחיוב אונסין:

ולא היא: כי אוקמינא רחמנא ברשותיה - לענין אונסין, אבל לענין מקנא - ברשותיה דמרייהו קיימי, מידי דהוה אשואל.

ואולם, רבים הבינו שעצם היסוד שגזלה קונה אינו נדחה להלכה; ושמא למדו את נימוקו של רבא כדיחויא בעלמא. מהי אפוא סברתו של רבא? בעל המאור בסוגיה בסנהדרין הבין שרבא מסכים עקרונית עם רב, אלא שחכמים תיקנו, לדעתו, שאם החפץ בעין, חייב הגזלן להשיבו.

בעל נתיבות המשפט (סי' שנ"א ס"ק א) מעלה כיוון שונה. ייתכן שרבא מודה שבגזלה טמון קניין פוטנציאלי, אך זאת לא בגלל משיכת החפץ, אלא מפני שזו דרכה של התורה לחייבו בהשבה ובתשלום במקרה של אונס: כרגיל נוהג בהלכה הכלל "אונס רחמנא פטריה"; אך הקניית החפץ לגזלן תוך הטלת חובת ההשבה עליו מביאה לכך שאם החפץ נשבר - זהו הפסד של הגזלן, שהרי חפץ שלו הוא שנשבר, ואין הדבר פוטר אותו מחובת ההשבה/התשלום. אמנם כל זה נכון בגנבה רגילה, אך כאשר הגנבה מלווה בקלב"מ, אין התורה מטילה חובת השבה, וממילא אין היא מכניסה את החפץ לרשותו של הגנב.

נוכל אפוא לסכם שקיימות שתי תפיסות בדבר מעמד הגזלן לגבי החפץ: ייתכן שהוטלה עליו אחריות מוחלטת לחפץ, אך אין כל תשתית לכך שהוא יקנה אותו; וייתכן שיש לו קניין פוטנציאלי בו, המעוכב על ידי חובת ההשבה.

יישום שתי התפיסות במחלוקת ראשונים בסוגייתנו

נראה ששתי תפיסות אלו באות לידי ביטוי במחלוקת ראשונים בסוגייתנו בעניין גזלת ד' מינים מגוי. בגמרא בבבא קמא קיג: נחלקו אם גזל הגוי מותר או אסור; וייתכן שגם לדעות האוסרות, אין מצוות השבה ביחס לגוי. אך מה באשר לד' מינים?

בעל המאור בתחילת הפרק (יד: באלפס) הוכיח מסוגיית אוונכרי שפסול מצהב"ע לא נפסק להלכה, שהרי אם רק נפתור את הבעיות הקנייניות - יהיו ההדסים כשרים למצווה. הרמב"ן במלחמות התמודד עם טענה זאת:

יש להשיב, דאדעתא (צ"ל דארעתא) דנכרי גזלי, ולא של ישראל, דלא שכיחי, ומשום 'לכם' איתמר, דלמקני מינייהו בעיא יאוש ושינוי רשות, ומיהו מצוה הבאה בעבירה ליכא.

כלומר: גם כאשר אין מצוות השבה - וממילא לא שייך דין מצהב"ע - עדיין יש בעיה מצד דין "לכם", שהרי הבעלות נותרה אצל הגוי. משיטה זו עולה בבירור, שהגזלה כשלעצמה אינה קונה (אלא אם נאמר כהצעה שהעלינו לעיל בדעת רבא, שבהטלת חובת השבה ניתן כוח קנייני לגזלה, ורק בגוי ובקלב"מ אין הגזלה קונה).[2]

רש"י חלק על הרמב"ן:

הם יחתכוהו מן המחובר, ויתנוהו לכם. מאי טעמא סתם נכרים גזלני ארעתא מישראל נינהו - ושמא אותו קרקע מישראל הוה... וקסבר: יאוש גרידא לא קני, אבל יאוש ושינוי רשות - קני, ואי נמי קני - מצוה הבאה בעבירה הוי.

