דילוג לתוכן העיקרי

לנו בשת הפנים | תפקיד הדמיון בסליחות

קובץ טקסט

המחבר בתחילת הלכות ראש השנה פוסק: "נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים מראש חדש אלול ואילך עד יום הכפורים" (שו"ע אורח חיים, סימן תקפ"א). המקור לכך שיש להתחיל לומר סליחות כבר מראש חודש, נובע מכך שאז חלים ארבעים היום בהם היה משה בהר סיני לאחר חטא העגל, שם ביקש סליחה על מעשי בני ישראל והקב"ה קיבל בסופו של דבר את תפילתו.

אמנם, הרמ"א על אתר מעיר: "ומנהג בני אשכנז אינו כן, אלא מראש חודש ואילך מתחילין לתקוע אחר התפלה שחרית, ויש מקומות שתוקעין גם כן ערבית. ועומדים באשמורות לומר סליחות ביום א' שלפני ראש השנה, ואם חל ראש השנה ב' או ג' אז מתחילין מיום א' שבוע שלפניו".

קביעתו של הרמ"א, שאומרים סליחות רק מיום א' שלפני ראש השנה ולא מראש חודש, היא תמוהה: בדרך כלל הרמ"א מחמיר, ומדוע דווקא כאן הוא מקל?

כאשר ריה"ל מתאר בספר ה'כוזרי' את החסיד (כוזרי חלק ג', ה), אחת מהתכונות שאותן הוא מציין היא שימוש בדמיון כדי להעלות אירועים משמעותיים שהתרחשו לעם ישראל בעבר: "ומיישר כלי המחשבה ומפנה אותו מכל אשר קדם מהמחשבות העולמיות. ומצוה המדמה להמציא ההדור שבצורות הנמצאות אצלו בעזר הזכרון, לדמות אליו הענין האלהי המבוקש, כמו מעמד הר סיני ומעמד אברהם ויצחק בהר המוריה, וכמו משכן משה וסדר העבודה וחול הכבוד בבית המקדש, וזולת זה הרבה"

נדמה, שכשם שהחסיד צריך להעלות בדמיונו את מעמד הר סיני ואת עבודת בית המקדש, כך הוא גם צריך להעלות בדמיונו את אותה חוויה קשה של אלול הראשון שעבר על בני ישראל במדבר. ננסה לתאר לעצמנו את ההתרגשות לפני קבלת התורה, כאשר הקב"ה אומר לעם "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש", ולאחר מספר ימים בלבד מתרחשת האכזבה שבאכזבות, עד כדי כך שמשה יורד מההר ושובר את הלוחות שנכתבו באצבע אלוהים.

לעבור את החוויה הזו אנו לא מסוגלים. אנו יודעים היום שכמה מגדולי ישראל, מגדולי בעלי המוסר והחסידות ואפילו מגדולי התורה - פשוט התמוטטו נפשית בגלל שהצליחו לחוות את המאורעות הללו בצורה אמיתית. ניתן לומר שהרמ"א היה מודע לבעיה זו, ודווקא בגלל שהוא מחמיר, וסובר שאי אפשר לחזור ולחוות את אותה חוויה של אותו חודש אלול ראשון - הוא קובע שיש להתחיל לומר סליחות רק מיום א' שלפני ראש השנה, ולא מראש חודש.

סיכם: ר' שאול ברט

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)