דילוג לתוכן העיקרי

תמורה | דף ג | הפקעת דיני תמורה מגויים

הגמרא בסוגייתנו עוסקת בדברי הברייתא הקובעת שקרבנות של גויים לא עושים תמורה. דין זה נלמד מהיקש תמורה למעשר בהמה. דין נוסף שאנו למדים הוא שגויים עצמם לא עושים תמורה. הסיבה לכך היא משום שגוי לא כלול באסור של תמורה. הסבר זה נראה קצת תמוה לנוכח דברי הגמרא לעיל (תמורה דף ב עמוד ב):

 

"דתניא, קדשי עובדי כוכבים - לא נהנין ולא מועלין, ואין חייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא, אין עושין תמורה, ואין מביאין (עליהם) נסכים, אבל קרבנו טעון נסכים - דברי ר"ש. א"ר יוסי: בכולן אני רואה להחמיר".

 

כלומר, בניסיון הגמרא להוכיח שגוי אינו יכול לעשות תמורה, היא מביאה את דברי הברייתא שאומרת שאם אדם נהנה מקרבן של גוי הוא לא מתחייב במה שהיה מתחייב אילו מעל בקרבן שהביא ישראל. באופן דומה אנו למדים במסכת זבחים (דף מה עמוד א):

 

"קדשי עובדי כוכבים - אין חייבין עליהם משום פיגול, נותר וטמא, והשוחטן בחוץ - פטור, דברי רבי שמעון, רבי יוסי מחייב".

 

נראה שלדעת רבי שמעון קדושת קרבנו של גוי שונה מקדושת קרבנו של ישראל ולכן דיניו חלוקים ממנו. כלומר, אם הקדושה לא הייתה שונה, לא היה מקום לומר שבקרבן של גוי אין חיובים אשר קיימים בקרבן של ישראל. לאור זאת, אולי יש להבין את דברי הגמרא בסוגייתנו בנוגע לדין תמורה באופן שונה – גוי לא עושה תמורה בגלל שרמת הקדושה של הקרבן שלו נמוכה משל קרבן ישראל, ולא משום שגוי לא נכלל באסור של תמורה (כפי שאמרנו בתחילת הדברים).

 

יחד עם זאת, רבא דוחה את שאמרנו (תמורה דף ב עמוד ב):

 

"קתני מיהא אין עושין תמורה!".

 

דהיינו, למדים מהברייתא שקדשים של גוי לא עושים תמורה משום שאין לגוי בעלות על הקרבן ולא בעקבות רמת הקדושה של הקרבן. מכל מקום, גם אם יש סיבה ספציפית לכך שגוי לא עושה תמורה, מן הראוי להסביר את הסיבה בגינה יש יחס שונה לקרבנות גויים לדעת ר' שמעון. על פניו, נראה היה לומר שלא יתכן להסביר שהשוני בין קרבנות גויים לקרבנות של ישראל הוא ברמת המחויבות, שכן לא מצאנו חלוקה שכזו בתוך קרבנות נדבה שישראל מביאים (יחד עם זאת, בנוגע לשכר בוודאי יש מקום לחלק בין שכר של מי שמצווה למי שאינו מצווה).

 

אולם, בעקבות דברי הגמרא העוסקת בדין הכפרה של הציץ (זבחים דף מה עמוד ב), ניתן להסביר את השוני בין קרבנות גויים לקרבנות ישראל כפי שחשבנו לדחות לעיל:

 

"אלא אמר רב אשי, אמר קרא: לרצון להם, ועובדי כוכבים לאו בני הרצאה נינהו".

 

הגמרא למדה כי הציץ אינו מְרַצֶּה על קורבנות גויים אשר נטמאו משום שבנוגע ליכולת הריצוי של הציץ נאמר בתורה 'לרצון להם', והגויים אינם בני הרצאה. כלומר, הקב"ה לא מתרצה לכפר לגויים.

 

השוני שיש בקדושת הקרבן אינו קשור לשאלת זהות הקרבן, האם ישנו חיוב בהבאתו או לא, אלא לזהות האדם המקריב כמי שמחוייב ומתכפר. חלק ממערכת היחסים של ישראל עם הקב"ה היא כזו שמחייבת בעשיית מצוות. מעצם כך, אדם מישראל מוגדר כמי שמצווה בעוד שהגוי אינו פועל תחת מערכת יחסים זו וממילא אף אינו מוגדר כמי שמחוייב. לכן, גם כאשר הישראל מביא קרבנות שהם 'נדבה', עדיין הא נחשב לעניין זה כמי שמחוייב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)