ברור מרש"י שהבעיה שיש להתמודד אתה אינה רק מצהב"ע אלא גם דין "לכם", ואף על פי כן הוא ממקד את כל החשש באפשרות שמדובר בגזל מישראל.[3] לדעתו, כשם שאין בעיה של מצהב"ע בגזל מגוי, כך גם אין בעיה של "לכם", וזאת כנראה על בסיס הסברה שהסיבה היחידה לכך שהגזלן אינו הופך לבעל החפץ היא חובת ההשבה שהטילה עליו התורה.

עתה נעיין קמעה בחלק מן המושגים המוזכרים בסוגייתנו, ולאחר מכן נוכל לשוב אליה.

ייאוש

ייאוש נידון בדרך כלל בשני הקשרים - דיני אבדה ודיני גזלה - אך הוא מהווה גורם הפוגע בבעלות ללא קשר לתחומים אלו דווקא (עיין למשל ברמב"ן פסחים ד:): לשיטת הנתיבות (סי' רס"ב סק"ג) הוא מאפשר לאדם לזכות בחפץ, ומהרמב"ן משמע שעוד קודם לכן הוא מפקיע מהמתייאש את בעלותו.

לגבי גזלה, בבבא קמא סו. מופיעה מחלוקת אם ייאוש קונה מדאורייתא, מדרבנן או כלל לא. לדעה שייאוש כדי (ללא תוספת) אינו קונה, הטעם הוא שבאיסורא אתא לידיה, וכבר חלה עליו חובת השבה שאינה פוקעת, כלומר: מצד דיני חושן-משפט הכלליים היה הגזלן אמור לקנות את החפץ, ורק חובת "והשיב את הגזלה" מעכבת זאת. אמנם לעיל ראינו שיש הסוברים שהמשפט האחרון מתאר באופן מדויק את המצב לאחר הגזלה עוד לפני הייאוש, והם ייאלצו לומר שהייאוש לא העלה ולא הוריד; לחלופין יאמרו שהוא בכל זאת שינה את המצב, ושכעת הגזלן באמת קנה את החפץ, אלא שהוא עדיין מצווה על השבתו; וגם אם לא נקצין עד כדי כך - ייתכן שרמת בעלותו גברה, וכעת יש לו יכולת לבצע חלויות משפטיות בחפץ, כגון מכירה.

שינוי

שינוי קונה כתיבא ותנינא. כתיבא: 'והשיב את הגזלה אשר גזל' - מה תלמוד לומר 'אשר גזל'? אם כעין שגזל - יחזיר, ואם לאו - דמים בעלמא בעי שלומי. תנינא: הגוזל עצים ועשאן כלים, צמר ועשאן בגדים - משלם כשעת הגזילה (בבא קמא סו.).

באופן תאורטי, ניתן לדבר על שלוש סברות שונות לכך ששינוי קונה:

1. השינוי מתפקד כמעשה קניין חזק במיוחד, שבאמצעותו קונה הגזלן את החפץ ללא דעת מקנה. כמובן, לשם כך דרוש שינוי המתבצע באופן אקטיבי על ידי הגזלן, מה שאין כן לפי שתי ההבנות הבאות.

2. אם מבינים שהגזלה כשלעצמה יצרה קניין פוטנציאלי בחפץ, המעוכב על ידי חובת ההשבה, ניתן להבין שהשינוי בסך הכול מפקיע חובה זו, שכן היא התייחסה לחפץ מסוים, וכעת החפץ הוא אחר;[4] ומשהופקעה חובת ההשבה, ממילא נקנה החפץ לגזלן. הגר"א וסרמן הי"ד (קובץ שיעורים בבא קמא סי' י"ד) הבין באופן זה את קניין שינוי, וסבר שהדבר עולה מהילפותא בגמרא:

