בכורות | דף כא | לפני עוור במקח וממכר

המשנה הראשונה בפרק השלישי עוסקת באדם שקנה בהמה מן הנכרי, ולא ברור האם בהמה זו ילדה בעבר ונפטרה מן הבכורה, או שמא טרם המליטה המלטה ראשונה. המשנה מתייחסת דווקא ללוקח מן הנכרי. בגמרא בדף כא עמוד ב נחלקו אמוראים בדינו של מי שקנה בהמה מישראל:

"אמר רב: בכור ודאי ... ושמואל אמר: בכור ספק ... ורבי יוחנן אמר: חולין ודאין."

שלושת האמוראים מבקשים לאמוד את דעתו של המוכר: רב סבור ששתיקתו מלמדת בוודאי על כך שזהו בכור; שמואל סבור ששתיקתו איננה ראייה, וניתן לפרשה בדרכים שונות; ואילו ר' יוחנן סבור ששתיקתו היא הוכחה ברורה לכך שהבהמה הבכירה בעבר. ר' יוחנן מפרש את שתיקתו של המוכר כך:

"כיון דאיכא איסורא - אודועי הוה מודע ליה."

ובלשונו של הרמב"ם (הלכות בכורות ד, ט):

"שאין הישראל שותק וגורם לו לאכול קדשים בחוץ; ודאי שביכרה ולפיכך מכרה סתם."

אם כן, ר' יוחנן מניח הנחה כללית, ולפיה יהודי כשר המוכר דבר מה לחבירו אחראי גם לפן ההלכתי שבמכירה, ובוודאי לא ימכור לו דבר שעתיד לגרום לתקלה.

מסתבר, שהנחה זו של ר' יוחנן איננה ייחודית להלכות בכורות, ויש ליישמה גם בהקשרים אחרים. ואמנם, הגמרא מסייעת לדבריו של ר' יוחנן מברייתא העוסקת בעניין שונה לחלוטין - איסור שחיטת "אותו ואת בנו". נאמר שם, כי הקונה בהמה איננו צריך לחשוש שמא אימה או בנה נשחטו בו ביום, שהרי אילו היה חשש כזה, המוכר בוודאי היה מודיע לו על כך כדי להצילו מן האיסור.

הגמרא ממשיכה ומבארת, שרב ושמואל מקבלים אף הם את דברי הברייתא, ומודים שישנם מצבים שבהם חובה על המוכר להציל את הלוקח מן האיסור. לעומת זאת, ישנם תרחישים שבהם אחריות הבירור מוטלת דווקא על הלוקח, ולא על המוכר.

לדעת התוספות, שיטה זו של רב ושמואל מבוססת על איסור "לפני עור לא תתן מכשול". כידוע, חכמים למדו מפסוק זה שאסור לאדם להכשיל את חבירו בדבר עבירה. רב ושמואל מניחים שבמקום שבו המכשול ברור ומיידי (כגון באיסור אותו ואת בנו, כאשר הלוקח מתכוון לקנות את הבהמה ולשוחטה לאלתר), מוטלת על המוכר החובה להודיע על כך ללוקח, ולשומרו מן העבירה. באותם מצבים שבהם המכשול איננו ברור (כגון בהלכות בכורות), הלוקח הוא זה שצריך לשאול ולברר שאין איסור בדבר. [רש"י פירש את הסוגיה באופן שונה, ומדבריו משתמע שבאופן עקרוני רב ושמואל פוטרים את המוכר מאחריות באופן גורף, למעט אותה דוגמה בנוגע לאיסור אותו ואת בנו, שם למדו חז"ל מן המקראות שעל המוכר "להכריז" ולהציל את הלוקח מן האיסור].

מדברי התוספות למדנו, שר' יוחנן, מצידו, איננו מתבסס על איסור "לפני עור". לדעתו, בכל הנוגע לענייני מקח וממכר מוטלת חובה עקרונית יותר על המוכר שלא יגרום עבירה ללוקח. מסתבר, שר' יוחנן רואה בכך חובה בסיסית של יושר וצדק, אף אם לא ניתן לבססה על הגדר הפורמאלי של איסור לפני עור לא תתן מכשול.

נחלקו ראשונים בהכרעת ההלכה בסוגיה. בעל הלכות גדולות, ובעקבותיו גם הרמב"ם, פסקו כדעת ר' יוחנן, ואילו הרא"ש (פרק ג סימן ג) מצטט מדברי ראשונים שפסקו כרב ושמואל. להלכה נחלקו גם השולחן ערוך והרמ"א (יורה דעה שטז, ו). השולחן ערוך פסק כר' יוחנן, ואילו הרמ"א פסק כשמואל, שיש לחשוש שמא הולד בכור.

כאמור, מחלוקת הלכתית זו היא מחלוקת כללית ועקרונית בדבר אחריותו של המוכר כלפי הלוקח. ואמנם, הפוסקים ציטטו מחלוקת זו בהקשרים נוספים. למשל, בשו"ת "נחלת אבות" [המחבר הוא רבי ישראל איסר וולף, בעל הפירוש "שער המשפט" לשולחן ערוך חושן משפט; הספר "שער המשפט" הוא ספר עמוק ויסודי, אשר דומה בסגנונו ובדרכו הלמדנית ל"קצות החושן"; על אף הדימיון הרב שבין החיבורים, לא זכה שער המשפט לפירסום ולתפוצה כקצות החושן] נשאל האם אדם שקנה קמח מחבירו רשאי להניח שהקמח מנופה מתולעים. תשובתו היא, ששאלה זו תלויה במחלוקת האמוראים, ובמחלוקת השולחן ערוך והרמ"א בנושא.

דוגמה נוספת מצויה בהערה שהוסיף בנו של בעל "מנחת חינוך" לספרו של אביו (מצוה רצד). הוא מצטט את הגמרא בפסחים (דף ד), אודות אדם שקונה בית מחבירו ערב הפסח, ולא ברור האם הבית בדוק מן החמץ. גם כאן, סבור בנו של המנחת חינוך כי השאלה תלויה במחלוקת שבה עסקנו.