בהא דילפינן דשינוי קונה מקרא ד'אשר גזל', לכאורה קשה, דמקרא לא ידעינן אלא דאינו חייב להחזיר לאחר שנשתנה, וגם אינו יכול לומר הרי שלך לפניך, אבל אכתי מנא ידעינן דנקנה להגזלן ע"י שינוי? וצריך לומר דהא בהא תליא, דכיון דפקע דין השבה ממילא הוא קנוי להגזלן מגזילה הראשונה. ויסוד לזה, מסוגיא דסנהדרין ע"ב דאמר רב, הבא במחתרת בדמים קנינהו דקלב"מ, ואיזה קנין יש בקלב"מ, ומוכרח מזה, כיון דמשום קלב"מ מיפטר מהשבה, הגזילה נקנית להגזלן, דאי לאו חיוב השבה הגזלן קונה את הדבר; והא דלא קיימא לן כרב בהא, היינו דסבירא לן דלא שייך קלב"מ אלא היכא שצריך לשלם משלו, ולא בהשבת חפץ שאינו שלו, אבל בהא דבלאו חיוב השבה נקנית הגזילה להגזלן כולי עלמא סבירא להו הכי. ובאמת דבר תימה הוא, מאיזה טעם תועיל הגזילה לגזלן לקנות דבר שאינו שלו, אבל על כל פנים הדין הזה מוכח בגמ'; ומשום הכי בשינוי, כיון שנפטר מחיוב השבה ממילא נעשית שלו ע"י מעשה הגזילה הראשונה... בגזילה חלות הקנין הוא לאלתר, אלא דחיוב השבה הוא דבר המפקיע קנינו בכל רגע, וכיון דנפקע חיוב השבה ע"י שינוי ממילא נשארת שלו, דמיד בשעת הגזילה נעשית שלו על הזמן שלאחר פטור השבה.

יש לציין שמספר אחרונים (פני יהושע בבא מציעא מג: ועוד) הרחיקו לכת עוד יותר, וטענו שהשינוי קונה למפרע משעת הגזלה, שכן הגורם המונע הוסר.

3. הגזלה כשלעצמה לא יצרה קניין פוטנציאלי בחפץ, אך לאחר שינוי - החפץ הנגזל אינו קיים עוד, ובמקומו בא לעולם חפץ חדש. חפץ זה יהיה בבעלות מי שהוא נמצא ברשותו, והתורה הכריעה שבמקרה של גזלה, החפץ נמצא ברשות הגזלן, והוא שיזכה בחפץ החדש. וכן כתב בעל אבן האזל (הלכות נזקי ממון פ"ז הי"ב):

דמהני הגזלה שתהיה ברשותו, ולכן כיון דילפינן מ'הן ולא שינוייהם' (בבא קמא סה ע"ב) דדבר שנשתנה אינו אותו הדבר שהיה מקודם, ולכן כשנשתנה ברשות הגזלן נעשה של הגזלן, דברשותו נשתנה.

על פי שתי ההבנות האחרונות, מסתבר שדין השינוי מבוסס על כך ששמו של החפץ השתנה. על פי ההבנה הראשונה, המעשה המשנה הוא המשמעותי, ולא הזהות והשם שמשתנים, אם כי יש מקום לומר שרק מעשה שמשנה את שם החפץ נחשב למעשה משנה רציני.

שינוי שם

הסוגיות מבחינות בין שני שינויים שונים: שינוי שם ושינוי מעשה. נפתח בשינוי שם, שכשמו כן הוא: שינוי שם החפץ - לאו דווקא על ידי מעשה של הגזלן. כמובן, לא ניתן ליישם לגביו את הסברה הראשונה, ונותר להתלבט בין השתיים האחרונות.

והנה, נחלקו הראשונים בבבא קמא אם נוסף על שינוי השם דרוש גם ייאוש. התוספות כתבו (סו:):

שינוי השם כשינוי מעשה דמי. לאו כשינוי מעשה ממש, דשינוי מעשה לחודיה קני... אבל שינוי השם גרידא לא קני בלא יאוש.

מה פשר הצירוף הזה? ייתכן שהם הבינו שבגזלה כשלעצמה אין כוח לקנות, ורק לאחר ייאוש נוצר מצב שבו הגזלן אמור לקנות את החפץ, אלא שחובת ההשבה מעכבת - ואז די בשינוי השם להפקיע את חובת ההשבה.

ואולם, התוספות עצמם (שם סז. ד"ה הא בתירוץ השני), וכן הרמב"ן במלחמות (מא. באלפס), הציעו גם אפשרות אחרת: ששינוי השם כדי קני, אלא שלעתים יש צורך בייאוש על מנת לחולל את שינוי השם. במסגרת דעה זו יש להתלבט אם גם הם מבינים את דין שינוי השם כהפקעת חובת ההשבה ותו לא, ולדעתם הגזלה כשלעצמה הייתה קונה אלמלא חובת ההשבה; או שמא הם מסכימים שהגזלה אינה קונה (כדעת הרמב"ן בסוכה), אלא שהם מבינים את דין שינוי שם כדרכו של אבן האזל.

שינוי מעשה

נעבור עתה למושג השני: שינוי מעשה. בגמרא נאמר:

אמר רבי אילעא: גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור, נעשה שינוי בידו וקנאו... איתיביה רבי חנינא לר' אילעא: גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור, משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב; ואי סלקא דעתך קנייה בשינוי, אמאי משלם? שלו הוא טובח, שלו הוא מוכר!... מתקיף לה רבי זירא: וניקנינהו בשינוי השם! אמר רבא: שור בן יומו קרוי שור, איל בן יומו קרוי איל (בבא קמא סה:).

בפשטות, טענת רבא שאין כאן שינוי שם מקובלת גם על רבי אילעא, ומחלוקתו עם רבי חנינא אינה בשינוי שם אלא בשינוי מעשה. רבי חנינא דורש, כפי הנראה, שהשינוי יתבצע בידי הגזלן; וייתכן שהוא סבור ששינוי מעשה מבוסס על ההבנה הראשונה שהעלינו, שיש צורך במעשה קניין. הלכה נפסקה כרבי אילעא, ולפי זה נראה לכאורה דלא בעינן מעשה בידיים. אמנם הרא"ש (בבא קמא פ"ז סי' ב) והשו"ע (חושן-משפט שנ"ג, א) כתבו שקונה מדין שינוי שם.

אם אכן שינוי מעשה אינו מצריך מעשה בידיים, צריך הוא להתבסס על כך שיש כאן חפץ חדש. דבר זה מובן בפשטות אם צריך גם השם להשתנות, כפי שכתבו למשל התוספות בבבא קמא (צג: ד"ה עצים):

עצים ועשאן כלים בוכני - דוקא שיפוי כי האי שנעשה בכך בוכני מועיל, דחשיב שינוי מעשה... אבל שיפוי שאין משתנה שמו בכך לא מהני.

ואולם, מתוספות בסוגייתנו (ד"ה שינוי, וליקניוה) ברור שאין זה תנאי הכרחי, ואם כן עלינו להבין ששינוי החפץ מגדיר אותו כחפץ שונה גם אם שמו לא נשתנה. על כל פנים, אם איננו מתבססים על מעשה בידיים, יש להבין את היתרון שראו התוספות בבבא קמא לשינוי מעשה על פני שינוי השם. נראה שיש לומר כי השינוי בגוף החפץ מביא - ייתכן שגם ללא שינוי שם - להפעלת הסברה שהחפץ הקודם כלל אינו קיים עוד; מה שאין כן בשינוי שם גרידא, שבסך הכול מפקיע את חובת השבה.

שינוי החוזר לברייתו

בעניין זה מצינו שלוש דעות באמוראים:

1. דעת רבה על פי התוספות בבא קמא סה: ד"ה אין: קונה מדאורייתא.

2. דעת רבי יוחנן שם צד: שקונה מדרבנן.

3. דעת רב אשי שם צג:, שאינו קונה כלל (עי' רא"ש פ"ט סי' א).

מה הסברה בדעה שאינו קונה? ניתן להבין שאין כאן שינוי רציני: המעשה המשנה אינו מעשה בעל משמעות, הראוי לקנות; ואף שינוי הזהות אינו שינוי יציב. ברם, החזון איש (ליקוטים על תמורה ו.) העלה הבנה שונה:

בשעה זו הוא משונה, ולא חשיב 'כעין שגזל', אלא דיש מקום לומר דעד שתאמר שיקנה מפני שאין כאן 'כעין שגזל', אמור לו שיפרק הכלים ויחזיר כעין שגזל.

כלומר: השינוי הוא משמעותי; אך הסיבה שחובת ההשבה פוקעת בשינוי היא שלא ניתן עוד לקיימה - ובשינוי החוזר לברייתו עדיין ניתן לקיימה.

חזרה לסוגיית אוונכרי

וליקניוה בשינוי מעשה! קא סבר: לולב אין צריך אגד. ואם תמצי לומר לולב צריך אגד: שינוי החוזר לברייתו הוא, ושינוי החוזר לברייתו לא שמיה שינוי.

וליקניוה בשינוי השם, דמעיקרא הוה ליה אסא, והשתא הושענא! מעיקרא נמי לאסא הושענא קרו ליה.

מדוע יישמה הגמרא את דין שינוי החוזר לברייתו דווקא ביחס לשינוי מעשה, ולא ביחס לשינוי שם? הריטב"א סבר שלאו דווקא:

ומסתברא דקושטא דמילתא שני ליה, דהא אפילו לא קרי ליה הושענא מעיקרא, שינוי השם כי האי לא קני, מכיון דתלי בשינוי מעשה שהוא חוזר לברייתו.

אך התוספות (ד"ה וליקניוה) לא הבינו כך, ובדבריהם עולים מספר יסודות חשובים שיש לעמוד עליהם:

וליקניוה בשינוי השם. תימה: הא אמרינן דשינוי מעשה החוזר לברייתו לא שמיה שינוי - והוא הדין בשינוי השם, כדאמרינן במרובה גבי מריש, דשינוי החוזר לברייתו בשינוי השם לא שמיה שינוי! ויש לומר דפריך הכא אליבא דרב יוסף, דמסיק התם שינויא אחרינא.

לפי תירוץ זה, דין שינוי החוזר לברייתו אינו תקף ביחס לשינוי שם, אלא רק ביחס לשינוי מעשה. מסתבר ששינוי החוזר לברייתו אינו נתפס כמשמעותי, אלא אם הוא כובש יעד שאינו ניתן לערעור: שינוי שם החפץ, ולוּ באופן הפיך.

ועוד יש לומר בשינוי השם דליכא שינוי מעשה בהדיה לא קני בחוזר לברייתו כמו מריש, דכמו שהוא בנאו בבירה לא חשיב שינוי מעשה, אבל הכא דאגדו הרי חשיב שינוי מעשה בהדי שינוי השם, וקני אף על גב דהדר למלתיה.

כאן מחדשים התוספות ששינוי שם החוזר לברייתו אינו קונה, ושינוי מעשה החוזר לברייתו אינו קונה, אך צירופם - שינוי שם ומעשה החוזרים לברייתם - קונה. כיצד נוכל לבאר צירוף זה? על סמך מה שראינו עד כה, ניתן להציע את ההסבר דלהלן.

כפי שנראה בהמשך, התוספות כאן סבורים ששינוי שם כדי קני אם אינו חוזר לברייתו. ונראה לבאר, שאלמלא חובת ההשבה הייתה הגזלה כשלעצמה אמורה לקנות, ושינוי שם מפקיע את חובת ההשבה. שינוי שם החוזר לברייתו הוא שינוי טוב, אלא שעדיין ניתן לקיים את חובת ההשבה, ועל כן הוא אינו מועיל, כדברי החזון איש.

שינוי מעשה אינו מבוסס על שינוי שם, כמבואר מדבריהם, ונראה שהוא מתפקד כמסלול חלופי: מעשה קניין המשתלט על החפץ. בתור שכזה, הליקוי בשינוי החוזר לברייתו אינו בכך שעדיין ניתן לקיים חובת השבה - שהרי בשינוי מעשה אנו עוסקים בהשתלטות מפקיעה - אלא בכך שאין כאן מעשה רציני. ברם, כאשר כולל שינוי המעשה גם שינוי שם, לא ניתן עוד לומר שאין כאן שינוי רציני, שהרי הוא שינה את שם החפץ, וכפי שהדגשנו, זהו שינוי טוב של השם. נמצא שבמקרה כזה לא ניתן להסתמך על כך שחובת ההשבה אינה ברת-קיום - שהרי עדיין ניתן לקיימה; אך כאשר פועלים במסלול החלופי של שינוי מעשה, די בכך ששינוי השם הוא משמעותי, ובכך מאפשר הוא להגדיר גם את שינוי המעשה כמעשה משמעותי.

נמשיך בתוספות:

ואם תאמר: ועוצבא דהתם כיון דלית בה קיצוע ואין בה אלא מחשבה, אם כן שינוי השם דידיה חוזר לברייתו הוא, ואמאי קני? ויש לומר: דהתם איכא יאוש בהדי שינוי השם, דהיכא דליכא יאוש אין מחשבה מטמאתו כדקתני לפי שלא נתייאשו הבעלים, ועדיף שינוי השם החוזר דקני עם יאוש כדאשכחן גבי עוצבא משינוי מעשה החוזר לברייתו דאפילו עם יאוש לא קני כדמסיקנא הכא.

והשתא ניחא הא דקאמרינן התם שינוי השם כשינוי מעשה דמי, דהיכי דמי להדדי, והלא שינוי מעשה לחודיה בלא יאוש קני כדמוכח בכמה דוכתי במרובה ובהגוזל קמא, ואילו שינוי השם לא קני אלא בהדי יאוש כדמוכח ההיא דעוצבא? אלא היינו טעמא, משום דעוצבא חוזר לברייתו, אבל היכא דלא הדר קני לחודיה, דאההיא דגנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור פריך התם לעיל וליקנינהו בשינוי השם ולא יתחייב ארבעה וחמשה ומשני שור בן יומו קרוי שור איל בן יומו קרוי איל, משמע דאי לאו הכי קני בשינוי השם לחודיה.

והשתא יש כמה דינים בדבר: דשינוי מעשה שאינו חוזר וכן שינוי השם שאינו חוזר קני מדאורייתא אף על גב דלא נתייאש; ושינוי מעשה החוזר קונה בלא יאוש מדרבנן כדמשמע בריש הגוזל קמא וטעמא משום תקנת השבים; ושינוי השם דהדר למלתיה בלא יאוש לא קני כלל, חוץ מלענין מריש משום תקנת השבים.

התוספות מציבים כאן שיטה חדשה במחלוקת הראשונים שהבאנו לעיל על שינוי שם ללא ייאוש: שינוי שם כדי קני, אך אם הוא חוזר לברייתו - הוא קונה רק בצירוף ייאוש. אם מבינים כפי שהסברנו לעיל בדעת התוספות כאן, שהגזלה כשלעצמה קונה אלמלא חובת ההשבה, ושינוי שם שאינו חוזר מפקיע את חובת ההשבה, יש להבין: מה תורם הייאוש ליכולתו של שינוי שם החוזר לקנות?

לעיל הצענו לפי הדעה שהגזלה הייתה קונה אלמלא חובת ההשבה, כי אף על פי שחובת ההשבה היא גם הסיבה לכך שייאוש כדי לא קני, עדיין משפיע הייאוש בכך שקודם לכן מנעה חובת ההשבה קניין, והפכה את קניין הגזלה לקניין פוטנציאלי גרידא, ואילו לאחר הייאוש הגזלן באמת קונה את החפץ, אלא שהוא עדיין מצווה להשיבו. כעת ניתן להוסיף, שישנו הבדל בין חובת השבה כמצווה לבין חובת השבה כגורם המונע קניין. כאשר מדובר במניעת קניין, התורה מונעת מהגזלן להפוך לבעלים כל עוד ניתן להשיב את החפץ כעין שגזל, ועל כן שינוי החוזר אינו קונה. ברם, כאשר מדובר בסך הכול במצווה להשיב, המצווה מתייחסת מראש לחפץ מסוים, וכאשר חפץ זה אינו קיים היא פוקעת, אף שניתן עדיין לקיימה על ידי החזרת השינוי לברייתו.

* * *

בשבוע הבא נעיין במחלוקת רבי יהודה וחכמים המובאת בהמשך העמוד בעניין לולב צריך אגד (ניתן להתקדם עד "לחודיה קאי קמ"ל" בדף לא:, אך את סוגיית בל תוסיף נלמד רק בשבוע הבא, שכן היא מבוססת על נושא האגד). מוקד הדיון נמצא לעיל יא: "דתניא לולב... התנאה לפניו במצות".

לגבי שיטת רבי יהודה, עיין תוספות יג. ד"ה מצות, בעל המאור ז. באלפס ד"ה אמר, ראב"ד שם ד"ה אמר, ריטב"א יא: "והכא בלולב צריך אגד קמיפלגי... באזוב דפרה לא כתיב ביה אגודה". מה מקור חיוב האגד לשיטת רבי יהודה? מהי תפיסתו בדבר היחס בין המין הבודד לד' מינים כמכלול?

לגבי שיטת רבנן, יש לעיין גם במשנה במנחות כז. "וד' שבלולב... מעכבין זה את זה", ובגמרא שם "וד' שבלולב... ואנוהו". הגדר לאור שיטות הראשונים הבאים את מעמד המין הבודד לשיטת רבנן: א-ב. סוכה לד: תד"ה שתהא, רמב"ם פ"ז ה"ה-ה"ו; ג. ר"ן יז. באלפס ד"ה ואע"ג; ד. ספר המכתם (לד:) בשם ה"ר משה ב"ר יהודה, אביו של בעל ההשלמה:

" 'לא שנו אלא שאין לו', כלומר: כשאין לו את כולן, אלא הב' או הג'; 'מעכבין זה את זה' - שצריך ליטול יחד כל מה שיש לו, ואם נטלן אחד אחד לעצמו לא יצא. אבל אם 'יש לו כולן אין מעכבין' שיטול את כולן ביחד, אלא אפילו נוטלן אחד אחד לעצמו יצא".

 

 


[1] השווה דבריו בתחילת הלכות גניבה ובתחילת הלכות גזלה.

[2] חידושו של הרמב"ן מפורסם יותר בשם ספר היראים (סי' תכ"ב): "וצריך להזהר שלא יגזול אלו ד' מינין אפילו לעכו"ם, ואף על גב דגזל עכו"ם שרי, כל כמה דלא נפיק מרשות עכו"ם לא מיקרי 'לכם'; דאמר רב הונא להנהו דמזבני אוונכרי כי זבניתון מעובדי כוכבים אסא לא תגזון אתון אלא ליגזו אינהו וליתבו לכו מאי טעמא סתם כנענים גזלי ארעתא נינהו וקרקע אינה נגזלת הלכך ליגזו אינהו כי היכי דלהוי יאוש בעלים בידא דידהו ושינוי רשות בידא דידכו, ומוקמינן למיפק אוונכרי גופייהו, אבל לדידן הוי יאוש בעלים בידא דאוונכרי ושינוי רשות בידא דידן ושרי, וקסבר ייאוש בלי שינוי רשות לא קני, ושמע מינה מהכא גזל כנעני שרי, דהא לאחר קנין לא פסלינן ליה משום מצוה הבאה בעבירה. הלכך שרי, אך שלא יהיה חלול השם בדבר".

[3] ישנם גם פירושים אחרים ברש"י, עיין כפות תמרים על אתר, ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתנ"ב.

[4] הפקעת החובה אינה ישירה, אלא רק תוצאה של העדר היכולת לקיימה. להלן נראה ביטוי לכך.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)